הספר עוקב אחר הדרך שבה קודם נושא העבודה העברית בשנים 1926-1935 בדפי 'במעלה' – ביטאון תנועת הנוער של ההסתדרות (ששמה היה תחילה תנועת הנוער העובד ובהמשך נקראה תנועה הנוער העובד והלומד).
המחברת, עפרה ישועה-ליית, הנמנית עם הקוראים לביטול זהותה של ישראל כמדינה יהודית לטובת קיום חילוני, ערכה מחקר ובו מצאה כי בכתב העת שהוקדש רשמית לחינוך הדור הצעיר של הציונות הסוציאליסטית התקבע כבר לפני מאה שנה הרעיון של "טוהר אתני" הבנוי על יסודות דתיים ביישוב היהודי, המהווה בסיס למשטר במדינת ישראל.
כחלק מהמערך החינוכי־תרבותי של תנועת העבודה הציונית, שקד 'במעלה' בנאמנות על הצגת דגמי מופת לטיפוח הפוליטי־אידיאולוגי של יהודים צעירים, רובם עולים חדשים או ילדי עולים שגדלו בפלסטין־א"י. עיון בטקסטים שהתפרסמו בו מעניק תמונה של הדרך שבה התעמולה, האינדוקטרינציה וההטפה לעקרון "העבודה העברית" טופחו בתקופה הנסקרת. יש לציין שלמרות מעמדו המרכזי בעבר בחוגי תנועת העבודה הציונית, לא היה 'במעלה' עד כה נושא למחקר אקדמי בישראל או בחו"ל.
רעיון 'העבודה העברית' נהגה לראשונה בתקופת העלייה השנייה (1914-1904), ובמקורו נועד לתמוך בתביעה להעניק עבודה למהגרים יהודים שלא היו להם מקורות פרנסה אחרים והם התקשו להתחרות בפועלים המקומיים. מאחר שהרעיון מגלם את התביעה להפרדה על בסיס אתני־דתי בשם עליונות יהודית, המחקר של ישועה-ליית, שהוכר כעבודת דוקטורט על ידי אוניברסיטת אקסטר בבריטניה, עוקב אחר הצבתו כתפיסה מקובלת, והסוואתו כאידיאל חיובי למען ביצוע רפורמה חברתית.