הספר בוחן את הטיפול במחלת הגזזת על ידי הקרנות רנטגן בארץ־ישראלמראשית תקופת המנדט הבריטי ועד ימי העלייה הגדולה בשנות החמישיםשל המאה העשרים, ובודק איך טיפול זה הפך בשנות השמונים מנושאבריאותי־רפואי לסוגיה חברתית־עדתית שהובילה בסופו של דבר לחקיקתהחוק לפיצוי נפגעי גזזת. הספר מתבסס על מסמכים ארכיוניים בני התקופהועל מאמרים מדעיים ומתחקה אחר האישים המרכזיים, גורמי הרפואה,מוסדות הקליטה, הסוכנות היהודית וארגונים יהודיים כגון הג'וינט ואוז"השהשתתפו בביעור הגזזת, ובוחן את מידת ההשפעה של כל אחד מהם בתחום.מתוך מסקנות המחקר עולה כי הפרוטוקול הרפואי לטיפול בגזזת בישראלבאמצעות הקרנות רנטגן היה הטיפול המקובל בכל העולם. בטיפול קרינתילגזזת טופלו ילדי היישוב היהודי והערבי, הן בתקופת המנדט הבריטי הןבימי ראשית המדינה.במחצית הראשונה של המאה העשרים נערכו מבצעיםרבים לביעור גזזת באמצעות הקרנות רנטגן ברוב מדינות אירופה, בארצותהברית, בקנדה ובאוסטרליה. הטיפול הקרינתי בגזזת בשנות החמישיםבישראל לא נבע מרשלנות או מפטרונות, אלא היה השיטה הרפואיתהמקובלת בעולם לטיפול במחלה; כל זאת בניגוד לעמדה שהתפתחהוהתקבעה בישראל בשנות השמונים, ולפיה ההקרנות למחלת הגזזת בילדיהעולים בשנות החמישים נעשו מתוך חוסר אחריות של הרשויות ויחס מפלהכלפי ילדי העולים מארצות המזרח, עמדה שאף הובילה בסופו של דבר,בשנת 1994 , לחקיקת החוק לפיצוי נפגעי גזזת בישראל, ובה בלבד.פרופ' (אמריטה) שפרה שורץ, היסטוריונית של הרפואה והבריאות,בעלת תואר דוקטור במדעי הבריאות מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב, חברתהפקולטה למדעי הבריאות במרכז לחינוך רפואי על שם פרופ' משה פריבסבאוניברסיטת בן־גוריון בנגב, וחברת הנהלת החברה הישראלית להיסטוריהשל הרפואה. ספרה 'קופת חולים, הסתדרות, ממשלה' זכה בפרס איינהורןלחקר הספרות הרפואית העברית.