השקט שלפני האור /פטריס אלברט
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַשֶּׁקֶט
שֶׁלִּפְנֵי הָאוֹר הַלָּבָן,
הַמַּעֲבָר הַבִּלְתִּי־נִתְפָּס
בֵּין כָּתֹם לְשָׁחֹר,
מְאִירִים עָלֶיךָ בְּזַרְקוֹר.
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַשֶּׁקֶט
שֶׁלְּאַחַר הַסְּעָרָה הַבּוֹדְדָה,
הָרוֹצֵחַ הַמַּשְׁקִיף הַסִּדְרָתִי,
הַמּוּזִיקָה הָרוֹעֶשֶׁת מְסִיטָה מַבָּט
לִפְנֵי וְאַחֲרֵי הַמַּעֲשֶׂה הַנִּתְעָב.
מְדַלֵּג בְּקֶצֶב מֵעַל הַמֵּזַח,
מַיִם נִתָּזִים לְכָל עֵבֶר,
אֲדִישׁוּת מְטִילָה אֵימָה בְּקֶשֶׁת
עַל תְּמִימֵי הַדֶּרֶךְ
וּלְכָל צַד.
וְזֶהוּ הַשֶּׁקֶט –
לִפְנֵי
וְאַחֲרֵי.