פתח דבר


סוף־סוף ניתנת לכם, קוראינו הנכבדים, ההזדמנות להתוודע לדַ׳אהֵר אַלְעֻמר אַלזִּידַאני, שהיה, כפי שיתברר לכם בקרוב, המלך הבלתי מעורער של הגליל לפני כמאתיים וחמישים שנה. אין ספק שהסיפור על אודותיו היה צריך לתפוס מקום מרכזי בלימודי ההיסטוריה, כי הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של הארץ הזאת, אך העובדה שהסיפור הזה לא מסופר – ולא פגשתי כמעט אף ישראלי שהיה מודע לקיומו – אינה מפתיעה בפני עצמה. הרי כבר ב־1901 ניסח ישראל זנגוויל את הטענה המופרכת שהציונות היא עם ללא ארץ המחפש ארץ ללא עם. למרבה הצער אך באופן לא מפתיע, כמעט שלא מלמדים את התלמידים מה התרחש על אדמת הארץ הזאת מסוף תקופת בית שני ועד ראשית הציונות.


לשמחתי, הזדמן לי להכיר את דמותו של ד'אהר עוד בנעוריי. רבים מחבריי הנצרתים היו צאצאיו של ד׳אהר אלעמר. שמותיהם התנוצצו על עלים קטנים באילן היוחסין הענקי שהיה תלוי על קירות בתיהם הבורגניים, אבל גם ביניהם רובם לא ידעו עליו הרבה מעבר לעובדה שהיה מושל הגליל, אדם רם מעלה, שהוריש להם (בעצם לחלקם) גם נחלות וגם ביטחון עצמי.


ואז, בהפתעה גמורה, הופיע בחיַּי ד׳אהר אלעמר, כבש את דמיוני ושינה את האופן שבו אני רואה את המרחב. הייתי אז בכיתה י׳, והשתתפתי בקורס כתיבה יוצרת ב״בית הסופר״ (בית אלכּאתֵבּ), שהתקיים באחד המבנים היפים ביותר בעיר העתיקה של נצרת. יום אחד עיינתי בספרייה של המורה, המשורר מישל חדאד, אללה ירחמו, ומצאתי שם מונוגרפיה ועליה איור בשחור־לבן של גבר מזוקן, לבוש טורבן מלכותי, עם תכשיט בולט ונוצה. דמותו שידרה עוצמה וביטחון עצמי. כותרת הספר הייתה כתובה על העטיפה בכתב יד: ד׳אהר אלעמר: ההיסטוריה של סוריה הגדולה, וזו של הגליל בפרט משנת 1698 ועד שנת 1777. מחבר הספר היה תופיק מְעַמַּר. אין זה המקום להרחיב בתיאורי פועלו של מעמר, שהיה עורך דין וסופר, אבל אציין רק שבשנת 1988, לפני מותו, הוא תרם את ביתו – הניצב בכניסה לשוק הישן של נצרת – לקהילה היוונית־אורתודוקסית, כדי שישמש מוסד תרבות. בבית הזה שלו, שהפך ל״בית אלכּאתֵבּ״, נתקלתי לראשונה בדמותו של ד׳אהר אלעמר.


״תמשיך לקרוא בבית, ועכשיו תתרכז בכתיבה,״ העיר אותי חדאד המשורר משרעפיי. אבל אני לא יכולתי להניח את הספר מהיד. קראתי בשקיקה כיצד ד׳אהר, שנולד בארץ והיה צעיר האחים במשפחתו, קיבל עליו את האחריות להיכנס לנעליו של אביו המת, השיח' עמר, כגובה מיסים בצפת ובגליל המזרחי. קראתי כיצד נלחם במושל דמשק סולימאן פאשא אלעד׳ם, איך עשה הון עצום מגידולי כותנה בעמקים הפוריים וקשר קשרים מסחריים בין־לאומיים עם ההולנדים והצרפתים; כיצד יצר רצף טריטוריאלי שהשתרע מטבריה במזרח עד עכו במערב, ונמשך גם דרומה עד חיפה ויפו; כיצד כונן ריבונות והשליט סדר וביטחון בדרכים; כיצד משך יהודים מתורכיה לטבריה, ובאיזו סובלנות נהג בנוצרים וביהודים שקיבלו תפקידים בממשל שלו. הוא ביצר את טבריה, בנה מחדש את עכו וייסד את העיר חיפה, שעד אותה העת הייתה רק כפר דייגים.


מיום שהתוודעתי לד׳אהר, התחלתי להבחין בחתימתו ובעקבותיו בכל מקום בגליל: בסראיא של נצרת ושל צפת, במבצר של שפרעם ובחומות הניצבות עד ימינו, גם אם חלקן הרוסות־למחצה, של ערי הגליל העתיקות. אפילו את הדברים האלה עכשיו אני כותב ברחוב ד׳אהר אלעמר אלזידאני, בשפרעם.


ב־2007 כתבתי עם חברים מחזה לילדים ונוער על ד׳אהר אלעמר. המחזה הועלה בתיאטרון ״אללאז״ שבעכו. ב־2008 כתבתי תסריט לסרט תיעודי על קורות חייו, שהופק בחברת ״אלג׳זירה דוקומנטרי״.


משום כך התרגשתי מאוד ב־2011, כשנודע לי שהסופר הפלסטיני־הירדני הפורה אבּראהים נצראללה – שנחשב לאחד הקולות הספרותיים הפלסטיניים והערביים הבולטים ביותר בימינו – הוציא לאור את הרומן המונח עתה לפניכם כחלק מסדרת הרומנים ״הקומדיה הפלסטינית״. בהמשך התברר לי שנצראללה – הידוע ביכולתו לשלב בכתיבתו בין ריאליזם היסטורי לדמיון ספרותי, ולתעד את הנושא הפלסטיני בסגנון שמעניק לו עומק אנושי – כתב את הרומן בעקבות קריאה באותו הספר של תופיק מעמר, שקיבל במתנה בדצמבר 1997, באירוע פתיחה של תערוכת אומנות בעמאן. מקריאת ההקדמה לרומן בערבית התברר לי שנצראללה בעצמו חשב בתחילה לכתוב מחזה והוסיף: ״ד׳אהר אלעמר זידאני הוא עדיין דמות אלמונית מבחינת אנשים רבים בפלסטין ומחוצה לה. הדמות המיוחדת הזאת ממתינה כבר זמן רב לתשומת לב רבה יותר בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה."


הרומן זכה להצלחה יוצאת דופן והפך לרב־מכר בכל העולם הערבי. הוא תורגם לשפות נוספות, והפך לספר חובה לכל מי שרוצה לקרוא על התקופה הנשכחת הזאת בהיסטוריה הפלסטינית. אני שמח שיהודה שנהב־שהרבני נענה להצעתי לתרגם את הספר הזה לקוראי העברית. אני רואה בזה סוג של שליחות והשלמת מעגל. אני שמח שנפלה בחלקנו במכּּתובּ הזכות למסור את הסיפור עליו לדורות הבאים, ערבים ויהודים כאחד.


כדי להשלים את המלאכה גם מצידה האקדמי המחויב, ביקשנו מההיסטוריון של התקופה, פרופ׳ מחמוד יזבק, מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, להביא ממחקריו וידיעותיו ולתת לקוראי הגרסה העברית פרטים חשובים על ד׳אהר אלעֻמר ותקופתו, וכך להאיר עוד את היצירה הספרותית הנפלאה הזאת ולהוסיף לה רבדים נוספים של הקשר ועובדות היסטוריות על אותה תקופה מרתקת.


ועתה, בטרם נצא למסע שלנו בגליל של סוף המאה השבע־עשרה ורוב המאה השמונה־עשרה, צריך להוסיף אזהרה קטנה: קוראים רבים עשויים להתפתות לשאול לאחר סיום כל פרק: ״האם כך זה קרה במציאות?״ צריך לזכור שהרומן הזה הוא יצירה ספרותית, ולא עדות בבית משפט. זהו רומן היסטורי במיטבו, המאפשר להתרווח בקריאה וליהנות מהתיאורים המופיעים בו, מעלילתו, מהמתח שהוא מעורר, מהשמחה על רכישת ידע חדש ומהשינה הטובה שבאה בעקבות קריאה טובה. אם תתמסרו ליכולתו לתעד ולדמיין, אולי בעקבות הקריאה תרשו גם אתם לעצמכם לדמיין את המקום הזה באופן אחר.


איאד ברגותי


עורך משנה


חלק ראשון
ימת הגליל


הליכה בבית הקברות


המסע נפתח בהליכה לבית הקברות באותו יום חורפי שבו הם קברו בדממה את אביהם עֻמַר אַלזִּידַאנִי. במהלך ההלוויה הגניב כל אח מבטים לאחָיו, אך עיני כולם היו נשואות אל אחיהם הגדול סַעַד אלְעֻמַר. כולם עקבו בקפידה אחר כל תנועה שלו, כי מותו של האב לאחר מחלה ארוכה לא הפתיע אף אחד, וסיפק לאב הזדמנות לסמן לעצמו ממלא מקום. ארבעת האחים נצרו בליבם את משאלות האב המת שאיש מלבדם לא ידע עליהן דבר, והרהרו בעתיד המצפה להם.


רוח חזקה נשבה ופיזרה את העפר שעלה מהארץ. מעייניו של דַ׳אהֵר, צעיר האחים, היו נתונים למי הגשמים שנקוו על הקרקע. הוא הופתע לגלות שהם לא חלחלו עמוק יותר. הנוכחים כולם הצליחו לכבוש את בכיים, למעט בִּשְׁר הצעיר, שעמד במרחק־מה משם והתייפח. דַ׳אהֵר סימן לו בידו להתקרב, וזה ניגש אליו בצעדים מהוססים. דַ׳אהֵר טפח על כתפו והפנה את מבטו אל השמיים, כמבקש לומר דבר־מה. סַעַד נגע בכתפו והפנה את תשומת ליבו לכך שהגופה כבר הורדה אל מתחת למפלס שאליו חלחלו מי הגשמים. ידיים הורידו בבטחה את הגופה אל תחתית הקבר היבש כשהיא עטופה בתכריכים לבנים. גשם חם ירד עליה.


ד'אהר1 לא ידע אם השלווה שהשתררה באותו רגע מקורה במנוחה שהמת מצא לעצמו כשהשתחרר מהמשא שרבץ על כתפיו, או מתחושת הביטחון שהאחים מסוגלים לנהל בעצמם את ענייני העיר הקטנה טַבַּרִיַא, עיר שלווה ורוגעת כמו הימה שבקרבה שכנה, העיר שאביהם המת היה המֻתַסַלֵּם שלה.2


לאורך ארבעים ימי האבל הרהרו כולם בשני דברים: הראשון היה העצב העמוק שפקד את אחותם שַמַּה, שהייתה נשואה לבן דודה מצד אביה, המֻתַסַלֵּם של כפר אַלדַּאמוּן. הרוח שנשבה, הגשם שירד, השמש שזרחה והכפור שחרך את צמרות העצים – כל אלו לא הצליחו לפוגג את אבלה על האב ועל זיכרונותיה היפים ממנו. העניין השני שטרד את מנוחתם היה השאלה איך ייראה העתיד. עד עתה חיו כולם בצילו הענק של האב, ולא נחשפו לעיניה המשגיחות של המדינה. הם לא נדרשו לתת למדינה דין וחשבון, והיא לא יכלה להעמידם לדין בגין איחור בתשלומים בשנות בצורת. בחסות צילו הענק של האב הצליחה העיר לחמוק מתחום המבט של הוַואלִי והווזירים שלו.


מישוריה הפוריים של טַבַּרִיַא היו קרקע מושלמת לגידול כותנה ותבואה, להמלחת דגים ולייצוא תוצרת לשווקים המקומיים והחיצוניים. אבל המישור הזה, שאדמתו הפורה רוותה מים, לא הספיק להשביע את רעבונה של המדינה, שגילתה יצירתיות בנתינת שמות ותירוצים שונים ומשונים לשלל המיסים השונים שהטילה.


אחרי ההלוויה בא סַעַד לאחיו יוּסף ואמר לו: ״עדיף שאתה תמלא את מקומו של אבינו, כי אתה מצוי יותר בפרטים ויודע כמה הוא שילם למדינה.״


אבל יוּסף סירב.


״אינני יודע יותר מכם,״ אמר לסעד, ״וחוץ מזה אתה הבכור, וכולם נושאים ונותנים איתך מפני שבעיניהם אתה המֻתַסַלֵּם הבא. אם אינך מעוניין בתפקיד, אוותר גם אני עליו לטובת אחינו צַאלֵח.״


ד׳אהר התבונן בהם כצופה במחזה ללא מילים. אחיו עמדו ודיברו, אך קולותיהם לא הגיעו לאוזניו, וגם נושא שיחתם לא ממש עניין אותו. כיוון שהיה צעיר האחים, וגילו היה שש־עשרה בלבד, הוא היה סמוך ובטוח שאיש לא יעלה על דעתו להטיל את תפקיד האב עליו.


אך אז לפתע שמע את קולו של צַאלֵח אומר: ״ד׳אהר. אני אומר שד׳אהר הוא המתאים ביותר. הוא אומנם הכי קטן, אבל הוא משכיל ויש לו ידע נרחב.״


בתחילה חשב ד׳אהר שצַאלֵח מדבר על מישהו אחר, ושמר על שתיקה, אך כשראה שכולם מביטים עליו וממתינים למוצא פיו, הוא שאל: ״אתם מתכוונים אליי?״


״כמה אחים בשם ד׳אהר יש לנו?״ הם שאלו.


״ומה יגידו כולם?״ הוא שאל. ״הרי יש בינינו רק אדם אחד שמתאים לתפקיד, ואין בלתו. האיש הזה הוא אתה, יא סעד, ולכן אתה חייב להיכנס לנעליו של אבא. אתה ולא אני, לא יוּסף ולא צאלח.״


ד׳אהר דיבר בקול נחרץ, מצווה כמעט, קול שהזכיר מאוד את הקול של אביהם. גם תווי פניו דמו לאלה של האב, כי לשניהם היה אותו מבט חריף וגם בוטח. ד׳אהר היה נער כחוש וקצר קומה, בעל פנים עגולות, לבנות־אדמדמות, גבות עבותות, פה קטן ושפתיים עדינות. ידיו ואצבעותיו היו ארוכות להפליא. שׂערו היה שחור, ומתחת לאפו בצבצה חתימת שפם, כמו פלומה של אפרוח המתאמץ לפקוח את עיניו.


״אני לא רוצה ששמי יופיע בספרי המדינה,״ אמר סעד.


״ולמה ששמי יופיע?״ שאל ד׳אהר.


״כי אתה הכי צעיר.״


״אני באמת הכי צעיר, ופירוש הדבר שאני האחרון בתור לשאת באחריות ולהפוך למֻתסלּם של טַבַּרִיַא. אני אתמנה לתפקיד בתום החיים הארוכים שאני מאחל לכולכם.״


כולם שתקו זמן־מה, ואז קמו והסתלקו. לרגע היה נדמה שלא ישובו עוד, כאילו עזבו את טבּריא לנצח.


רק ד׳אהר נותר בבית, עם נַגְ׳מַה. היא אמרה לו: ״הם יחזרו, אבל המילים שבפיהם יהיו אותן המילים. הם יחזרו ויגידו את אותם הדברים.״


תווי פניה היו עדינים ויפים, ועיניה היו גדולות כמו שני פינג׳אנים של קפה. היא אספה את בגדיה, נעמדה ויצאה מהמיטה בקומתה הזקופה כמו עץ הצפצפה.


ד׳אהר עקב אחריה כשהסתובבה ברחבי הבית, יחפה. היא הייתה מוכנה להתפשר על כל דבר, למעט אחד: בשום אופן לא הייתה מוכנה לוותר על הזכות ללכת יחפה. התעקשותה בנושא עוררה חיכוכים רבים בינה ובין עֻמַר אַלזִּידַאנִי, אך בכל פעם היא הייתה חוזרת ואומרת משפט אחד: ״אם אני לא מרגישה את החול בכפות רגליי, אני לא מרגישה יציבה. אני מרגישה שאני נופלת.״


נַגְ׳מַה כבשה לעצמה עמדה ששום אישה אחרת בטבּריא לא השיגה לעצמה. מקומה בבית משפחתו של עֻמר אַלזִּידַאנִי היה מובטח יותר מזה של כל אדם אחר. ד׳אהר כינה אותה ״אִמִּי״; סעד כינה אותה ״עַמְּתִי״ – דודתי מצד אבי; יוסף כינה אותה ״חַ׳אלְתִּי״ – דודתי מצד אימי; וכאשר שַמַּה, שהייתה גדולה מהם, הייתה מגיעה לביקור בבית המשפחה, היא הייתה פונה אליה כ״אִחְ׳תִּי״. עֻמר אלזידאני עצמו חייך כל אימת שראה אותה, ותמיד רצה ממנה משהו. והיא הייתה נענית לחיוכיו כאילו קרא לה בשמה.


״אני אסרב, אני אסרב שוב,״ אמר ד׳אהר לנַגְ׳מַה.


״אני אגיד לך משהו, ואני מבקשת שתחשוב עליו טוב טוב. אתה היחיד שיוכל להסדיר את ענייניה של טבּריא. ותאמין לי, אני אומרת את זה כי אני מכירה אותך, זאת האמת.״


״זה נשמע כאילו כבר סגרת איתם הכול.״


״אם יש מישהו שאני יכולה לסגור איתו דברים, זה רק איתך, יא ד׳אהר. ואילו היית הבן שלי, היית מאמין לי.״


״אני בנך ואת אימי, את הרי יודעת את זה.״


״לא. חַלימה היא אימך, והיא עומדת שם ומתבוננת בנו כמו שהתבוננה בך מזמן, ביום ההוא. משום־מה אני מרגישה שהיא מאזינה לנו.״


ד׳אהר הפנה את מבטו בכיוון שאליו היא הצביעה, וראה שם את חַלימה, הסוסה הלבנה, מתבוננת בו בעיניה הגדולות, הדומעות והגאות כאומרת: מַאשַאַלְלַה כמה גדלת.


בבקשה אל תמות


עֻמר אלזידאני חיבק בידיים רועדות את בנו התינוק ד׳אהר ונסוג מעט לאחור, אל קצה החצר הגדולה. הוא עמד בפינה הרחוקה של גדר האבן המקיפה את הבית ודיבר אליו: ״בבקשה, אל תמות. יש לך את הריח שלה. לאף אחד מהילדים האחרים אין את הריח הזה. לך יש את הריח שלה, אל תמות.״


נג׳מה עקבה אחר עֻמר אלזידאני שביכה את מות אשתו, ואת המוות שארב לרך הנולד. היא לא הצליחה להוציא מילה מפיה. יותר מכול רצתה לאמץ את התינוק לחיקה ולהיניק אותו, אבל היא ידעה שהכמיהה הזאת לא תניב ולו טיפת חלב אחת.


עיניה נתקלו בעיניו של עֻמר אלזידאני. היא הכתה על חזה בכל הכוח וסחטה את שדיה באצבעותיה, כמנסה לתלוש אותם.


עֻמר קרב אליה, רכן לפנים, הושיט לה את התינוק וליטף את שׂערה בחמלה עצובה.


״יא רַבְּ, האם אין אישה אחת שהוא יסכים לינוק ממנה?״


״קח אותו לאַלנַּאצְרֵה, לצַפַד, לעַכַּא. קח אותו לכל מקום, בסופו של דבר הוא יצטרך לינוק משד של אישה.״


״יא נג׳מה, גוש הבשר הקטן הזה לא יעמוד בתלאות הדרך. קחי את התינוק, אינני רוצה שהוא ימות בידיי. אני מבקש ממך, חבקי אותו ותני לו אהבה כל עוד הוא חי ויש ניצוץ של אור בו.״


ברגע שעֻמר מסר את התינוק לידיה של נג׳מה, הוא שלף את חרבו והחל לצרוח: ״היכן אתה? איפה אתה מתחבא? אני אקרע אותך לגזרים.״


נג׳מה בכתה. ״שים את מבטחך באל המושיע,״ היא התחננה בפניו.


אבל הוא המשיך להסתובב ולצרוח: ״אתה לא תיגע בו כל עוד אני כאן. בוא הנה וגלה את הפרצוף שלך. אני אקרע אותך לגזרים ואשחרר מעולך את כל היצורים בעולם.״


הוא נופף בחרבו ופילח בה את האוויר, קורע בלי רחמים את חשכת בין הערביים.


״היכן אתה, יא פחדן?״ הוא צעק. ״איך אתה מעז לאיים על גוש בשר קטן כזה? איפה האומץ שלך, יא מוות ארור. גלה את פניך!״


במשך שעות ארוכות הסתובב עֻמר סביב עצמו עד ששכח היכן הוא נמצא, אבל לרגע לא שכח במה הוא נלחם, ועל מי הוא קורא תיגר.


רק דבר אחד הצליח להחזירו לעשתונותיו - הצְניפָה החרישית של חַלימה, סוסתו הלבנה. היא צנפה בעצבות והביטה בהם. מי יודע כמה פעמים צנפה בטרם הם התייחסו אליה ואל הסייחה הקטנה שלה, שתחבה את ראשה בין רגליה האחוריות וינקה ממנה?


הסוסה הלבנה הדפה את הסיָחה מעליה וניסתה להרחיק אותה, אבל זו חזרה להסתובב סביב אימהּ ולחפש את העטין.


באותו הרגע צץ רעיון במוחה של נג׳מה, והיא נעמדה על רגליה. ידו של עֻמר התקשתה באוויר, מותשת, מוכנה לספוג את המכה של האויב.


נג׳מה תפסה בידו של עֻמר שאחזה בחרב המובסת ומשכה אותה. בידה השנייה הושיטה לו את בנו.


היא צעדה בשתיקה אל הבית, וכשחזרה הייתה בידה קערית של חרס. הסוסה הלבנה ראתה אותה וצהלה כמפצירה בה להזדרז. נג׳מה ניגשה אליה, התכופפה וסחטה את העטין ביד חוששת, שעד אותו היום לא חלבה סוסה. ידה הרועדת לא ידעה איך תגיב הסוסה כשתרגיש שחולבים אותה כאילו הייתה כבשה או פרה. אבל הסוסה כאילו שלחה אליה מבט מעודד והנהנה בהסכמה מלאה.


החלב שנג׳מה אחזה בידיה היה זך ולבן כמו ירח קטן. היא עקפה את עֻמר ונכנסה אל הבית. הוא תקע את חרבו באדמה ופסע בעקבותיה, כשבנו בידו, אל עבר תקוותו האחרונה.


להפתעתם, רעבונו של התינוק התפרץ בבת אחת. הם ציפו ממנו לחשוק שפתיים ולסכור את פיו כפי שעשה מול פטמותיהן של כל הנשים שניסו להיניק אותו, אבל הוא ליקק את שפתיו בקצה לשונו הקטנטנה. ריח החלב של חלימה היה עז מכדי שיוכל להתנגד לו, והוא מצץ אותו בתאווה. וכשקם עֻמר אלזידאני מתוך כוונה להביא לו מנה נוספת, הושיטה נג׳מה את ידה ולחצה על ברכיו, והוא נשאר לשבת.


התינוק נרדם, והם התבוננו בפניו הקטנות ובעיניו שעוד לא מצאו את צבען, ובליבם תפילה.


מאז אותו יום הייתה נג׳מה מתבוננת בכל יצירי הבריאה בעיניים חדשות.


בבוקר היו נג׳מה, עֻמר אלזידאני ובניו שקועים בשינה עמוקה וערבה, שבאה לאחר לילות של נדודי שינה מייסרים, שכמותם לא היו מאחלים גם למרים באויביהם.


הם התעוררו לשמע הקולות שהשמיע התינוק, וקמו בזה אחר זה כמו מתים שחזרו לחיים. הם התבוננו אל הכיוון שממנו הגיע הקול החי, שנשמע כמו קולם של החיים עצמם. מה ששמעו היה צהלותיה של חלימה, שדמו לצהלות שהשמיעה אמש, אך מעולם לפני כן לא שמעו כמותן. הם נפנו להביט בה כמצפים לראות את הצהלה.


נג׳מה נטלה את קערית החרס, שטפה אותה היטב ויצאה החוצה. חלימה צהלה משמחה. כשקרבה אליה נג׳מה, היא הדפה ברגלה את הסייחה הלבנה שלה, וזו התרחקה כדי להניח לנג׳מה לחלוב אותה.


נג׳מה התקרבה אל הראש הלבן היפה, המואר בעיניים רחמניות, ונשקה למצח הסוסה. אחר כך טפחה על צווארה, וידה ליטפה את הגוף החזק והמוצק של הסוסה עד שמצאה את העטין. היא אחזה בו, ואצבעותיה התכווצו ונמתחו בעדינות רבה.


עֻמר עקב אחר נג׳מה בשלווה, ובטרם סיימה את פעולתה, העיף מבט על חרבו התקועה באדמה והתקדם לעברה. הוא שלף את החרב מהאדמה, נשא עיניו לשמיים ואמר: ״רק אתה לבדך מבין מה עשיתי. רק אתה, כי אין מלבדך. אנא סלח לי.״


עמק רפאים נטול חיים


נג׳מה נזכרה בלילה ההוא, שבו חיפש עֻמר אלזידאני את ד׳אהר ולא הבין לאן הוא נעלם. יומיים לאחר מכן הגיע אליו אדם שסיפר לו כך:


״ראו אותו בכפר אַלְבִּעְנַה.״


״ומה הוא עושה באַלְבִּעְנַה? הרי וזיר נפת צַיְדַא צר על הכפר?!״


שלוש שנים של בצורת הפכו את אַלְבִּעְנַה, עַרַאבֵּה, גִ׳דִּין, אַלדַּאמוּן, תַרְשִׁיחַא וכל הכפרים השכנים לְעמק רפאים נטול חיים. המעיינות יבשו ועצי הזית הצליחו רק בדרך נס לשמור על עליהם היבשים. אנשי המקום אמרו זה לזה כי לולא היה כתוב בקוראן שהזית עץ מבורך, לא היה נשאר על ענפיו אפילו עלה אחד.


הציפורים ברחו מהאזור, והאיילים שרעו בשדות חשו במבטיהם המורעבים של האנשים סביב ובטירוף שאחז בהם כשהיו רודפים אחריהם, והיו נמלטים על נפשם.


הכר הגדול והפורה, הידוע במישוריו הירוקים, לא היה חסין מספיק כדי לספוג שלוש שנים קשות מנשוא כמו אלה. לא רק לטיפות מים שיוועו אנשי המקום, אלא גם לאגלי הטל הטריים של השחר.


הווזיר של נפת צַיְדַא, היא צידון, הודיע שכבר המתין די והותר, וסבלנותו פקעה. אם לא ימלאו התושבים את חובתם, הוא יעלה עם צבאו וייקח מהם בכוח, על אפם ועל חמתם, את המיסים השייכים לאוצר המדינה. הם ידעו שהוא מסוגל לממש את האיום וגם יעשה זאת. הם הבינו שהוא יגזול מהם את שארית המזון ששמרו למצבי חירום כאלה.


באותן שלוש שנים שחטו התושבים את רוב הצאן והבקר שלהם, והיו גם כאלה ששחטו את סוסיהם, כי ראו שהם עומדים לגווע ברעב.


בטרם הגיע הווזיר אל הכפרים הסמוכים לאלבִּענה, פשטו הידיעות שהוא חלף דרך הערים עַכַּא, חיפא, נַאַבְּלֵס ואלְקֻדְס. חלק מתושבי אלבִּענה, שהבינו כי הסערה מתקרבת, נטשו את הבתים וברחו. הם יצאו לחפש לעצמם מקום מקלט.


חוסיין, השֵיח׳ של אלבִּענה, יצא עם הגברים של הכפר ומתנדבים נוספים מהכפרים הסמוכים לקראת צבא הווזיר בכוונה לחסום בפניו את הדרך המובילה מאלבַּצַה לתַרְשִׁיחַא.


הם הצליחו להפתיע את צבא הווזיר, שנסוג תחילה לאחור, אבל לא עבר זמן רב והלה חזר והסתער בכוח שכמותו לא נראה. השֵיח׳ ואנשיו נסוגו לעבר אלבִּענה, הכפר שהיה מבוצר היטב מימים ימימה, ולפני שהגיעו ונעלו את שעריו, שלח השֵיח׳ חוסיין להביא תגבורת מאנשי הכפרים והיישובים הסמוכים.


הווזיר אסף את כוחותיו והקים מחנה בעמק גִ׳דִּין, בהמתנה למערכה הגדולה שלפניו. הידיעות המעטות שהגיעו מכפרי העמק דיווחו על זוועות, כמו שוד בתים ולוחמים שאנסו יותר משלוש מאות נשים שתפסו בשדות. אחר כך הם העלו באש כפרים שלמים. הווזיר והמפקדים העלימו עין מהזוועות, כי כך עלה בידם לרַצות את הלוחמים שהיו זרים במקום ורחוקים מארצם.


כששמע ד׳אהר את קריאות המצוקה של שיח׳ אלבִּענה, עלה על סוסו ורכב לעבר הכפר. הוא היה בטוח שאביו יקדים אותו, אבל אז התברר לו שהחדשות הגיעו לאביו רק כשהעיירה כבר הייתה נצורה. הוא ניסה להגיע אליה, אך גילה שמצבם של המנסים לפרוץ את המצור גרוע עוד יותר מזה של הנצורים.


ידידות אמיצה וּותיקה שררה בין עֻמר אלזידאני לשיח׳ חוסיין. ד׳אהר זכר את ביקוריו הקבועים של השיח׳ אצלם בטבּריא וגם את חברותו עם עַבַּאס, בנו של השיח׳, שאהבתו לימת טבּריא הייתה עזה. בכל ביקור של המשפחה בטבּריא היה עבּאס מנסה לשכנע את אביו לעזוב את אלבִּענה ולעבור לגור בטבּריא.


השיח׳ חוסיין היה צוחק ואומר: ״יא עבאס, זה לא עניין של מה בכך לעזוב את אלבִּענה. אבל אם השיח׳ עֻמר ירשה, אסכים שתישאר כאן שבוע ותבלה עם חברך ד׳אהר.״


השיח׳ עֻמר היה מסכים תמיד בשמחה, והשבוע של עבאס היה נמתח לשבועיים, במיוחד בימות החורף, שבהם היה ד׳אהר מצליח לשכנע אותו במילים: ״מה כבר יש לעבאס לעשות בקור של הגליל?״


עבאס אהב לדוג באגם, וד׳אהר אהב לצוד ברווזי בר.


בעיני רוחו ראה ד׳אהר את פניו של עבאס ושמע את צחוקו הרם של השיח׳ חוסיין, צחוק שכמוהו לא שמע בשום מקום אחר. הצחוק הזה נבע מהלב, פרץ החוצה והתפזר בחלל. עבאס היה האיש היחיד מבין כל הגברים שד׳אהר הכיר לאורך כל חייו שידע להדביק אנשים בשמחתו. תמיד נראו בסביבתו גברים מחייכים או צוחקים, שנראו כאילו לראשונה נפתח ליבם.


אנשים היו יוצאים מהדיוואן שלו כשהם צוחקים ואומרים בקול רם, ״הו אלוהים, עשֵׂה שיהיה טוב,״ כי נבהלו לפתע וחשו שצחקו יותר מדי, כאילו האמינו שמנת חלקם בעולם הזה צריכה להיות מורכבת מיגון בלבד.


קצת לפני רדת הערב הגיע ד׳אהר לחומת אלבִּענה ונעמד למרגלותיה. הגברים שעמדו סביב בחנו במבטיהם את הצעיר הרזה וקצר הקומה. הם שאלו אותו מה שמו ומיהם מכריו באלבִּענה, וד׳אהר ענה: ״עבאס.״


״איזה עבאס?״ הם שאלו.


״עבאס, הבן של השיח׳ חוסיין,״ הוא ענה בתמיהה.


״ומה מביא אותך לכאן?״ הם שאלו.


״באתי כדי להילחם איתכם,״ ענה ד׳אהר.


״והבן של מי אתה?״


״אני ד׳אהר אַלְעֻמַר אלזידאני.״


״לך וחזור למשפחה שלך, היא זקוקה לך יותר מאיתנו.״


אך בדיוק באותו הרגע צעקו האנשים שעמדו על החומה: ״הנה הצבא מגיע.״


כאוס השתרר במקום. התושבים נעלו את השערים וחסמו אותם בקורות עץ. ד׳אהר השתחל פנימה.


הווזיר הזועם לא ויתר. הוא היה נחוש בדעתו להחריב את הכפר על יושביו. חייליו הציבו תותחים והתחילו להפציץ את הכפר ללא הפוגה. גם כשהלילה ירד, המשיכו התותחים לירות בעוצמה, והדי הפגזים הגיעו עד לאוזניהם של תושבי עַכַּא, המרוחקת שמונה־עשר קילומטרים משם.


למחרת נמשכו ההפגזות, אבל חומות הכפר הפתיעו את כולם בעמידתן האיתנה.


כך נמשכו ההתקפות עד היום השביעי, ואז הבין הווזיר שאזלו לו הפגזים. הוא שלח להביא תחמושת מצַיְדַא, ותושבי הכפר הנצורים הבינו שהווזיר מסרב לעזוב בטרם ישטח את הכפר כולו. הוא לא השאיר להם הזדמנות לירות אפילו כדור או חץ יחידים לעבר כוחותיו.


הווזיר העמיד מאחורי הצבא ביתן גדול ששימש מעין מפקדה. הביתן הטווסי והגס נראה זר לחלוטין בנוף המקומי. במהלך היום הורה הווזיר להביא בפניו כל אחד מתושבי הכפרים שנמלטו, וכל אחד מהם נשאל אותה שאלה: ״האם תשלמו את חובכם למדינה?״


לא היה צורך להמתין לתשובה, כי די היה לו במראה גופם הכחוש ובגדיהם הבלויים. הוא הורה במנוד ראש לחיילים לגרש אותם מהמאהל ולירות בהם בטרסות של אחד הגנים הקמלים.


*המשך הפרק זמין בספר המלא*