אולי אחד הדברים הכי קשים במעבר לארץ חדשה זה להיות במקום שבו לאף אחד, חוץ מבני משפחתך, אין זיכרון מוקדם ממך. זה כמו להרכיב את עצמך מחדש מפיסות קטנות. בבית ובסיינט לואיס, אפילו הירקן זכר את היום שבו ליאנה הצעירה נגעה חזק מדי באפרסק בשל והאצבע שלה נתחבה לתוכו. היא צווחה בבהלה, והקונות, נשות השכונה, צחקו. מאז, בכל פעם שנכנסה לחנותו, הירקן תמיד אמר " תיזהרי עם השזיפים שלי! אל תתקרבי אל המלונים שלי!" זה היה דבר קטן, כמובן, אבל זה עזר לה להיות מישהי. בירושלים היא היתה רק כתם מטושטש שחולף לו ברחוב. חצי אמריקאית עם עיניים ערביות במדים כחולים-כהים של בית-הספר הארמני. הסיפור מביא כאן לקורא העברי הצעיר אפשרות להציץ לרגע ולראות מה קורה בצד השני. משפחתה של ליאנה, גיבורת הסיפור, עוזבת את ארצות-הברית, שם נולדו היא ואחיה רפיק לאם אמריקאית ואב פלשתיני, וחוזרת לארץ מולדתו של האב. כל זה מתרחש על רקע ימי אוסלו האופטימיים. ליאנה מתאהבת בעומר, צעיר ישראלי-יהודי, מתוודעת לבני משפחת אביה בכפר, מתיידדת על ילדי הפליטים, ומנסה להיקלט בארץ הזרה והחדשה. סיפור מרגש, יפה, וקצת עצוב, שזכה בפרסים רבים ומועלה בימים אלה על בימת התיאטרון בארצות-הברית.