1


הטלוויזיה דלקה כמה שעות. תמונות החיילים המתים התחלפו על המסך. כולם יפים, עזי מבט, מנשרים קלו ומאריות גברו. תחילה ניבטו אליי בשחור־לבן, וככל שהתקדמו השנים גם בצבע. כדי לא לשקוע במחשבות עגומות על ג'ו החלפתי ערוץ. ביקשתי לצפות בסדרה האמריקאית המבדחת "בעומק ד' אמות", אך מכיוון שהיה זה ערב יום הזיכרון הושבתו התוכניות הקלילות ותחתיהן באו סיפורי הנופלים. הנמכתי את עוצמת השמע והלכתי להכין ארוחת לילה זעירה, ביצה, שלושה זיתים, פרוסת טוסט עם מרגרינה וכוס תה בלי סוכר. החוט של התיון נכרך סביב צוואר הכפית כנחש עקלתון, ואני נתייגעתי יגיעה מרובה לשחררו. הטלפון צלצל, עזבתי את המטבח וחזרתי לסלון, הרמתי את השפופרת וקול דביק, שמנוני־צלופחי, נשמע בצידו השני של הקו. פעמים רבות שמעתי בטלפון קול זה ודומים לו. ש־לום, צהל המטלפן בשמחה לא מוסברת, אני מדבר עם הגברת נעמי תָּעִזִי? בסתם יום של חול, כשמתקשר אליי אחד הרוכלים־נוכלים הטלפוניים האלה, אני עושה עצמי חירשת כמתופף בלהקת חתונות, וצועקת לתוך הפומית מה? מה? מה? ככה שבע־שמונה פעמים, ואם המתקשר עדיין לא מבקש את נפשו למות אני אומרת: לא, אדוני, אין כאן שום גרגורי, ואם עוד פעם אחת אתה מחייג לפה אני מזמינה לאדוני על המקום משטרה, וכך אני מתבדרת להנאתי. אבל עכשיו ערב יום הזיכרון ולא נאה להשתעשע, לכן מיד באתי עליו בחֲטָף. כ־ן, עניתי בקול תרועה, מחקה את קולו הצוהל. האם אני מדברת עם נוכל שאוחז בלשון חלקות כדי להוליך שולל זקנים מסכנים, שלא יודעים מימינם ומשמאלם, ולמכור להם דברים שאין להם חפץ וצורך בהם, ולגזול את כספם? בדרך כלל בשלב הזה של השיחה הם נאלמים דום ומנתקים במלמול רפה, אבל החילזון המרייר שמן זית זך לא נרתע. גברת תעזי, חנחן בקולו, אני עידן, סמנכ"ל שיווק ואסטרטגיה ברשת הדיור המוגן לגיל הזהב "שיבה טובה", ורציתי לספר לך על המבצעים המדהימים שיש לנו רק החודש... כאן כבר רתחתי, אתה לא מתבייש? הרמתי קולי, כמעט עד שאגה, להתקשר לאם שכולה בערב יום הזיכרון, ולפתות אותה בצורה בזויה ושפלה לעבור למוסד סגור לאינוולידים מנוונים שהתפגרותם אומנותם? כבר אין לאף אחד בושה במדינה הזאת. טרקתי את השפופרת אל תושבתה בלי להמתין לתגובת הצלופח. כל המצב רוח של יום הזיכרון הלך לי בגללו. חזרתי למטבח, אל התה שהתקרר. שפכתי אותו לכיור ושבתי אל הכורסה ואל הטלוויזיה. עכשיו הוקרן סרט על גיבורי התעלה. עברתי מערוץ לערוץ ובכולם מצאתי רק יגון ושכול ומרורים. נו, למה ציפיתי. כיביתי את המכשיר ועליתי על משכבי.


בחצי הלילה ניעורתי משנתי. יללת התן העירה אותי. מעולם לא שמעתי יללה כזו, נואשת, מלעלעת, נמקה בכאב. יללות התנים מן הוואדי המשתרע מתחת לחלוני הן חזון נפרץ ואף פעם לא החרידו אותי, קל וחומר לא הקיצוני משנתי, לכל היותר גרמו לי להתהפך אל צידה השני של המיטה או לבעוט בשולי השמיכה. היללה, פצועה, מיוסרת, נחלשה בהדרגה עד שנמוגה. קמתי וניגשתי אל החלון. גללתי את רפפות התריס עד למעלה. אימצתי את עיניי, שכהו מזוקן, אך לא ראיתי דבר, מכיוון שהחושך היה סמיך וכבד ואת משקפי הראייה השארתי בסלון לאחר שכיביתי את הטלוויזיה. חזרתי ועליתי על יצועי, אך תנומה לא באה לעיניי. שעה ארוכה שכבתי על הגב והסתכלתי בתקרה. הוואדי היה שקט. נרדמתי בלי להגיף את התריס.


בבוקר חדרו קרני השמש דרך החלון הפתוח והכו אותי בסנוורים. קמתי בחטף ובתנועה רחבה משכתי את רצועת התריס למטה, כך שאף שביב אור לא יוכל להיכנס. התיישבתי על המיטה והדלקתי את מנורת הקריאה. מחוגי השעון הזכירו לי שהגיעה השעה לרדת אל היד של ג'ו. לבשתי את כותנתי, נעלתי נעליים גבוהות, ועזבתי את ביתי בלי פת של שחרית ובלי קפה. גם את יכין ובעז שכחתי במקומם הקבוע ליד הדלת. שמש רעה של תחילת יום שרב יקדה על ראשי, ואני ריחמתי על שאר ההורים השכולים שיפקדו היום את בתי הקברות הצבאיים. יצאתי אל הוואדי, שיחי ההרדוף כבר צעקו בוורוד. פסעתי במורד, אבני החצץ נרמסות תחת רגליי ואני שומרת את צעדיי מפני נפילה. עברתי לצד שרידי מדורה שכובתה בקפידה, הגחלים פונו ורק מעט רמץ נשאר רומץ על הארץ. הלאה משם התייבשו בחום שיחי לוטם שעיר ולוטם מרווני נטולי פרחים, שתפארתם חלפה לפני כמה שבועות. השביל היורד אל המעיין מנוקד כאן וכאן ברקנים בסגול בהיר, כדוריים, שלופי חיצים, מאיימים לייסר בקוציהם כל פתי שיתקרב יותר מדי. אני יורדת לאט בשיפוע מתון עד שאני רואה אותו מוטל על השביל, ואז נעצרת. עצמותיי מזדעזעות, איבריי רוחפים ונשמתי כמעט פורחת מקרבי. כבר רציתי לחזור אל ביתי, אך לאחר רגעים ארוכים אספתי כוחותיי, הסטתי מבטי, עקפתי אותו בעיקוף רחב והמשכתי במורד הוואדי אל המעיין ואל היד של ג'ו. טוב היה לי יותר אם לא הלכתי שמה.


2


שמי נעמי תעזי ואני אישה זקנה. מורה לתנ"ך. בעבר הייתי נשואה לצביקה. שם משפחתו לא חשוב. קִרְאו לו צביקה ד' אם זה רצונכם. חלקכם, המבוגרים יותר, אולי זוכרים את שמו, פיגורה מוכרת בקרב ותיקי הפלמ"ח. אני לא רוצה להרחיב עליו את הדיבור. יש לי שלושה ילדים, שתי בנות תאומות ובן. שמן של הבנות חַשְׁרָה ושִׁפְעָת, שתיהן גרות באמריקה, האחת בניו יורק והשנייה בקליפורניה. בני בכורי ג'ו אף הוא גר באמריקה, בבית הקברות הצבאי ארלינגטון אשר על יד וושינגטון הבירה, שם הוא שוכב בדממה ד' אמות מתחת לאדמה, מאז שנקבוהו הגוּקְס ככברה בקליעיהם ובכידוניהם. עליו ארחיב את הדיבור בהמשך, ארחיב ואוסיף ואדבר בו עוד ועוד. נולדתי בירושלים, בבית החולים של הדוקטור ואלך, וגדלתי ברובע היהודי. הוריי גם הם נולדו בארץ. סבי היה מראשוני העולים לארץ ישראל מתימן. עם כל משפחתו עלה מהעיר תעז, על שמה נקראנו. נולדתי בשנת תר"צ. באביב ייחמתני אימי, ותשעה חודשים אחר כך, כמנהג בני האדם, באתי לעולם. חמישה אחים היינו, שתי בנות ושלושה בנים. ביותר נתחברתי עם אחותי רוחמה, שהיתה צעירה ממני בשנתיים. ביחד היינו חומקות מהבית הצר והדחוק, יוצאות את חומות העיר העתיקה, שתמיד הטילו עליי תחושת מחנק, ואצות־רצות הרחק־הרחק לכל רוחות השמיים. אל השדות הפורחים של עמק המצלבה, אל חנויות הטמפלרים בעמק רפאים, אל המושבה האמריקאית ואל גן הקבר מצפון לשער שכם. קופצות ומדלגות וצוהלות כגדיות. מתגנבות היינו אל חומת בית הנסן המקולל, רוחמה היתה מטפסת על כתפיי ומנסה לאתר את אחד מאותם מוכי גורל מצורעים ששכנו במקום, שהשמועה אמרה שאיברים נושרים מגופם כדבר שבשגרה. פעמים היינו מרחיקות מערבה עד כפרי הערבים. מאלחה, ליפתא, עין כארם. רוחמה, שהשפה הערבית היתה שגורה על לשונה עוד מקטנות — שעות הרבה היתה עושה במחיצתו של סבא, מרי אליחיא — הפליאה לשוחח עם הכפריות בלשונן, עד שלפעמים חשבו אותה לאחת משלהן. צעירות היינו ולא ידענו פחד. לא פעם היתה תמורתם של טיולים אלה מכת שבטה של אימנו, שהיתה חובטת בנו את כל פחדיה שנפחדה עלינו, אבל המכות היו שוות את תחושת החירות שנתנה לנו השוטטות.


אמא לא ידעה לקרוא ולא ידעה לכתוב, אבל להרביץ ידעה היטב. ואם צדק החכם באדם בפתגמו חושך שבטו שונא בנו, הרי שאהבה אותנו אהבה יתרה. היתה מפליאה בנו, בבניה ובעיקר בבנותיה, את מכותיה, בשפע ובנדיבות. בכף יד פתוחה, בכף יד קמוצה, במטאטא זרדים ובסחבת הספונג'ה. לפעמים היתה מיידה בנו את נעליה, ומכיוון שאת עבודות הבית היתה עושה יחפה, טעמנו פעמים רבות את טעמן. עם הזמן השתפר חוש הדיוק שלה, וגם אנחנו גבהנו ורחבנו, והיתה קולעת אל השערה ומעולם לא החטיאה. חרף מצוקת המים התמידית בירושלים לא נמנעה משפיכת שיירי מי הרחצה מהדלי על ראשנו. אבא, לעומתה, לא נגע בנו באצבע קלה. באורח פלא תמיד התנדף מן הבית כשהיתה אמא חובטת בנו. ועוד היה מתבדח, מכנה את ביתנו בית חלוצת הנעל. אז שנאתי אותה, כמובן. הייתי שואלת את אלוהים מדוע אינו עומד במילתו — מכשפה לא תְחַיֶה — ולוקח אותה אליו. כשבגרתי סלחתי לה. הבנתי שהאלימות שלה באה מקנאה בנו, בנותיה, שבניגוד אליה קיבלנו חינוך מודרני וידענו לקרוא ולכתוב ולחשב. בכל פעם שנזקקה לנו כדי שנקריא לה מהכתב, חשה השפלה נוראה. בתקופת המאורעות, למשל, היא היתה אבודה, ואני, דרדקית בת שבע או שמונה, הקראתי לה מהעיתון את החדשות ואת הוראות מנהיגי היישוב.


לקרוא ידעתי בגיל ארבע, לכתוב למדתי בגיל חמש. כמו כל אחינו בני תימן קראתי היטב גם כשהספר הפוך על פניו, זכר לימים שבהם היו ספרים יקרי המציאות, וכמה תלמידים התגודדו סביב ספר אחד וקראוהו מכל צדדיו. מיום שלמדתי את צורת האותיות העבריות קראתי כל דבר שקלטו עיניי, ספרי קודש וספרי חול, עיתונים ושלטי רחוב, עלוני פרסומת וכרוזים של המחתרות השונות. וגם היום, כשאני זקנה באה בימים, איני יכולה לחלוף על פני אותיות מודפסות בלי שאעצור לקוראן. הקריאה המרובה חיזקה את זיכרוני, ומקטנות ידעתי בעל פה טקסטים ארוכים. שירת דבורה ושירת הים וקינת דוד, רשימת אלופי אדום ורשימת מלכי יהודה וישראל. וכשהגעתי לגיל מצוות לימדני אבי את הקללות בפרשת כי תבוא ובפרשת האזינו, ומאז הן חקוקות בזיכרוני וחרוטות על לוח ליבי ועומדות על לשוני, מוכנות תמיד להישלף ולהישלח אל עבר צר ומשׂטין ומרגיז.


אבא, מרי סַמְעון, היה מספר לנו על אביו, מרי אליחיא, הוא שהעלה את כל משפחתנו מתעז לירושלים. כפעם בפעם היה רוכן אלינו, התינוקות, כממתיק סוד, ומספר בלחש, ביראת קודש, כמתפלל, ממעשיו של אביו: אבי עליו השלום, זכר צדיק וקדוש לברכה, ידען גדול היה, בתורה ובמשנה ובגמרא וברמב"ם ובפוסקים. בעל זיכרון עצום, בור סוד שאינו מאבד טיפה. אמרו עליו, על אבי, מרי אליחיא, שהיה נוטל סיכה חדה ונועצה בתלמוד בבלי ופותחו ומוצאו שהוא מחורָר, ורץ מיד אל חנות הספרים. תכף כשנכנס אל החנות היה נופל על הזבן בעזות פנים ומדבר איתו קשות, היאך אינו מתבייש לכלות את ממונם של ישראל צאן קדושים המבקשים ללמוד גמרא עם פירוש רש"י ותוספות, ואך פותחים את הספר מוצאים אותו פגום ומחורר ומנועץ ונפשם מתעגמת עליהם. כך אמר ותקע לו למוכר את הדף הנשחת בפניו, ולפני שהיה סיפק לזה להשיב לו דבר החל מגדף אותו אבי בלשון הזהב שהיתה שגורה על לשונו: יא גנב, יא שרץ, יא טמא כזנב הלטאה, יא חומץ בן חומץ, מרשעים יצא רשע ומפושעים יצא פשע וכולי וכולי, ולא נתקררה דעתו עד ששילח בו את כל הקללות שקיללו הנביאים את שונאיהם של ישראל, עד שהיה בעל החנות רק רוצה להתפטר ממנו ומחזיר לו דמי הספר שקנה כביכול פגום. אך אני, שעוד מקטנות הייתי חדת־תפיסה, שאלתי: אבל מה עניין זיכרון עצום ובור סוד שאינו מאבד טיפה לכאן? ואבי היה מלטף את צידי זקנו ומאיר עליי בעיניו ומשיב: ולזכור בעל פה את כל קללות הנביאים, אינו צריך זיכרון חד ומחודד?


אבי שימש מוהל, כזקניו וככל הגברים במשפחת תעזי. אלא שהם, בתימן, עבדו גם כשוחטים, ואילו בירושלים לכל עדה יש המנהגים והחומרות וההקפדות שלה בכל הנוגע לכשרות המזון, אבל בעניין המיוחד הזה, כלומר המילה, כך המתיק באוזניי, אצל כל העדות זה אותו דבר. אורפלים וגורג'ים ומגרבים וספניולים וגליציאנרים ותימנים, לכולם אותה הקונסטרוקציה ואותה האינסטלציה. ומכיוון שיצא שמעו של אבי בכל הרובע היהודי שהוא מוהל בקיא ורגיל, שכמו אמא ונעליה היה קולע אל השערה ולא מחטיא, לקחוהו בני כל העדות למול את בניהם הרכים, ואף המוסלמים בני העיר העתיקה, ששמעו על יכולותיו הנדירות, היו מפעם לפעם מפקידים בידיו האמונות את ילדיהם, כשאלו הגיעו לגיל שלוש־עשרה.


שלושה אחים ואחות אחת היו לי, וכולם אבדו. שלום הלך עוד לפני הקמת המדינה. האנגלים קיפדו את פתיל חייו הקצר כשהשתתף בפריצה לכלא עכו. יוסף וזכריה מחרימים אותי כבר יותר מיובל. יוסף, לוחם אצ"ל בדימוס, שיצא בשן ועין מהסזון הקטן, לא סלח לי כי הלכתי לפלמ"ח, "אלה שהסגירו אותי לבריטים הארורים", וזכריה לא מחל לי על שקיצצתי בנטיעות והתפקרתי. רוחמה, שאותה אהבתי כליבי, היתה שולחת לי מכתבים קצרים וברכות לחגי תשרי אחרי שעברתי לאמריקה, אך לאחר כמה שנים חדלה. אולי אבדה לה כתובתי. היא הלכה ונתחרדה ונישאה לחסיד מאחת החסידויות האדוקות ביותר בירושלים, ונעשתה לחסידה אדוקה כמותו. הולידה לו כמדומני שבעה או שמונה ילדים. איני יודעת היכן היא גרה ומה עלה בגורלה מאז. איני יודעת אף אם היא בחיים או עברה לדור עם שוכני עפר. כל כך כעסו עליי האחים מפני שהלכתי עם צביקה להכשרה בקיבוץ, שלא היו מודיעים לי גם אם נפטרה.