עד כאן / ג'ודי נבו





ללא דירוג ללא דירוג
0 בנים   0 בנות
289 התעניינו בספר

תקציר הספר
`עד כאן`, רומאן הבכורה של גידי נבו, הוא ספר רחב נשימה, כתוב בכישרון מפתיע בבשלותו. היכולת הלשונית של מחברו - הבולטת כל-כך בהשוואה לבני דורו בספרות העברית - משמשת אותו, בראש ובראשונה, להסתכלויות אנושיות עשירות ומורכבות מאוד. זהו רומאן של הצעירים ``היפים`` של שנות השמונים המוקדמות, גלריה רחבה של דמויות (ירון ויוני וחובב הן המרכזיות שבהן) בגיל שאחרי צבא - סיפור של התבגרות שניה, עם אהבות וכשלונות, שעיקריו התפוררות הנסיון לשמר את היותם קבוצה. ההויה הקולקטיבית שלהם (של הגרעין, השירות הצבאי בנח``ל, הקיבוץ, הקומונה), שבה היו חישוק אנושי המחוזק על-ידי מיתרים המחוברים למרכזו, נתרסקה למיצבור מיקרי של יחירדת בחלל שחור אינסופי, בגן-העדן האבוד של השייכות עבר כל אחד מהם, כביכול, אילו טרנספורמציה, היה איבר של ישות מגוננת גדולה יותר, ועתה, ביציאה השניה אל החיים, איש-איש בכיוונו, הם חווים רפיון וכשל, תחליפים ופשרות, בחיפוש אחר איזושהי מהות מוצקה שתפוגג את הסתמיות. ההווה של הספר הוא של השנים הסטודנטיאליות שלאחר הצבא. אבל המישפטים המרווחים, הארוכים, ודרך המסירה האסוציאטיבית, מעבירים לחוית כמה זמנים זה בתוך זה, כך לא רק הזמנים השונים מעומתים, אלא הפרטים הכביכול-שוליים, הטריוויאליים, הופכים לנושאי-משמעות. הנסיונות למצוא איזה מרכז חדש, טוטאלי, איזו נוסחה חדשה של הקיום, נכשלים כאן אצל כולם. גם תאים קטנים יותר של שייכות (מישרד, זוגות היוצאים יחד לבלות, עצם הזוגיות וכו`) רחוקים מלשמש מיפלט. עוינות רוחשת בכל תא סגור של הג`ונגל האנושי, או להג פתיתי קל כנוצה, הבלים וקטנות של יום-יום אפרורי, סצינות משפחתיות של הורי הגיבורים (במיוחד שבתאי ואהובה) הם פסגות ההומור של הספר, ושוב ושוב נכשלים כמה מגיבורי הספר בהמרת האחווה הגברית הכמעט אירוטית של העבר במציאות אירוטית חדשה, שבה הם חשים משיכה ודחיה כאחד, והם מתרוצצים בין גובהי הזיית גבריות לבין החמצה ומפח, מאבק אידיאולוגי, או הפן האינטלקטואלי של הקיום, או היפוכו - מלאכות-כפיים פשוטות, או חזרות - בתשובה, או אפילו יעוד של יצירה, נם בהם אין שום גאולה. אבל מהלכו של הספר מסמן בכל זאת כיוון, מוגבל וצנוע ככל שיהיה, אם תיבת התהודה הקיבוצית הפכה לזמן מה אוסף של פרטים בעלי תפיסות ותשוקות סותרות ובלתי מתיישבות לאיזו מהות חדשה - אולי היה זה בשל המערך הנפשי שכך היה מוכן לראות אותה בגיל שלא יחזור, אבל כיוון הפוך עדיין אפשרי. דמויות מרכזיות של הספר מוצאות איזו הארה של חסד זמני דווקא ברגע קטן ומוגבל, בפכים קטנים בתוך בועה ארעית, הכנת דגים, שני חברים המעלים יחד דוד-שמש כבד על הגג בלי הילה אידיאולוגית או גברית של עבודה קשה, תרומת-דם, גבר שוכב על צידו במיטה זוגית ומביט בפני ילדה של אהובתו מן העבר, והילד אינו שלו: ברגעים הללו, הפועמים חיים יקרים, שבירים, הקיום הוא כמו על איזו רפסודה בודדת השטה על פני נהר; העולם נסוג לאיזה בוהו מטושטש, ויש שלווה, וכך גם החולשות, דווקא הן, תחת מבט אוהב. יכולות להיות תו של אנושיות אותנטית. בהיותן ניד אנושי חי; ואחווה של יחד יכולה לבוא גם מזיכרון שבו אתה. ילד בכתה ה`. קולע כדור לסל, ולידך, בשתיקה, קולע כדור שני חייל בחופשה, שחקן כדורסל נערץ, שברבות הימים נהרג במלחמה, וכדוריהם חוצים זה את מסלולו של זה. הטקסט של גידי נבו, המנהל דיאלוג עם `זכרון דברים` של שבתאי, הוא אפוא, במידה רבה, תמונת-ראי של`` זכרון דברים` - ואפשר שגם אופטימית יותר.










©2006-2015 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ