פרק ראשון:
ההר הקטן
קראו לו "ההר הקטן", ואנחנו קראנו לו "ההר הקטן". אספנו חלוקי נחל, ציירנו פנים, חיפשנו שלולית מים כדי להישטף בה מהחול, או למלא אותה בחול, ובכינו. רצנו בין השדות, או מה שהזכיר שדות. תפסנו צב והעברנו אותו לשדה ובו עלים ירוקים. המצאנו דברים שאמרנו או שלא אמרנו. קראו לו "ההר הקטן". ידענו שהוא לא הר, אבל קראנו לו "ההר הקטן".1
גבעה אחת עמדה שם, או מספר גבעות, כבר אינני זוכר. אף אחד כבר לא זוכר. הגבעה עמדה בחלקה המזרחי של ביירות, וכינו אותה "הר" רק משום שההרים היו רחוקים. ישבנו על המדרון שלה וגנבנו את הים. השמש זרחה במזרח, ואנחנו הגחנו משדות החיטה במזרח. קטפנו גרעיני חיטה מהשיבולים והשתעשענו בהם. העניים, או מי שחשבנו לעניים, היו רצים כילדים בין השדות שעל הגבעות כדי לחקור מה יש בו, בטבע. החג, שאנחנו מכנים עִיד, היה יום ככל הימים, הוא התערבב בריח הערק והבּוּרְגוּל שאכלנו בחיק הטבע כדי לחזור ולספר לו, לטבע, על עולמנו שנותר נטוע בזיכרון כחלום. ההר הקטן היה רק מקום שגנבנו לעצמנו בפליאה ובגאווה. שם טווינו סיפורים על העצב שלנו וחיכינו לרגעי השמחה או המוות, מנסים להסיח את דעתנו משגרת היום־יום.
קראו לו "ההר הקטן". שדות רחבים השתרעו עליו, ושיחי קקטוס היו פזורים מכל עבר. גזע עץ הדקל שצמח מול ביתנו נטה שמאלה מכובד ענפיו. חששנו שהעץ יכרע תחתיו, והצענו לקשור אותו בחבל מֶשִׁי לחלון ביתנו, אבל גם הבית עצמו, עם אבני החול העבות ותקרת העץ הרעועה, היה מט לנפול. חששנו שהדקל יקרוס על הבית וימוטט אותו, לכן הנחנו לעץ להמשיך להשתוחח מטה לאיטו. מדי יום הייתי אוחז בגזע המחורץ וחורט בו את דמותי.
חששנו לגורל ההר וצמחייתו. ההר נמשך עד סִפָּהּ של ביירות ושקע לתוכה. קוצי הקקטוס שפצעו את רגלינו גוועו, עץ הדקל כרע אל הקרקע, וההר שקע אל קצהו.
קראו לו "ההר הקטן". ידענו שהוא לא הר, ובכל זאת קראנו לו "ההר הקטן".
***
חמישה גברים קפצו מג׳יפ צבאי עם מקלעים בידיהם,2 והקיפו את הבית. השכנים יצאו מבתיהם כדי להסתכל, ואחת השכנות חייכה וסימנה באצבעותיה V לאות ניצחון. הם קרבו אל הבית ונקשו על הדלת. אימי פתחה להם בפליאה. המפקד שאל אותה עליי.
"הוא לא בבית."
"לאן הוא הלך?"
"לא יודעת. תְּפַדַּֿלו, נכין לכם קפה."
הם נכנסו וחיפשו אותי בבית. לא הייתי שם. הם חיפשו בין הספרים והניירות. גם שם לא הייתי. הם מצאו ספר שעל גב כריכתו תמונה של עַבְּד אַלְנאצֵר. גם שם לא הייתי. הם פיזרו את הניירות והפכו את הרהיטים בבית. הם קיללו את הפלסטינים, ובמסגרת החיפושים פירקו את המיטה שלי. הם קיללו את אימי ואת הדור הנפסד. גם שם לא הייתי.
לא הייתי שם. אימי הייתה שם. היא הסתובבה בבית זעופה, רועדת מעצב ומטינה. היא חדלה לענות לשאלותיהם והניחה להם לעשות כרצונם. היא ישבה על כיסא בכניסה ושמרה על ביתה, בעוד הם בפנים קורעים ניירות ותולשים זיכרונות. היא ישבה על כיסא, והם הצטלבו משמחה או מטינה.
הם יצאו, ידיהם מורמות ואצבעותיהם מסמנות V לאות ניצחון. אנשים התבוננו בהם. קצתם החזירו להם סימן V.
***
כשהיינו קטנים, היינו רצים ברחובות החול שלו או על מדרכות האספלט שפצעו את רגלינו. קראנו לו "ההר הקטן". יצאנו לרחובות לחפש מציאוֹת שאפשר לשחק בהן. בימי החופשה הייתי הולך עם אבי ואחיי לשדות "אַלסְּיוּפִי", והיינו משתעשעים בין עצי הזית והאזדרכת. מראש תל גבוה היינו משקיפים על שלוש דרכים: דרך נהר ביירות, דרך כרם הזיתים והדרך שקראנו לה "הדרך הביתה". היינו עומדים ורצים על התל הגבוה, פוחדים להחליק אל אחת משלוש הדרכים.
הוא עמד על התל הגבוה ליד אביו הגדול ואחז בידו הימנית, משקיף על המכוניות שנסעו הרחק למטה, ומשתומם על קטנותן. הן לא דמו למכונית שבה נהג לנסוע לבית הרחוק של דודו, אחי אימו. המכוניות המיניאטוריות נסעו בזו אחר זו, ודמו למכוניות המיניאטוריות שאביו קנה לו, המכוניות שנסעו כשהיה שר להן. מכוניות המתכת התקדמו בדממה, בשיירה מסודרת ושקטה. הן לא צפרו ולא עצרו, ובתוכן ישבו אנשים מיניאטוריים. אין שם ילדים בגילי, הוא חשב. פעם שאל את אביו מהו סוד המכוניות המיניאטוריות, והאב ענה לו בטון ידעני: "זה בגלל שאַלְאַשְרַפִיֵּה היא הר, והביירותים עולים לנפוש בה בחופשת הקיץ. לעומת ביירות, אַלְאַשְרַפִיֵּה היא הר גבוה. מרחק רב מפריד בינינו ובין ׳דרך נהר ביירות׳, כמו המרחק שמפריד בינינו ובין ׳דרך כרם הזיתים׳. ככל שהמרחק גדל, כך הדברים נעשים קטנים. בעתיד כשתגדל, ייראו לך המכוניות קטנות עוד יותר, משום שהראייה תלויה גם בגודלו של הצופה."
הייתי מהנהן כאילו אני מבין, אבל לא הבנתי דבר. ברוב המקרים הייתי מניח לאבי לחזור על אותם סיפורים על המכוניות והמרחקים, ובינתיים הייתי משתעשע במרדף אחר צִיקָדָה זהובה, שחמקה בתוך הדשא הירוק וקפצה על ענף של עץ זית.
הטור הארוך של המכוניות המיניאטוריות התקדם בדממה. ישבנו בשולי התל והתבוננו בהן. המתנו ליום שבו נגדל ונראה שהן קטנות מאוד, או נרד אל הכביש ונראה שהן גדולות מאוד. הטור התקדם מולנו כמו טיפות מים צבעוניות בגדלים שונים. היו שם משאיות, מכליות נפט, מכוניות קטנות מסוגים שונים. הצלחנו להבחין ביניהן אף על פי שלא ידענו לנקוב בשמותיהן ולא היה לנו מושג למה הן נועדו. המכוניות היו רחוקות וקטנות, ואנחנו החזקנו ידיים. חיכינו שנגדל ונבין את סודן. תמיד הייתי תוהה למה המכונית קטנה כשהיא רחוקה. חלמתי על סיפורי הגמדים שסיפרו לנו בבית הספר, או על האיש שהשטן הפך לגמד בסיפור שסבתי סיפרה לי.
ההר הקטן ניצב איתן, והצמחייה היפה שעטפה אותו החלה לפנות את מקומה לטובת כבישים ורחובות. שמחנו כשנפתח באַלסְּיוּפִי בית קולנוע ראשון, אבל ההפתעות עדיין לא באו אל קיצן. גדלנו, אבל הדברים שחיכינו להם כל כך לא קרו. גדלנו והלכנו לאַלסְּיוּפִי, לראות אם המכוניות גדלו. אנחנו גדלנו והמכוניות גדלו. התנועה הקיפה אותנו מכל עבר והרעש התגבר. גדלנו, והקווים הישרים התעקמו עד אין קץ. הקולות התקרבו והשטחים הפתוחים הצטמקו. צעדתי לבדי, וההר הקטן הסתעף והתעקם. אני תר אחר זיכרונותיי מהעִיד, מיום ראשון של הדקלים,3 עת יצאנו מהכנסייה לצלילי המוזיקה הביזנטית. הזיכרונות אובדים לי, למעט תמונה קטנה המוטלת בכיסי.
המכוניות גדלו והן צובאות עליי. העצים הצטמקו ונעלמו. גדלתי, והמכוניות גדלו, והסאון, הצבעים והגדלים השונים אופפים אותי. היום אנחנו יודעים להבדיל ביניהן, אבל עדיין איננו מבינים אותן. התקוות הישנות והזיכרונות הישנים הם לא יותר מתקוות ומזיכרונות.
בלילה מטפסות המכוניות אל פסגת ההר משלושת הכבישים. האורות סביבי צורבים בעיניים. המנועים המתקדמים בנהמה צרים עליי. למכוניות הגדולות יש עיניים ענקיות, וקרני האש שהן שולחות אינן חורכות. הן מעלות על פניי מבע של אימה, ומותירות שאלות ותשובות לרוב.
המכוניות גדלו ואנחנו גדלנו. גם הדרכים הרחבות גדלו. רק העצים ממשיכים לגחון אל ההר הקטן. מה נותר מהסבריו של אבי על המרחקים, הגבהים והגדלים?
אתה עומד לבדך מול שטף האורות שמעוורים את עיניך וחומסים את זיכרונך. אתה יוצא לחפש את ביתך לבד, ללא זיכרונות.
***
אבּו ג׳ורג׳ סיפר לי את סיפור השמות. אבּו ג׳ורג׳ היה חבר שלי מיום שהתחלתי להתהלך לבדי בין האורות בהר הקטן ולהתחקות אחר ההסברים של אבי. הוא היה מוצא אותי יושב לבדי על צלע הגבעה שהשקיפה על מסילת הרכבת האיטית אשר נותרה יחידה בזיכרוני, ומעלה באוזניי זיכרונות מהצרפתים וממלחמת העולם.
הוא סיפר לי כי שכונת אַלְאַשְרַפִיֵּה השתרעה על אדמה רחבת ידיים שכולה הייתה שייכת לאדם אחד בשם יוסף אַלצַּעִ׳יר, ומשום כך מכנים אותה "אַלְגַּ׳בַּל אַלצַּעִ׳יר", כלומר "ההר הקטן". לאחר מלחמת העולם הראשונה קנו אותה האחים אליאס וניקולא אַלסְּיוּפִי בסכום כסף זעום, ובנו עליה מפעל לרהיטים. השכונה נקראה "אלסיופי" על שמם.
הקמת המפעל, שלא היה אלא סדנה גדולה מן הסוג המוכר בתעשיות הקלות של ארצנו, עוררה התרגשות רבה בשכונה. קרוב לחמישים פועלים הגיעו לעבוד בו. הם בנו לעצמם פחונים למגורים, ובקרבת מקום נפתח בית קפה קטן, שהגיש קפה וערק. המפעל הביא את הקִדמה לשכונה, ולראשונה הכירו תושביה צורת חיים חדשה ומכונות מודרניות. המפעל ייצר רהיטים אירופיים מודרניים, אם כי לתושבים לא היה ברור למי הם מיועדים. הם אספו בסוף החודש את שכרם הזעום, הקציבו לנשותיהם את חלקן, ובמה שנותר שתו ערק.
עם הסגנון החדש של עבודה ויחסים הופיע בשכונה גם סגנון חדש של גנבות. עד הקמת המפעל היה בשכונה גנב אחד בשם נדרה, שחי בצידה המזרחי ונהג במסורת האבירות הערבית הקדומה: לגבות חַ׳אוַה, כלומר דמי חסות. עם הקמת המפעל חדר הפשע המאורגן לשכונה, והכנופיות החלו לעשות בה ככל העולה על רוחן. הן גנבו ללא רחמים, ללא שמץ של אבירות, ואפילו ללא שום שיקול עקרוני. הן גנבו אפילו מהמפעל אלסיופי עצמו. בסוף כל חודש נהג מנהל החשבונות של המפעל לנסוע לביירות כדי להביא משם את הכסף למשכורות הפועלים. השודדים ארבו לו באחד הצמתים, שדדו את מטבעות הדִּרְהַם שהיו ברשותו, והטילו אותו לצד הדרך. מנהל החשבונות צרח, והפועלים ששמעו את הצרחות נאספו והתגודדו סביבו. כשהבינו מה קרה, החלו לרוץ כולם – גברים, נשים וטף – אחר השודדים. צעדיהם העלו תימרות אבק בסמטאות החול. כשהתקרבו אל השודדים, השליכו אלה את המטבעות שבידיהם והמשיכו לנוס על נפשם. הרודפים שכחו מייד מהשודדים והשתופפו ארצה כדי לאסוף בידיהם את המטבעות שהיו פזורים על הקרקע.
"זה לא היה שוד אבירי," אמר אבּו ג׳ורג׳. "ולמה? מפני שהאנשים שכחו את כבודם והלכו בעקבות הדִּרְהַם. הם שכחו מהשודדים ושדדו את הכסף של המפעל. כאן התחילה השקיעה." אבּו ג׳ורג׳ סיפר איך מאותו הרגע החלה פשיטת הרגל של המפעל. אליאס אלסיופי מת מצער, ואחיו ניקולא מכר את האדמה לאנשים רבים שפיצלו אותה להרבה חלקות קטנות.
אבּו ג׳ורג׳ סיפר שלפשיטת הרגל הייתה כנראה גם סיבה נוספת. אנשים שהכירו את ניקולא אלסיופי – שלאחר פשיטת הרגל יצא לעבוד כשליח במשרד האוצר – אמרו שהוא היה שותה ומהמר, ונהג להתרועע עם זרים. "רק אלוהים יודע אם זה נכון," אמר אבּו ג׳ורג׳, "אבל ברור שהשקיעה החלה כשהחלו הגנבות מהסוג החדש. זה דרש מאיתנו להתמודד עם דברים שלא הכרנו קודם."
***
האם ההר שקע?
המכוניות הגדולות התקדמו, כבשו אותנו והשמיעו את גניחותיהן ברחובות. ההר נפרץ לכל עבר. העצים נכרתו, ובמקומם נבנו בניינים. מערבלי הבטון הפכו לסימן ההיכר של התקופה. בכל רחוב עמד מערבל בטון, וסביבו התרוצצו פועלים סורים וכורדים. הם היו זורקים לקרביו חול, חצץ ומים, והמכונה הייתה מסתובבת סביב עצמה, מערבלת את העיסה ופולטת את המלט שממנו נבנו בתים גבוהים וחסונים. הבניינים שצמחו נראו כאילו ניצבו שם מאז ומעולם. את אבני החול הסמיכות החליפו יציקות המלט הקרות, והמערבל המשיך להסתובב. מאות עובדים הגיעו מהפחונים שנפרשו בפאתי ביירות ממזרח, מהשכונה ששמה אַלְקַרַנְטִינַה,4 כדי לסחוב את דליי החצץ והחול או לפזר את הבטון בכיכרות.
דחפור הגיע ושיטח את הגבעה אל פני האדמה, או מה שנראה כמו פני האדמה. עץ הדקל מול ביתנו צנח בין שיניו, וגזעו שנעקר נפל לתוך בריכה של אבן וחול. היה נדמה כאילו עורקים קטנים רבים מתבקעים בפיצוץ. הבנייה החדשה הרקיעה לשמיים – הרי בניינים, כבישים וכיכרות.
האם ההר שקע?
אני מסתובב בדרכים הצדדיות ומחפש את מחוזות ילדותי. מולי, על הגבעה שאני מכנה בשם הר, אני מוצא מדרון קטן המפריד בינה ובין הנהר של ביירות. המכוניות הקטנות גדלו, וגם אני גדלתי. והבניינים הגבוהים מסתירים עכשיו את הים. חשבתי שגנבנו את הים, אבל האמת היא שריח הבטון המזוין הוא שגנב את ריח הים.
ההר לא שקע.
הקולות הומים בכניסה להר הקטן. קצב הבנייה בשכונה מוכפל, והכיכרות נבנות. הקול הרם הזה כבר איננו שלי. הכניסה מתמלאת בקולות, והתנועה הופכת לסימן היכר חדש. זהו ההר הקטן שלא שקע. אבנים עולות וראשים נזקפים. המוזיקה רועשת וראשים מסתובבים. אני נושא על גופי קעקוע ישן שחוזר אל אותם הימים, ואני ממתין בקצהו.
1956: התוקפנות המשולשת נגד מצרים.5 היינו תלמידים בבית הספר הקטן והעני של השכונה. היינו קטנים. הקשבנו ברדיו ל"צַוְת אַלְעַרַבּ".6 הלכנו הביתה שמחים כשמצרים ניצחה.
1958: בריקדות קמו בשכונה. פני כולם קדרו. המוסלמים רצו להרוג אותנו. אימי סירבה להאמין. היא אמרה שזה לא מתקבל על הדעת, הרי הם בדיוק כמונו.7
הבניינים הגבוהים הפכו לבריקדות. הכול השתנה. הקולות התגברו. כן, דברים השתנו. המכוניות גדלו וגם אנחנו גדלנו.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
