“חושך כיסה את הארץ. חושך סמיך ושחור שעטף את כל יושביה.
החושך חדר לכל גומחה, לכל חור, לכל סדק וצימח את שורשיו העבותים ברעבתנות.
פטריית האפלה מיקמה את מושבה בתוך ליבה וגרמה לה להיות אדישה לכל. היא אומנם פעלה וחייתה
אך הכול היה למראית עין. בתוך תוכה שררה ריקנות שפערה את לשונה כמבקשת לגמוע עוד אפלה ודוחק, להריק לתוכה את הכאב והעצב
בעוצמה.
לא היה כל סיכוי להישרדותה. כל גופה הלך והתנוון, הלך והצטמק, מכונס בתוך עצמו, בתוך הוויתו הנלוזה, המתפוררת. עוד רגע ותיעלם אל תוך האדמה,
עוד רגע תיבלע אל תוכה וקיומה יאבד לנצח.

כף יד נגעה בה ולאחריה אור החל לפרוץ את גבולותיה של החשכה ששכנה בליבה זמן רב, זמן כה רב ששכחה כיצד לחיות, כיצד להתהלך על האדמה עליה היא נשמה והתקיימה קיום כה מצומצם, עלוב.
יד שצמחה לזרוע שקרמה עור וגידים לאדם שלם, אדם שלם שחפן אותה בחיקו. את כל ישותה, כל ישותה השברירית שבאבחה אחת של מגע לא מדויק תינפץ לרסיסים ותשוב לעלבותה האומללה.

לאדם מכלול רגעים. רגעים בזכותם הוא על גג העולם וברגע לאחר מכן הוא מרוסק, מנופץ, מרוטש, שבר כלי . הוא מושלך באכזריות אל המים ומחויב ללמוד לשחות ולהתמודד עם איתני הטבע חסרי הרחמים, הנקמנים שאינם מרפים מאיש, גם לא מהטובים ביותר. אהבתה של המשוררת אליזבת בראונינג, משוררת אנגליה וחולנית, נכה, שכל תקווה לקיים את חייה הצנועים בצורה הנורמטיבית נמוגה בערפיח הליל החדגוני . שנים רבות בראונינג חיה בין חושך לאור, נעה כדג המפרפר מחוץ למים, מחוץ למרחב מחיה ראוי ואינה באמת שייכת לשום מקום. תחושת הזרות וחוסר השייכות שקיננו בה העמיקו את הכאב והתלאות שהיו מנת חלקה בין כה וכה, כתוצאה ממצבה הבריאותי הרעוע.
אך הנכם יודעים מה אומרים: היכן שישנו חושך, תבליח לפתע פיסת אור. כך היה גם אצל בראונינג אשר פיסת האור הייתה בדמותו של בעלה, רוברט בראונינג, משורר בעצמו,שצעיר מאישתו ב-6 שנים אבל הדבר לא היה מכשול לצמיחתה של אהבה עצומה, מכילה בגודלה. אהבה שהחייתה את בראוניג, הזרימה בגופה כוחות חדשים ומחודשים שלא הכירה כדוגמתם מעולם.
אהבה היא רגש כה יפה, חם ונטול אגואיזם. כשאתה מתאהב, ביכולתך להרגיש שהשמיים הם הגבול והנך כל יכול כסופרמן. אתה מעניק מעצמך למען האחר באופן מוחלט ללא מחשבה על תמורה מוצדקת לנתינתך האינסופית.אין דבר העומד בפני רצונותייך שאינך יכול לעשותו ולהגשימו. יריעת החיים נצבעת צבעים בוהקים, עליזים, הצבע הקודר שאפפם מודחק הצידה. השירים הנפלאים בכרך זה מוכיחים, קבל עם ועדה, את יופיה של האהבה במלוא תפארתה, במלוא ערגתה, אבל ישנו הבדל מהותי בינם לבין שירי אהבה אחרים של משוררים בני תקופתה, הם אינם מתמקדים ביופיו החיצוני של האהוב, בחזותו החיצונית אלא הם ריאליסטיים ביותר, אנושיים ותואמים מציאות הגיונית של אוהב שבוחן את החיים בעין מפוכחת ולא שוכח ולו לרגע את יופיים אומנם אך גם את כאבם ואת שבריריותם.
זו, בעצם, תמצית שירתה של אליזבת בראונינג. שירה ענוגה, בלתי מתפשרת, במשלב לשוני מליצי אך גם חודר לבב אנוש ובעיקר כנה. כנה עד כאב. כה כנה עד שלעיתים הרגש בעת הקריאה משתפך בלי משים ואתה שותף מלא לרגשותיה של המשוררת כלפי בעלה. אתה מצליח להבינה ללא קושי כי השפה לאהבה היא אחת. שפת האהבה משותפת לכולנו.
צימרר אותי ובו-בעת הכאיב לי לראות כיצד רוברט בראונינג מהווה אט אט את כול עולמה. כיצד הוא ממלא את כל חללה הריק ומותיר בה רעננות ותקווה מחודשת שלא היו בה קודם לכן. כיצד נשיותה האובדת שבה לחיים, אצבע אלוהים נוגעת בה והסומק חוזר להתנוסס על לחייה.
כאשר דפדפתי בשיריה ועיניי רותקו אל הכתוב, חלחלה בי ההבנה עד כמה הנשיות חשובה לאישה. עד כמה חשוב לאדם להיות נאהב. עד כמה חשוב לו שיהיה לו אדם בעולם שהוא משמעותי לו. זו יכולה להיות אהבה בין אם לבנה, בן אב לבתו אך גם יכולה להיות אהבה בין גבר לאישה וזהו נושאו הדומננטי של השירים: אהבה בין גבר לאישה. בין אישה סדוקה שהוויתה הצטמקה לכדי אפסיות מעוררת בחילה וברגע החשוך ביותר, לפני עלות השחר, שלפה אותה יד והפיחה בה חיים כפרח נבול הנולד שנית.
תחושה זו שהוקרנה בי בעת קריאתם של השירים על האהבה הרבה שרכשה המשוררת לבעלה, אהבה נאמנה,אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה שהיא גם הוקרת תודה על הצלתו אותה, גרמה לי לפרץ דמעות של ממש. הרגשתי רחמים כלפי אליזבת שכל עולמה קרס סביבה, עולם אשר לא היה אוהד כלפיה. גורל שהתאכזר אל הצעירה שכל רצונה היה להיות כמו כולם, בקשה פעוטה שנבצר ממנה מלהתקיים. במשך שנים רבות, מאז ילדותה ונעוריה והינה, היא זוכה למספר שנות נחת ומסירות ואף יולדת ילד מאהובה הנצחי, מספר שנות רוגע זמני שיקטע בטרם עת על ידי המוות.

שירים עדינים כתחרה טהורה, צחה. המשוררת שוזרת כל תפר בנפרד, מלאכת מחשבת יסודית ובעיקר רגשית. לא יצרית. רגשית. הרגש הוא שם המשחק כאן. הוא טופח בעדינות על פני הקורא. מלטפו ברוגע ומפזר סביבו אווירה קסומה ועצובה כאחד. ככל שחולפות לנגד עינייך השירים מחווירה בך התמונה שהמשוררת מרכיבה בידיה הגדושות אבל המיומנות ובעיקר הרועדות, רועדות מתוך לב המכיל רגשות שונים שלפעמים אין לחלקם שם.
ביכולתי לראות לנגד עיניי את דמותה של המשוררת בעת כתיבת השירים, סמוכה היא לשולחנה, בעוד בעלה נפנה לעברה והיא אוספת אל ידיה החלושות, המגוידות את כף ידו החמימה, הרכה שהיא ניגוד חד ולעגני לקור העז שנודף מידיה שלה עצמה. עוטפת את ידו בידה ומביטה בו בעיניה האוהבות, אסירות התודה, הכלות ויגעות אך המאושרות. כיצד ילדיהם מצוי בחיקה המדלדל והבלוי, לא בלוי מפאת הזיקנה אלא בלוי מפאת המחלה הקשה בה לקתה אשר מצצה את כל אונה וקיומה כעלוקה טורדת מנוחה.

אני סוגרת בעדינות את הספר ונאנחת. עצב מריר וחריף הנמהל בתחושת מתיקות משונה ממלא את פי כסוכרייה שטעמה עומד להתפוגג, סוכריה שאיני מצליחה להחליט אם טעמה הסופי לרוחי או לא. הייאוש והתקווה הולכים יד ביד, כמדומני.”