בשנת 1965 פרסם ריימון פיקאר, פרופסור בסורבון וחוקר של כתבי ראסין, ספר בשם "ביקורת חדשה או הונאה חדשה". עיקר קצפו של פיקאר יצא כנגד קובץ המאמרים "על "ראסין" מאת רולאן בארת, שהתפרסם כשנתיים קודם לכן, ושפיקאר ראה בו את מייצגה של "הביקורת החדשה". לטענת פיקאר, ביקורת זו מסתירה תחת מעטה של להטוטנות מילולית את שרלטנותה, בורותה וזלזולה במושא הביקורת – היצירה הכתובה. ספרו של פיקאר חולל מיד עם פרסומו סערה גדולה וגרר גל תגובות נרחב הן מכיוונה של "הביקורת הישנה" והן מכיוונה של "הביקורת החדשה". כל העיניים היו נשואות עתה לעברו של בארת, ותגובתו אכן לא איחרה לבוא בדמותו של החיבור – "ביקורת ואמת" – שראה אור בשנת 1966.

אולם תהיה זו טעות לראות את "ביקורת ואמת" של בארת כעוד נדבך במריבה פנים-ספרותית אי שם בצרפת של אמצע שנות ה-60, שכן שאלת הספרות כרוכה כאן בשאלה הכללית יותר של האופן שבו האדם מעניק מובן לעולמו. בארת מצביע על כך שעמדה תיאורית ניטרלית של חקר הספרות איננה מן האפשר. כל תיאור הוא כבר פעולה בעולם, כך שפעולתו של מבקר הספרות משפיעה במישרין על יכולת התחדשותה של הלשון. בארת טוען זאת במפורש: "אני מגן כאן על הזכות לשפה".

אחת ההאשמות הרווחות שהופנו בזמנו כלפי השיח ה"חדש" ושמופנות כיום כלפי השיח הפוסט-מודרני היא ההאשמה בדיבור חמקמק, עודף, מתחכם יתר על המידה, דיבור הממלל עצמו לעייפה. חיבור זה בכללו מהווה מענה להאשמה זו, שכן הוא מראה שהדיבור אף פעם אינו פשוט. הפשטות היא אידיאל שווא המחפה על רצון מוכחש להקפיא את השאלה, את התשוקה, את תנועת הדיבור. אל לה ליצירה הספרותית, לביקורת או לקריאה לשאוף לדיבור כוזב בפשטותו, אלא דווקא לדיבור בתנועה, לדיבור מורכב, לדיבור המרכיב מחדש את היצירה ללא הרף ויוצר מובנים חדשים, שפה חדשה.

שם הספר
ערבי פריז
מיתולוגיות
מחשבות על הצילום
שיח אהבה
הנאת הטקסט - וריאציות על הכתב