“על ספרה של רעיה בלטמן "לא בוכים בעין אחת"
איורים" אירנה זינגרמן, הוצאת דני ספרים תשס"ד (2004)
מאת: משה מאלר

עד שלא נתקלתי בתופעה זו במוחש ובממש, לנגד עיניי, בין תלמידי כתתי, לא הייתי מאמין שסיפור מעין זה עלול להתרחש במציאות. תלמיד מוחרם? מנודה? מורחק? באופן שיטתי ועל ידי כל התלמידים כולם?
כמחנך כתה ה', ניסיתי להיאבק בתופעה מכוערת זו כמיטב יכולתי. לא עלה בידי. פשוט לא הצלחתי. נכשלתי בגדול.
התלמיד יאיר הרפז (שם בדוי) סבל במשך כל השנה כולה מהצקות, מהטרדות, מלעג ובמיוחד מהרחקה ובידוד.
למה? סתם כך. וכי תלמידים צריכים סיבה? האם שנאה צריכה סיבה? לא בהכרח. פעמים שמדובר ברוע לשמו.
החזק נהנה להציק לחלש, הגדול נהנה לפגוע בקטן, הילד העשיר והמפונק בז לעני.
"יש לו ריח דוחה", היו התלמידים אומרים לי, ומצביעים בגועל לעבר יאיר. "הם לא יודעים מה זה שמפו וסבון בבית", המשיכו להאשים. לא מיניה ולא מקצתיה. בדקתי, התקרבתי, רחרחתי, אך לא דובים ולא יער. אמת, מצבה הסוציו-אקונומי של משפחת הרפז לא היה מן המעולים, ההורים היו מסוכסכים ביניהם, עובדות סוציאליות פקדו את מעונם חדשים לבקרים, אחיותיו הבוגרות של יאיר היו נתונות להטרדות מיניות למיניהן, כך שיאיר נחשף, בגיל צעיר למדי, לכל מיני תופעות שאתם ואני לא בהכרח מורגלים בהן. אך האם זו סיבה להציק לילד שכזה?
אדרבה, רחמי הלב גואים ומעוררים אותך לחמול, לנהוג ברוך ובעדינות כלפי הילד הזה, אשר סבל די והותר. חייו בבית הספר, בכיתה ובחצר, הפכו לסיוט של ממש. ומי, אם לא המחנך, אמור לשמש לו דמות אוהבת, משענת הגנה, מעין תחליף להורה תומך? ואולם, ככל שהמשכתי במתן תשומת לב ותמיכה ליאיר, גברו ההצקות של שאר התלמידים כלפיו.
ואם לא די בכל אלה, בא אליי המנהל באצבע מאשימה: מי יודע אם עודף הרעפת החיבה שלך כלפי יאיר - היא זו שעוררה מרבצה את זעמם של שאר התלמידים כלפיו? עולם הפוך ראיתי. ממאשים הפכתי באחת לנאשם. הוכיתי בתדהמה: האמנם, זה האמון שלך בי, אדון המנהל? האם טחו עיניך מראות שהילד האומלל הזה, יאיר, נתון להצקה מתמשכת שנה אחר שנה, ואת אצבעך המאשימה לא מצאת כלפי מי להפנות כי אם כלפיי?
בסגנון שובה לב ובלשון קלילה ומרתקת מספרת רעיה בלטמן לבני הנעורים ולילדים (אך גם מבוגרים נכבשים בעלילה) את סיפורה האמיתי, האישי, בהיותה מורה צעירה בשנת הלימודים הראשונה שלה. בגילוי לב אמיץ חושפת בלטמן את התמודדויותיה, נסיונותיה וכשלונותיה לנוכח מקרה קשה וכאוב. בכיתתה לומדת רבקה, ילדה יתומה הגדלה על ידי סבתה, דבורה. הגברת דבורה עוטפת את רבקה נכדתה בעודפי הגנה מפני מחלות, מפני חיידקים, מפני וירוסים, ובעצם מפני העולם כולו, הכל מתוך מניעים טובים, כמובן, אך בליווי טירוף כפייתי, ובכך מרחיקה מעל הילדה ומעל עצמה כל סיכוי של חיברות.
הקורא נשאב אל תוך העלילה הסוחפת תוך הזדהות עם קשייה ולבטיה של המספרת, אשר בעצם רואה בילדה רבקה את עצמה ואת אשר חוותה בילדותה באירופה. בלטמן אינה חדלה מלייסר את עצמה בהלקאה עצמית, הגם שהיא מודה ששגיאות וכשלונות בראשית דרכה כמחנכת הינן דבר טבעי ומובן. כל ימיה מלווה אותה תחושת אשמה על אשר לא עשתה די למען רבקה, ורגשות אשם אלו רודפים אותה.
"לא בוכים בעין אחת" הינו סיפור רגשי טעון, אשר יש בו מסרים דידקטיים ופדגוגיים רבים למחנכים, להורים, לכל מבוגר העוסק בחינוך ובהדרכת ילדים, אך גם לילדים עצמם: הבינו את החריג, קבלו את השונה, סייעו לסובל והבינו שמוזרויותיו של הדחוי נובעות לא מרוע לב כי אם מאומללות, מחוסר מסוגלות לתקשר. העלילה עוצמתית מאוד ומלווה את הקורא בתחושות חזקות זמן רב לאחר שנסתיימה הקריאה.”