אם ``מאדאם בובארי`` היא גוסטב פלובר בן השלושים וחמש, כי אז ``זכרונותיו של מטורף`` הם דיוקנו העצמי כבן שבע-עשרה שנה. במרכזו של וידוי אוטוביוגרפי זה עומד סיפור אהבתו של הנער למדיה, היא אליזה פוקו, אשת איש ואם שהיתה מבוגרת ממנו ב11- שנים, בעת חופשת קיץ על חוף הים. פלובר (1880-1821) מתאר בנובלה זו כיצד הגיע מילדותו החולמנית וממחוזות האינסוף אל המדרגה התחתונה של הניהיליזם, אל הכפירה באהבה, באלוהים ואפילו באמנות. ``יש ימים שבהם אין סוף לעייפותי ושיממון אפל עוטף את גופי כתכריך בכל אשר אלך``, כתב. כל שנותר אפוא לאדם הוא לשתות לשוכרה, ליהנות ולמות - וכך אמנם הורה לתלמידיו דוקטור מתורן האפיקוראי, גיבור הנובלה השנייה בספר זה, שכתב פלובר בהיותו כבן תשע-עשרה. יצירות הנעורים הללו, שתורגמו כאן ראשונה לעברית, הן בוגרות גם לעומת התקופה הרומנטית שבה נכתבו, וניצבות כציונים בדרכו של מחברן אל שלמות הצורה: ``אני חפץ בדבר שאינו צריך לא לביטוי ולא לצורה, טהור כבושם, חזק כאבן, חומק כשיר, שיהיה כל אלה ובה בעת לא כלולם מהם`` (``זכרונותיו של מטורף``).
