"אלוהים הגיע. קיבלתי את פניו ברכבת של חמש ורבע"./ ג'ון מיינרד קיינס על ויטגנשטיין
ב-25 באוקטובר1946, בחדר קטן וצפוף בקיימברידג', נפגשו לודוויג ויטגנשטיין וקרל פופר פנים אל פנים בפעם הראשונה והיחידה. הפגישה לא עלתה יפה. העימות הקולני והאלים שלהם הפך מייד לחומר שממנו צומחות אגדות.
כבר למחרת נופצו שמועות על כך ששני הענקים הפילוסופיים הגיעו עד לחילופי מהלומות, ואולי הונף שם אפילו דוקרן לוהט. אבל מה באמת התרחש בחדר הצפוף ההוא כשהרוחות התלהטו?
ומדוע המחלוקת סביב השאלה הזאת מסרבת לדעוך? אחרי יותר מחצי מאה התגייסו שני עיתונאים בריטים, דייויד אדמונדס וג'ון איידינאו, ויצאו לחפש סיפור. האם שיקר פופר באוטוביוגרפיה שלו? האם הזיכרון המתעתע בחסידיו של ויטגנשטיין? אין כאן רק עלילה על שני פיסולופים שהטילו את צילם הענק אל עבר המאה העשרים ואחת, אלא גם עיסוק בשאלות הנצחיות של הרוח:
איך באמת צריך להתפלסף? האומנם גם בין גדולי החילונים נוצרות "חצרות רבניות" של מעריצים? ומיהו יהודי (האם גם מי שכבר מזמן התכחש עד שבאו הנאצים בווינה והחליטו בשבילו אחרת)?
הדוקרן של ויטגנשטיין הוא שילוב מרתק של פילוסופיה, היסטוריה, ביוגרפיה ובלשות, וגם המון רכילות במיטבה.
בלב הסיפור עומדים שני הפילוסופים עמצם, ויטגנשטיין ופופר: גאים,חמומי-מוח, גדולים מן החיים.
אבל הסיפור כל-כך עשיר, שהוא סוחף אל תוכו גיבורים רבים וציורים ותקופה שלמה וסוערת, והוא יסחף איתו בסקרנות את הקוראים העבריים כפי שריתק את קוראיו בשפות רבות.