כשאמא סיפרה לי שגיטה, בת-דודתי מצ'כיה, עומדת לבוא לארץ, שמחתי מאד. גיטה ואני נולדנו שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, גיטה בצ'כיה ואני בארץ. אף פעם לא ראיתי אותה, אבל שמרנו על קשר מכתבים כל השנים. ועכשיו, ששתינו בנות שתים-עשרה, היא באה לארץ. גיטה הפכה לגתית. יום אחד, כשלקחנו אותה לאחד מטיולינו במנזר שעל הכרמל וילדות המנזר חלפו על פנינו בשורה, אחזה בי גטה בהתרגשות ולחשה: ,אני לא מאמינה, זו אווה! חשבנו שהיא מתה בצ'כיה!" ואז החלה ההרפתקה הגדולה, שהחלה בעיקוב והסתיימה בחטיפה, והעסיקה את כל ילדי השכונה שלנו, בת-גלים, ומילאה אותנו בהתרגשות כל חופשת הפסח באותה שנה. סיפור מלא עצב ושמחה, מתח והרפתקאות, המתרחש בשנותיה הראשונות של המדינה.

שם הספר
לפעמים יום-הולדת זה דוקא יום נעים
על נמר אי אפשר להמר
המרד נגד האונייה אפרודיטה
הבריחה אל שום-מקום