הקדמה
ערב אחד נשמטה הצלחת מידיי, ליבי דפק בפראות, ידיי החלו לרעוד ונשימתי הפכה כבדה. העולם סביבי הסתחרר וקרסתי למשך זמן ארוך. באותו רגע לא ידעתי זאת, אבל זו הייתה תחילתו של מסע – מסע שלא בחרתי בו אך שעתיד היה לשנות את חיי מהיסוד.
הספר הזה מספר את סיפור הקריסה שלי – התקפי חרדה קשים שהפכו את חיי למרדף מתמיד אחר האוויר הבא – ואת סיפור החלמתי, מסע אישי שהוא גם אוניברסלי. יש בו עדות אמיתית וכנה לכך שאפשר לעבור דרך התופת ולצאת ממנה עם תובנות, כוחות וחיים שנבנים מחדש, לעיתים חזקים ומודעים יותר מאלה שהיו קודם לכן.
חיי לפני הקריסה
בילדותי הייתי תינוקת בכיינית ומעצבנת. כדי שארדם נהג אבי להסתובב איתי בלילות במשך שעות באוטובוס הנוסעים שבו עבד, בעודי שוכבת על המושבים הקדמיים. בכל פעם שעצר הייתי מתעוררת בבכי, והנסיעה הייתה מתחילה מחדש.
עד גיל שבע לא הוצאתי מילה מהפה בחברה, דיברתי רק בבית עם המשפחה. כולם הפחידו אותי ללא סיבה מיוחדת, ולא סמכתי על אף אחד.
בכיתה א' בחלק ניכר מההפסקות ישבתי על ספסל סמוך לכיתה לבד. לא דיברתי, רק הסתכלתי מהצד על הקשרים שנוצרו בין ילדים אחרים, וחיכיתי שההפסקה תסתיים. סיפרתי לעצמי בראש סיפורים על נושאי שיחתם לפי שפת הגוף והבעות הפנים שלהם. היכולת הזו, ששכללתי עם הזמן, תרמה לי הרבה בחיים בטווח הארוך, אך גם הרסה אותי. לא פעם נתתי פרשנויות ללא כל בסיס אמיתי, והן הוציאו אותי מדעתי. עצבנתי את עצמי ללא סיבה.
מדי פעם הגיעה לספסל שירלי, אחותי הגדולה ממני בשלוש שנים, כדי להיות איתי קצת ולוודא שאני בסדר. היא הייתה עבורי עוגן, אחת הנקודות היציבות בחיי בתקופה ההיא.
השנים חלפו, ומה שאפיין אותי במהלכן הוא שתמיד נפצעתי והכול קרה לי – שברו לי את השן במסדרון בבית הספר, תקעו לי טורייה בראש בשיעור חקלאות, הכרתי מקרוב עמודים בלי סוף, והשיא היה כשבזמן משחק במסיבת יום הולדת נכנסתי בחוט תיל ישר לסנטר ואיבדתי הכרה.
בנערותי אושפזתי אין־ספור פעמים בבית חולים – כאבי בטן לא מוסברים, ניתוח להוצאת ציסטה בגיל שש עשרה ופתיחת בטן לאורך, בשל כאבי הבטן בגיל שבע עשרה. מאז זכיתי בחופש מבתי החולים עד גיל עשרים וארבע. בזמן ההיריון הראשון שהיתי בבית החולים בשמירת היריון בשל הקאות בלתי פוסקות, ולבסוף ההיריון הסתיים בניתוח קיסרי.
בגיל עשרים ושבע, בהיריון השני, חזרתי לאותו מסלול, רק הפעם שמירת ההיריון הייתה בשל התעלפויות חוזרות ונשנות. הלידה הייתה שוב בניתוח קיסרי, הפעם קשה יותר ובו איבדתי דם רב. בגיל שלושים ושלוש, בהיריון השלישי, כבר הייתי מוכנה. ידעתי שאצטרך להיות שוב בשמירת היריון ושהבטן תיפתח בפעם הרביעית. אסור היה לי להגיע לשלב הצירים.
מאז סבלתי רבות מדימומים בלתי פוסקים, עד שבגיל שלושים ושמונה הוחלט להוציא את הרחם – פתיחת בטן חמישית, שאחריה החלמה ארוכה. בבטני היה רוכסן שנפתח שוב ושוב, וברקע תמיד התנגן בראשי השיר: "את הריץ’ את הרץ’, את הריץ’ רץ’ נפתח...” ממש כיף איתי.
אני בת שנייה מתוך ארבע בנות מוצלחות ומוכשרות. לאחר עשור שבו הייתי הילדה הקטנה והמפונקת נולדו שתי אחיותיי הצעירות, שגית ונעמה, בהפרש של שלוש שנים זו מזו. הפכתי לילדת סנדוויץ’ ופיתחתי את כל השריטות של ילדי סנדוויץ’ באקסטרים וברגישות שיא. היה לי חשוב להיות ילדה טובה של אימא ואבא, לְרַצּוֹת את הסביבה ולהרגיש אהובה ונאהבת כל הזמן.
אבי הנפלא, אבו אל בנת, ראוי להדליק משואה ביום העצמאות. לחיות עם חמש נשים חזקות ודעתניות כמונו זה אתגר יומיומי. הוא היה המחנך, וישב איתנו שעות רבות כדי שנצליח בלימודים. כשהיה צריך לריב עם המורים אימי הייתה זו שהגנה עלינו כלביאה. היא הייתה אשת קריירה מוצלחת ועבדה בשעות בלתי שגרתיות. הם בנו את עצמם בעשר אצבעות, והגיעו למעמדם בזכות נחישות והתמדה.
הוריי הם מודל לחיקוי בנתינה, באהבה ובהכלה. הם חינכו אותנו תמיד להיות מחושבות בכל צעד, לשקול חסרונות ויתרונות, לא לוותר לעצמנו ולזכור מה אנחנו שוות. הם לא יתנו לאף אחת מאיתנו ליפול, תמיד יעמדו מאחורינו. אין ספק שכל אחת מאיתנו הגיעה לאן שהגיעה בזכותם. מהם קיבלתי את היכולת לנתינה אינסופית לילדיי, למשפחה המורחבת ולסביבה. הענקתי את עצמי לכולם חוץ מאשר לעצמי.
במשך השנים פיתחתי מנגנוני הגנה סביב נפשי והתנהלתי מהראש. הרגשתי כמו זבוב על הקיר בחיי שלי. בגיל עשרים ואחת התחלתי ללמוד לתואר ראשון, בגיל עשרים ושתיים כבר הייתי תחת החופה, והייתי בת עשרים וארבע כשזכיתי בילדה ראשונה. הכול היה מתוכנן ומסודר עד לפרטים הקטנים, ללא מקום לטעויות או לספונטניות. מילאתי כל דקה פנויה במטלות ובעשייה. תמיד הייתי עסוקה, בלי להשאיר לעצמי זמן לבטלה. כשבטעות מצאתי זמן לנוח היו מציפות אותי תחושות אשם כבדות.
אהבתי לארח והבית תמיד היה מלא באוכל ובמאפים מכל טוב. לכל אחד הכנתי את מה שאהב. שמחתי כשהחברים של הילדים בכל הגילים באו אלינו הביתה לאכול, לנהל איתי שיחות על העולם ולשחק במשחקי קופסה. המשפחה והחברים הטובים שלי שמכירים אותי באמת ושנחשפו לצדדים הרכים שבי ידעו שאוריד למענם את הירח, אם רק ירצו. על הילדים שלי הגנתי בחירוף נפש, והענקתי להם את נשמתי. לימים הבנתי שהגזמתי בהגנה הזו, את השריטות שלי השלכתי עליהם.
הייתי אשת קריירה ובו־זמנית גם אימא במשרה מלאה. הענקתי מאה אחוזים ויותר מעצמי בעבודה ובבית, אך למרות זאת תמיד הסתובבתי בתחושה שלא עשיתי מספיק. לא היה לי אמצע, הייתי טוטלית ופריקית של שליטה. דיברתי בדציבלים גבוהים, חסרת יכולת לדחות סיפוקים. הכול היה צריך להיות כאן ועכשיו, בדיוק כמו שאני רוצה.
לא יכולתי לעשות דבר אחד בלבד. מולטיטסקינג היה שמי השני – הייתי מבשלת, עונה למיילים ולהודעות, מדברת בטלפון, מקשיבה לשיחות של הילדים ומגיבה להם, מקשיבה לשיחות שמתרחשות בצד השני של הקו ומקפלת כביסה – ותמיד עם אוזנייה. לעיתים לא ידעו אם אני מדברת עם עצמי או עם מישהו אחר, אבל עם הזמן הבינו שאני פשוט תמיד בשיחות. בכל מקום שאליו נכנסתי אי־אפשר היה להחמיץ אותי עם הרעש והצוהלות. "הגעתי”, הייתי צועקת. רציתי להיות במרכז.
אהבתי את מקום העבודה שלי ואת תפקידי כמנהלת מחלקת יישובים. עבדתי במקום שהיה לי בית, הקמתי מאפס מחלקה לתפארת, קידמתי פרויקטים, פיתחתי תוכניות חדשות, הכשרתי הנהגות, ומדי יום היה לי עניין מחדש. העבודה הייתה מאתגרת אבל גם שוחקת ובשעות לא שגרתיות. הרגשתי גאווה וסיפוק עצומים – למדתי והתפתחתי כמנהלת, כמנהיגה וכאדם.
כשעברתי במסדרון ושמעו את נעלי העקב שלי, אפשר היה להבין באיזה מצב רוח אני לפי קצב הצעידות. כשהייתי עצבנית – וזה קרה רוב הזמן – לא היה כדאי להתעסק איתי. הייתי סנובית, צעקנית, עצבנית וחסרת סבלנות, הבולדוזר שנלחמת תמיד ומשיגה כל מה שהיא רוצה; האישה שאין לה עצם בלשון ואומרת את כל אשר על ליבה, לא תמיד בדרך מכבדת; הפרקטית והביצועיסטית שמתקתקת מטלות, הפרפקציוניסטית שמצפה מאחרים להתנהל כמוה; זו שצריך להתחיל איתה בשורה התחתונה כי אין לה סבלנות לשיחות חולין – יש משימות לבצע.
עם זאת, הייתי גם הסטנדאפיסטית שמדברת עם הידיים. שפת הגוף שלי תמיד הייתה מוחצנת, וכך גם רגישותי לשפת הגוף של אחרים ויכולתי לקרוא מצבים. בכל יום בכל שעה הייתי חושבת, מקדמת, פותרת, מייעצת, מכילה, מקשיבה ומכוונת, תמיד זמינה וללא גבולות. האמנתי בדרך, והגעתי למעמד שבו הייתי בדם, יזע ודמעות.
בימי ראשון היו זוכים בעבודה לתוצרי האפייה שלי. כניסה למשרד שיש בו דברים טעימים מעניקה תחושה של בית ומזמינה לשבת ולשוחח. כך הפך המשרד שלי לתחנה מרכזית לדברים טעימים, מימי ראשון עד שלישי. כשהבאתי כמויות גדולות הבינו שהייתי עצבנית. אפייה הייתה הדרך שלי לפרוק – התרפיה שלי.
בניגוד מוחלט, האמנתי שכדי ליצור בסיס של אמון ומערכות יחסים טובות, צריך קודם להכיר לעומק את האדם שעומד לצידך (לא מולך – סמנטיקה חשובה). יש סוגים שונים של אנשים, וחשוב להתאים את התקשורת לכל אחד ואחת. לכן, גם אם לפעמים זה נשמע כמו בזבוז זמן, ביליתי שעות רבות בשיחות טלפון או בפגישות עם בעלי תפקידים. הכרתי אותם ראשית כאנשים, וכך העבודה המשותפת איתם הייתה ממקום טוב יותר של אמון ושל היכרות מעמיקה. היו שיחות טלפון שהתחילו ב”כפרה, עיניים, מה נשמע?” היו אלה שקודם שאלתי לשלום משפחתם וילדיהם, והיו אחרים שהשיחות איתם היו פרקטיות או רשמיות בלבד. לא היה לי ספק שההיכרות הזו סייעה לקידום תהליכים. השמיים הם הגבול כשיש נחישות ורגישות.
זכיתי להערכה רבה – אולי חלק ממנה מתוך חשש, אבל נדמה לי שגם כבוד והערכה אמיתיים היו שם. לא פעם נשים אמרו לי שהן רוצות להיות אורית כשיגדלו. זה החמיא לי, אבל גם השאיר אותי בתהיות: למה?
מעטים ידעו שמתחת לחזות הקשוחה של הלוחמת מסתתרת חמאה מומסת. גם אני שכחתי מקיומה בתקופות מסוימות בחיי. לא היה לי זמן למשחקים, בטח כשהייתי צריכה להיות בשליטה מלאה, עם רדארים פתוחים לכל כיוון כדי להתקדם ולהצליח.
לא התפשרתי על כלום והייתי נחושה להמשיך בדרך הזו, כי אני אישה חזקה, לביאה ולוחמת – כמו אימי, מודל החיקוי שלי, ששברה תקרות זכוכית והגיעה רחוק בזכות עצמה. ככה גם אני רציתי להיות, אבל אני גרושה ומפרנסת יחידה שלא ידעה לבקש עזרה. אני, לבקש עזרה? אין סיכוי. אעזור לכל מי שצריך, באהבה, אבל לבקש עזרה – לא, אני מסתדרת לבד, תודה רבה.
שנים התנהלתי בדרך הזו, טוטלית לעבודה ולאנשים שאהבתי, ואת עצמי שמתי במקום האחרון. רוב הפעמים שכחתי מעצמי, לא אהבתי את עצמי, לא השקעתי בעצמי ולא הייתי טוטלית כלפי עצמי. לא מצאתי לזה מקום או סיבה.
