יוֹתִי אוֹהֵב לְבַקֵּר אֶת סַבָּא דָּנִי, שֶׁמְּפַנֵּק אוֹתוֹ בְּכָל פַּעַם בְּהַפְתָּעָה חֲדָשָׁה.
אֲבָל כְּשֶׁסַּבָּא מְאַבֵּד אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם, דַּוְקָא בַּיָּמִים שֶׁלִּפְנֵי יוֹם הַהֻלֶּדֶת, יוֹתִי מַתְחִיל לִדְאֹג: אֵיךְ סַבָּא יִמְצָא הַפְתָּעוֹת בְּלִי לִרְאוֹת טוֹב? וְאֵיךְ תַּחֲזֹר הַשִּׂמְחָה לַגִּנָּה?
”סַבָּא מַתָּנָה הוּא סִפּוּר פִּיּוּטִי וְרָגִישׁ עַל קֶשֶׁר בֵּין דּוֹרוֹת, עַל אַהֲבָה בֵּין סָב לְנֶכְדּוֹ, עַל מַה שֶּׁנֶּעֱלַם וְנִמְצָא, וְעַל כָּל הַמַּתָּנוֹת שֶׁהַטֶּבַע וְהַלֵּב יוֹדְעִים לְהַעֲנִיק.
בְּשָׂפָה רְגִישָׁה וּבְהוּמוֹר עָדִין מִתְגַּלֶּה קֶסֶם שֶׁל יַלְדוּת וְשֶׁל זִכָּרוֹן.
סֵפֶר לִילָדִים וְלִמְבֻגָּרִים שֶׁמַּאֲמִינִים שֶׁמַּתָּנָה אֲמִתִּית לֹא תָּמִיד בָּאָה בְּקֻפְסָה.
דָּן כָּנֶר, הַקַּרְיָן הַוָּתִיק שֶׁל ”קוֹל יִשְׂרָאֵל” וְתַאֲגִיד הַשִּׁדּוּר ”כָּאן”, הָאָהוּב עַל דּוֹרוֹת שֶׁל מַאֲזִינִים, מֵבִיא סִפּוּר אִישִׁי וְקָרוֹב לַלֵּב.
דּ”ר מָאיָה גֵּז הִיא חוֹקֶרֶת סִפְרוּת, עִתּוֹנָאִית, מַרְצָה וְסוֹפֶרֶת, שֶׁכְּתִיבָתָהּ נוֹגַעַת בַּזִּכָּרוֹן, בַּקֶּשֶׁר בֵּין דּוֹרוֹת וּבְנִפְלְאוֹת הַיּוֹם-יוֹם.