פרק ראשון
1
"לכדתי אותה! לכדתי אותה!" עלתה הצהלה הרמה. לשמעה הרימו התלמידים את עיניהם מהמחברות, וכשהביטו אל מקור הקול כמעט יצאו עיניהם מחוריהן.1 המורה שהיה שקוע בניתוח קַצִידַה מן הג׳האליה לא הניד עפעף, ורק קפא במקומו כאילו נחש זוחל במעבה מכנסיו.
"לכדתי אותה! תפסתי יונה מנוקדת."
טַארֵק פתח את החלון שלשמאלו, ובלי לתת את דעתו על המורה המופתע שלשל את רגליו החוצה, הרפה את אחיזתו וקפץ. חדר הכיתה נמצא בקומה הראשונה, והוא ניתר ללא קושי אל החצר האחורית של בית הספר. אחרי ששב ואיזן את עצמו, וּוידא שכל איבריו שלמים, רץ כמה מטרים לעבר עץ גבוה שלמרגלותיו, בין שתי מלתעות ברזל, נלכדה ציפור חומה בגודל כף יד. הוא חילץ את הציפור מהמלכודת שריסקה את רגלה, ובתוך כך פיזם בקול חלוש ורועד שיר מתוק שסיפר על ייסורים.
חיוך קונדסי עלה על פניו של טַארֵק, והוא הסתובב כמנצח לעבר הכיתה. התלמידים עמדו לאורך החלונות, צופים במחזה ומוחאים כפיים. המורה מצידו נעמד ליד החלון הסמוך לשולחנו, פניו מתוחות וזועפות, ולסתו שמוטה. דמותו שבחלון נראתה כמו תמונה שהושמה במסגרת גדולה ונתלתה על חזית בית הספר.
2
"שמעתי שהמורה מתכוון להעניש אותך וגם את כל הכיתה איתך. קח אחת," אמר עְ׳בּישִׁי לטַארֵק והושיט לו את הסיגריה שקודם מילא בטבק, גלגל במיומנות, ליקק את שוליה והטביע עליה את חותם רוקו.
"למה הוא מעניש גם את הכיתה?" שאל טארק.
"כי כולם השתוללו ומחאו כפיים. אתה לא פוחד שישלחו אותך לחדר העכברים?"2
"זה לא מזיז לי..."
"או שיספרו לאבא שלך מה עשית?"
"מזה אני כן קצת פוחד..."
טארק, שהרגיש כנראה לא נוח עם השאלה, רצה לשנות נושא. הוא הצית סיגריה בגריל שלפניו ושאל: "אהבת את היונה המנוקדת על הגריל? לא תיארתי לעצמי שאוכל לצוד כזאת."
עְ׳בּישִׁי ליקק את שאריות השומן משפתיו, התמתח, הצית סיגריה נוספת שזה עתה סיים לגלגל, וענה: "היונה המנוקדת היא ציפור מאוד מיוחדת. הצבע שלה חום, הקול שלה מקסים, ויש לה טעם נפלא. במיוחד אם אוכלים אותה בחצר שלווה כמו זאת. בחיים לא טעמתי דבר טוב כל כך. הסיגריה טעימה לך?"
"זה חומר טוב. בחיים לא טעמתי טבק משובח כזה. יש לו ארומה מיוחדת. זה בטח מיובא. מאיפה השגת אותו?"
"מהאורווה של השכן שלנו, אלעג׳אל."
"מה זאת אומרת?"
"זה לא טבק, אלה גללים של חמורים."
טארק השליך מידו את הסיגריה בגועל. בטנו סערה וגעשה כמו הר געש. הוא רכן קדימה והשמיע קול שהעיד על עומק הבחילה שתקפה אותו. הדם עלה לראשו, אוזניו סמקו, אישוניו התרחבו, והוא כמעט הקיא את נשמתו.
3
באותו ערב בושש טארק לשוב לביתו. הוא המתין שתחלוף השעה שבה נוהג אביו לעלות על יצועו כדי לחסוך מעצמו את אימת הדין שכנראה חיכה לו בבית. תיק התלמיד שלו כבר ממילא היה גדוש בבירורים, בגערות ובנזיפות, והיה לו ברור שהפעם זה לא יעבור בלי עונש. אבל לא נורא, אחר כך הוא יוכל לחזור לעשות בלגן, כרגיל.
הוא נכנס אל הרחוב המוביל לביתו בשכונת אַלדַּוַאלִי. הרחוב נראה שלֵו ונינוח בלילה הקיצי, ואת האוויר פילחו מדי פעם נביחותיהם של כלבי השכונה, מתמזגות במקהלת התנים ששרה במטע שיחי הצבר הנידח – טקסים ליליים שסיפרו הן על דרמות והן על דכדוך.
"מה עושים בלילה כזה?" הוא שאל את עצמו. "הלוואי שהפעולה תהיה מהירה ותביא תוצאות. "
היו אלו ימי פסטיבל המִשְׁמישִׁים,3 כי יוני הוא חודש המִשְׁמִישׁ, במיוחד המִשְׁמִישׁ הבַּלַאדִי. אבל בכפר היה מחסור במים והצינורות יבשו. העצים – עצי התאנים, הזיתים, החרובים והמשמישים – צמחו כגידולי בעל.4 לצד הרחוב מימין נצצו הפירות הצהובים על ענפי העצים הירוקים והרעננים, כתמי צבע מרצדים שקרצו אל האנשים שחשקו בהם. הו המשמיש, מה אנחנו יודעים על המשמיש, הפרי הזהוב בטעם הדבש שכל יודעי דבר מהללים כשריר נוזל מפיהם? אפילו ליבת הגלעין שלו טעימה ומתוקה, ויש טקסים מיוחדים לאכילתה.
הוא לא היה יכול לעמוד בפיתוי של הפרי. התנגדותו הפנימית נחלשה במיוחד כשהגיע לשני הבוסתנים הסמוכים, שהופרדו בדרך עפר צרה שרק גמל היה יכול לעבור בה. כל בוסתן התהדר בעצי המשמיש שלו, והפירות נצצו בו בליל יוני כמו כוכבים בגלקסיה או קישוטים על עץ חג המולד. בשנים הקודמות, בתקופה זו ממש, הצליח לפשוט על הבוסתנים למרות השמירה הכבדה, ולשדוד מלוא חופניים מהפרי המיתולוגי. חלק מהפירות היה זולל בעצמו, ואת השאר היה מחלק לחברי כיתתו. בשנה שעברה פרץ לבוסתן של אבּו לִבְּדֵה, אכל ככל יכולתו מהמשמישים ויצא בשן ועין. שנה קודם הסתכסך עם חבר משכונת אַלְבִּיר המכונה אַלדֻּעֻ׳ל. ההוא הטריד נערה שטארק הוקיר מאוד, וטארק נשבע ללמד אותו לקח. הוא שלח אליו בידי חברו עְ׳בּישִׁי איגרת דחופה שבה נכתב:
הלילה אפרוץ למטע שלכם ואגנוב את המשמישים שיערבו לחיכי.
הלילה ירד, השעה כבר הייתה אחרי חצות, אבל טארק לא מימש את איומו. הוא הניח לאַלדֻּעֻ׳ל לחכות לשווא עד עלות השחר כשבידו פטיש כבד מעץ. למחרת שלח לאַלדֻּעֻ׳ל איגרת נוספת ובה כתב:
אני אחזור כשיהיה לכם משמיש בַּלַאדִי אסלי. למשמיש הפרנג׳י שמצאתי אצלכם היה טעם רע במיוחד, ולא מצאתי לנכון להעניק לו את הכבוד לחלוף במעיי. אם תתעסק איתי, אני אלבין את פניך ברבים ואחשוף את סוד סחורתכם הנוכרית, כך שלא תצליחו למכור אפילו משמיש אחד.
הבחירה בע׳בישי, הנודע באכזריותו ובקשיחותו, כבלדר למסירת האיגרות הספיקה כדי להעביר את המסר ולהכניס פחד לליבו של אלדע׳ל. באותה שנה פשט טארק גם על מטע משמישי אלחמַאוִוי, הסמוך לבית הספר, בעקבות השמועה שנפוצה בקרב התלמידים, שאין מטע דומה לו במתיקות המשמישים החַמאוִויים ובאיכותם. ואכן, יש להודות כי משמישי חמַאוִוי היו נדירים בשכונה.
טארק נענה לאתגר ונשאר בכיתה אחרי סיום הלימודים בלי שחבריו ייתנו את דעתם על כך. הוא התחבא מתחת לאחד השולחנות וישן על המרצפות הקרות והמרעננות עד הערב. לאחר רדת החשכה יצא מבית הספר, הסתנן למטע הנחשק והחל לטרוף את המשמישים המפוארים של אלחמאווי. הוא התבונן בהערצה בצבעם הלבנבן ובכתמים האדומים שגרמו להם להיראות כמו לחי של כלה. הוא לעס ובלס מעל קילו משמישים, עד שהרגיש תָּפוּחַ ונפוח. כשעשה את דרכו הביתה, התהפכו מעיו והוא נתקף שלשול איום. המצב הלך והחמיר, והוא הרגיש כאילו הוטמן בבטנו שדה מוקשים. הוא מצא לעצמו מקלט באחד ממטעי הצבר הסמוכים ונאלץ לבלות בו את הלילה כולו.
אבל השנה הוא שם לעצמו יעד שונה ואתגר גדול. שני הבוסתנים עמדו שם, סמוכים זה לזה, אבל הוא נזהר מלהסתער עליהם כי ביצורים קשוחים הוקמו סביב כל אחד מהם. מי ייתן ותבוא הברכה על עונת המשמיש, ומי ייתן והיא תסב הנאה לכל מוקיריה. החקלאים יושבים בגנים מבוקר עד ערב וממתינים. חלק מהנשים, אלה שנוח להן לבשל או לשטוף על בולי עץ בין העצים, נשארות בבוסתן שבוע או שבועיים. כולם מחכים שם לבוא הסוחר שקוטף בעצמו את הפירות ומשלם את מחירם במזומן, טָבִין וּתְקִילִין, ומוביל את הסחורה לערים הגדולות.
"אני תוהה מה ממתין לי בבוסתנים הללו," שח טארק לעצמו.
המשמישים משני הבוסתנים כאילו הפצירו בו מרחוק. הוא הזיל ריר וליקק את שפתיו ודמיין שבפיו נלעס משמיש עסיסי.
"זה הזמן להיות רציני... זה רגע האמת... עכשיו אני יכול לעשות את המכה שלי."
אבל איך אפשר להסתער על היעדים המבוצרים והבלתי חדירים הללו, המאובטחים סביב השעון כמו בסיפורי הקרבות ממלחמת העולם השנייה? הבוסתן הראשון מוקף גדר בטון שגובהה שני מטרים – כמו גובהו של בעל הבוסתן – ובקצה העליון הוטבעו במלט לאורך הגדר שברי זכוכית חדים. מה גם שרק החלק העליון של עצי המשמיש גלוי לעין. איך אפשר לפלוש לשם בתנאים כאלה? הסיכוי לחדור אל היעד המבוצר הזה נראים אפסיים. ובעל הבוסתן – איש גבוה ורזה שנראה כמו נפץ כותנה דק5 – שומר עליו במשמרות עם אשתו קצרת הקומה, שהיא גם מספרת סיפורים ידועה. הלשון שלה היא הלשון הארוכה ביותר באזור, ולכן כולם מכנים אותה שַׁהְרַזַאד של הכפר.6 בשעות היום היא עושה משמרות בבוסתן, ובלילה בעלה מחליף אותה. הם לא נפגשים כלל, רק חולפים זה על פני זה בשער הברזל של הבוסתן, ובקושי מספיקים להחליף מילה או מבט. שַהְרַזַאד הזאת ידועה בפטפטנותה, וכשקורה שהיא לא מדברת (אם במקרה חומקות ממנה המילים במצבים מסוימים, כמו אחרי שינה ממושכת שגוזלת ממנה את חמדת הלהג), היא דואגת בהמשך להשלים את מה שהחמיצה. לשם כך היא תופסת לה קורבן ומטילה עליו את כל כובד דיבורה. אומרים שהמפגשים איתה עלולים להתמשך עד אין קץ, אפילו עשר שעות או יותר. מה הפלא שאנשים ששקועים בתלאות היום־יום נזהרים מליפול ברשתה, חוץ מאשר בחודש הרַמַדַֿאן. כל מי שמוצא את עצמו מולה, כאשר ריר הפטפטת ניגר מפיה, אוטם את אוזניו ונמלט הביתה למצוא לו מקלט. ובאשר לבעלה, איש אינו יודע מה סוד שתיקתה בנוכחותו. האם היא מבקשת לשלול ממנו את חסד פטפוטיה וסיפורי הבדים שלה? ואולי להפך: זה הוא שנמנע מלדבר איתה, וכך נמלט מסחרחרת המילים שלה שפועלת סביב השעון? איזה אומלל השהריאר הזה,7 אם אומנם ניתן לקרוא לו כך. הלילות שלו שונים כל כך מאלה של שהריאר מאלף לילה ולילה. אין בהם סיפורים או הרפתקאות ולא כלום. הוא בטח יושב לבד עכשיו, משתופף מאחורי החומות הגבוהות, מתחנן בליבו שמישהו יבוא וישחרר אותו מייסורי הגיהינום האלה, ולו רק גחלילית שיוכל לספר לה על ייסוריו. הוא מכביד את אגרופו הימני על גולת המקל המחודד האגדי שלו שעליו הוא נוהג להישען, ואחר כך מסתובב כמו ינשוף, מייחל לפורץ הנועז שיבוא כדי שיוכל לתפוס אותו וללמד אותו לקח על כך שהעז להעלות על דעתו מעשה מטופש שכזה. טארק הפנה את פניו מהבוסתן ומלמל: "המשמישית של ליבך, בני, ישנה בארמון שמור. מי יכול להיכנס לבוסתנה? מי יבקש את ידה? מי יעז להתקרב לגדר חצרה?"8
הוא נפנה אל הבוסתן השני והחל לסקור אותו במבטו. המצב שם נראה משביע רצון יותר, בעיקר משום שהגדר הייתה נמוכה, וחלק גדול מעצי הבוסתן נגלו לעיניו. היו שם חמישה או שישה עצי משמיש שניצבו בין עצי תאנים וזיתים, ועל אחד מהם היו תלויים מכנסי שִׁנְתִּיַאן לבנים.9 מאחורי העצים ניצב בית בוץ קטן שאורותיו מעומעמים. בעל הבוסתן הזה היה זדוני וערמומי לא פחות משכנו. הוא הקפיד לאבטח את המשמישים שלו מדי לילה עד עלות השחר. האיש היה מוכּר בכל השכונה. הוא היה גבר קצר קומה בעשור החמישי לחייו, איש קמצן מאוד שהזכיר את בני מַרוּ מספר הקמצנים של אלג׳אחז.10 סיפרו שפעם רכב על חמור במשך שעתיים בדרך המפרכת לאחד הכפרים בעמק, רק משום ששמע שאחד המבריחים מוכר שם תה מסוג אלע׳זאליין במחיר מוזל.11 לאשתו, אישה בת גילו בערך, היה מבנה גוף שונה. היא הייתה גבוהה ורחבה, בעלת חזה נפול, ועכוזה הרחב שהשתרע מאחור נראה כמו מרפסת מעוגלת. לעיתים קרובות היה אחד מחתולי השכונה קופץ עליה בהפתעה ומתיישב על המרפסת החביבה בלי שהגברת נתנה כלל דעתה על כך, וכשהיה מתמקם לבטח, היה שוקע בתנומה. אותה אישה הייתה קמצנית לא פחות מבעלה. אולי ביקשה לחקות בכך את מֻעַאדַ׳ת אַלְעַנְבַּרִיַה מאותו ספר הקמצנים,12 אף על פי שלא היה לה דבר מחוכמת החיים של ההיא, שסיפרו עליה שכאשר היא רוצה לבשל תרנגולת, היא הולכת למוכר יום לפני הסעודה, בוחרת פרגית במשקל בינוני, ולאחר שהיא שואלת את המוכר למחירה, היא מבקשת ממנו לא לשחוט אותה עד בוקר המחרת. כך הייתה מבטיחה לעצמה פרגית במשקל גדול יותר, שהואבסה יום נוסף על חשבונו של המוכר.
הדבר שהטריד את טארק יותר מכול היה אסטרטגיית ההגנה שאימץ בעל הבוסתן. שודדי המשמישים התרבו בעת ההיא, שכן רק ימים ספורים נותרו עד בואו של הסוחר המיועד לקנות את הפרי ולמכור אותו בערים הגדולות. טארק הניח שבעל הבוסתן דרוך וערני בעיקר בימים הקריטיים האלה, שהוא ממתין להדוף כל מתקפת פתע ונוקט כל אמצעי זהירות. הוא תהה מה עוד מחכה שם מאחורי גדר המתכת המפותלת, המורכבת מלוחות פח חלודים הקשורים בחוט תיל. האם אלה אמצעי ההגנה כולם ואין אחרים? הוא התקרב לבוסתן כדי להציץ פנימה, הוציא מכיסו מטבע והשליך אותו ליד הגדר, ואז העמיד פנים שהוא מחפש אותו, ובתוך כדי כך בחן את צידה הפנימי של הגדר. הוא לא הבחין בה בשום דבר יוצא דופן, למעט כמה לוחות ושיחי צבר שהיו פזורים פה ושם מאחוריה. הוא שאל את עצמו אם זה הכול, וענה לעצמו שכן, שזה לא עומד להיות קל אבל זה אפשרי.
השעה כבר הייתה כמעט חצות. שעת האפס קרבה. הוא התבונן סביב ולא ראה אף אחד. הוא הניח שבעל הבוסתן ואשתו נוחרים בביתם. פיגום באורך שני מטרים היה מונח לצד דרך העפר המפרידה בין הבוסתנים. הוא התקדם בזהירות, נטל את הפיגום ונשא אותו למרחק כמה מטרים, לאזור חשוך יותר. הוא השעין את הפיגום על גדר המתכת והחל לטפס עליו כמו חתול שמתגנב בעקבות עכבר. כשהגיע לנקודת המגע של הפיגום עם הגדר, משך את עצמו מעלה בכל כוחו, טיפס במיומנות רבה על ראש הגדר וצנח אל הבוסתן. הנה הוא בגן העדן המובטח, מחפש אחר הפרי האסור, אבל עליו להיזהר מאדם ומחווה שנמצאים שם.
"זה גן עדן אמיתי, ושילך לכל הרוחות כל מי שמונע מאחרים ליהנות ממנו."
טארק עצר לרגע והִטה אוזן, אבל לא הבחין בשום רעש חשוד. הוא קרב על קצות האצבעות אל ממלכת המשמישים הראשונה וטיפס בזריזות של חתול, עד שהגיע לענף עבה שעליו הצליח לשבת ביציבות. אור הירח השתקף במשמישים שזהרו כמו זהב מלוטש. הוא פנה לזלול מהם. ידו האחת משכה בענפים וקטפה ככל שהצליחה מהפרי הטרי הבשל, והשנייה דחפה לפיו את הפירות שנלעסו במהירות כהקדמה לכמות שיוכל לעכל בתחנות הבאות. את הגלעינים הוא אסף בכיסו, כדי לפצח אותם בהמשך ולאכול את מילויָם המתוק. כך חלפו עשר דקות, חמש־עשרה, עשרים דקות. הוא התחיל להרגיש כבד. בטנו התנפחה, והגזים החלו לפלס את דרכם בצינורות המעיים של בטנו שסבלה מדחיסות יתר. לא נשאר לו מקום למשמישים נוספים. הוא פחד משחזור האירוע של משמישי אלחמאווי. הוא נזכר בכאב הבטן ההוא ובהשלכות המביכות שלו.
הוא החל לקטוף פירות קטנים ולדחוס אותם לכיסיו. את הפירות שנשארו על הענפים השאיר בצער רב במקומם. אחר כך ירד מהעץ כשבטנו מלאה ונפוחה. הוא חזר באותה הדרך שבה הגיע, אבל שכח היכן בדיוק הניח את הפיגום. גם לא הייתה לו תוכנית איך לטפס מהבוסתן אל הפיגום, אפילו ימצא אותו. הוא היה בטוח שהפיגום מצוי בקרבת קצהָ של גדר הפח, אבל היכן בדיוק? טארק נדרך. החכם הוא זה שמביא בחשבון את כל האפשרויות, שלא מסתפק במציאת פתחי כניסה, אלא מוצא גם פתח יציאה. איך יֵצא עכשיו עם כל השלל המבורך הזה שנפל לידיו בליל ירח מלא, וישמח בו גם את חבריו השובבים? לפתע הבחין בפיגום. הוא היה מוטל בצד הדרך. ככל הנראה נשמט מהגדר מהדף קפיצתו אל הבוסתן. ליבו של טארק האיץ את פעימותיו. נותרה לו רק אפשרות אחת: ללכת אל הקצה האחר של הבוסתן, זה שלצד עמוד החשמל, איפה שהתאורה טובה יחסית, בתקווה למצוא שם פתח יציאה. הוא התחיל לצעוד באיטיות לאורך הגדר. האור התגבר ונפל עליו. נותרו לו רק מטרים ספורים עד לקצה הבוסתן. הוא שלח מבט לאחור לבדוק את המצב. אחר כך צעד קדימה ברגל ימין והרגיש שהוא דורך על אדמה מתפוררת שתחתיה נפער חלל. רגלו החליקה לתוך בור. הוא ניסה למשוך אותה לאחור, אבל לא הצליח. בקרקעית הבור נתקלה הרגל במכשיר קשה וחד, שהפעיל עליה לחץ עצום מכל צד וכמעט קטע אותה. כאב נורא שכמותו לא חש מעולם תקף אותו, ומפיו נמלטה צעקה ארוכה ומטלטלת, כאילו תקע בשופר. בעקבות הצעקה ברחו יונים וציפורים מבועתות מקיניהן ומחוריהן, ונפוצו לכל רוחות השמיים. החתולים המבוהלים קפצו לתוך מטע הצבר הקוצני, מתפללים לישועה. הכלבים שחשו כי משהו לא טבעי מתרחש בשכונה החלו לנבוח במקהלה.
מתוך אינסטינקט ניסה טארק למשוך את רגלו בתקווה לחלצה ממלתעות המלכודת, אבל הכאב רק הלך וגבר, כי בעקבות התנועה ננעצו שיני הברזל עמוק יותר ויותר בבשר רגלו הרך. צרחותיו טיפסו מעלה־מעלה, כמו בסולם מוזיקלי עולה. קולו הגיע ל"סול", החליק בקלות מעלה ל"לה", השתהה רגע, ואז בנסיקה אופראית זינק ונפוץ לכל עבר. הוא התנפץ אל קירות הבתים שהשיבו לו הד מתמשך. אלוהים יודע שזו הייתה הצרחה הלילית המחרידה ביותר אולי בתולדות השכונה.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
