מבוא
מכון שלום הרטמן כמסע של חברותא


רבים מהעומדים בפתח שערי מכון שלום הרטמן ברחוב גדליהו אלון בירושלים נפעמים לנוכח יופיו של המקום. המתחם מחולק בין שלושה מבנים: משני צדדי המכון, הימני והשמאלי, מצויים שני מבני אבן ירושלמית הבנויים בסגנון הרודיאני, המהדהד את זיכרון ירושלים מהעידן הקדום. המבנה הימני מכיל את המנהלה של המכון, וכן חדרי עיון גדולים שבהם פרושים גם ספרים מספריית המחקר של המכון. המבנה השמאלי כולל בתוכו חדרי חוקרות וחוקרים, חדרי סמינרים רחבי ידיים וכן ספרייה ייחודית. כל ספרייה מספקת תמונה על דמותם של המשתמשים בה. אכן ספריית המכון ייחודית: נמצא בה מיטב ספרות העיון והמחקר בתחומי היהדות, ההגות הפילוסופית, ספרות העולם והספרות העברית. היא משמשת בית לבאי המכון: תלמידות ותלמידים, חוקרות וחוקרים, נשות ואנשי חינוך. היא משקפת היטב את מנעד הנושאים שעמם מתמודד המכון. שני המבנים הם היכין והבועז של המבנה המרכזי — בית המדרש, מקום כליל יופי והדר. למרגלות שני המבנים, שהם מעין נהרות הנשפכים, מצוי בית המדרש שהוא ליבו של המכון. בו מתקיימים סמינריונים והרצאות, חלקם לנשות ואנשי המכון וחלקם לציבור הרחב. זהו ליבו הפועם של המכון, בו באה לידי ביטוי פומבי המחויבות לציבוריות הישראלית וליהדות העולם.


שירתו של ביאליק תלווה אותנו במסה זו, שכן ביאליק הוא הכוהן הגדול של שיבת הספרות התלמודית והיהודית הקלאסית ללב חיי התחייה לאומית. בניגוד להוגים ויוצרים ציונים אחרים, שביקשו לדלג על מכלול היצירה הרבנית שרובה נוצר בגלות בבל והמזרח, וחלמו על שיבה אל המקרא, קרא ביאליק להחזרת ספרות זו למרכז חיי הקיום היהודי בהווה. מאמרו הנודע "הלכה ואגדה" מסתיים בקריאה הנודעת:


בואו והעמידו עלינו מצוות!


יוּתַּן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגָר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשיה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות.


אנו כופפים את צוארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?


הקריאה של ביאליק שיקפה את הפנים האחרות של קינתו על בית המדרש. הוא ביקש להעמידו על כנו כמרחב קיומי תוסס המטביע את חותמו על החיים הממשיים. בית המדרש של מכון שלום הרטמן, בניצוחו של הרב פרופ' דוד הרטמן, נענה לקריאה זו.


מכלול יופיו של מבנה המכון ובית המדרש התוסס שפועל בתוכו, הם התשובה לקריאתו של ביאליק ולקינתו בשיר "לפני ארון הספרים":


אֶת־פְּקֻדַּת שְׁלוֹמִי שְׂאוּ, עַתִּיקֵי גְוִילִים,


וּרְצוּ אֶת־נְשִׁיקַת פִּי, יְשֵׁנֵי אָבָק.


מִשּׁוּט אֶל־אִיֵּי נֵכָר נַפְשִׁי שָׁבָה,


וּכְיוֹנַת נְדוֹד, עֲיֵפַת גַּף וַחֲרֵדָה,


תְּטַפַּח שׁוּב עַל־פֶּתַח קַן־נְעוּרֶיהָ.


הֲתַכִּירוּנִי עוֹד? אָנֹכִי פְּלוֹנִי!


[...]


בַּעֲלִיַּת קִיר, בְּתוֹךְ בֵּית־מִדְרָשׁ שׁוֹמֵם,


אֲנִי הָיִיתִי אַחֲרוֹן לָאַחֲרוֹנִים,


עַל־שְׂפָתַי פִּרְפְּרָה וָמֵתָה תְּפִלַּת אָבוֹת,


וּבְפִנַּת סֵתֶר שָׁם, עַל־יַד אֲרוֹנְכֶם,


לְעֵינַי דָּעַךְ כָּלִיל נֵר הַתָּמִיד.


[...]


אַבִּיטָה, אֶרְאֶה — וְלֹא אַכִּירְכֶם, זְקֵנִים,


מִתּוֹךְ אוֹתִיּוֹתֵיכֶם לֹא תַבֵּטְנָה


לִתְהוֹמוֹת נַפְשִׁי עוֹד עֵינַיִם פְּקוּחוֹת,


עֵינַיִם נוּגוֹת שֶׁל יְשִׁישֵׁי קֶדֶם,


וְלֹא־אֶשְׁמַע עוֹד מִשָּׁם אֶת־לַחַשׁ שִׂפְתוֹתֵיהֶם,


הַדּוֹבְבוֹת בְּקֶבֶר נִשְׁכָּח מִנִּי רָגֶל.


כַּחֲרוּזֵי פְּנִינִים שְׁחֹרוֹת, נִתַּק חוּטָם,


טוּרֵיכֶם לִי; נִתְאַלְמְנוּ דַפֵּיכֶם


וְכָל־אוֹת וָאוֹת לְנַפְשָׁהּ הִיא יְתוֹמָה —


הַעֵינִי כָהֲתָה אִם־אָזְנִי כָבְדָה?


אוֹ־אַתֶּם רָקָב אַתֶּם, מֵתֵי עוֹלָם,


וְשָׂרִיד אֵין לָכֶם עוֹד בְּאֶרֶץ חַיִּים,


וַאֲנִי לַשָּׁוְא, כַּגַּנָּב בַּמַּחְתֶּרֶת,


בְּלִי־נֵר וּפַנָּס עִם הָאֵת גִּשַּׁשְׁתִּי


בְּתוֹךְ מְחִלּוֹת עָפָר וּבְמַחֲשַׁכִּים,


וָאֶחְפֹּר יוֹם וָלַיְלָה אֵת קִבְרֵיכֶם


[...]


וְאַתֶּם כּוֹכְבֵי־אֵל, נֶאֶמְנֵי רוּחִי


וּמְפָרְשֵׁי לִבִּי,


מַדּוּעַ תֶּחֱשׁוּ אַתֶּם, לָמָּה תֶחֱשׁוּ?


הַאֻמְנָם אֵין לְעַפְעַף זְהַבְכֶם דָּבָר


וְרֶמֶז קַל לְהַגִּיד לִי וְלִלְבָבִי?


אוֹ אוּלַי יֵשׁ וָיֵשׁ — וַאֲנִי שָׁכַחְתִּי לְשׁוֹנְכֶם


וְלֹא־אֶשְׁמַע עוֹד אֶת־שְׂפַתְכֶם, שְׂפַת הָרָזִים? —


עֲנוּנִי, כּוֹכְבֵי־אֵל, כִּי־עָצֵב אָנִי.


תמוז, תר"ע.


קינת ביאליק היא קינת היחיד מול ארון ספרים שרחק ממנו. ארון ספרים זה הוא ארונו של היחיד: האדם היחיד מול ספרייתו. לארון הספרים של ביאליק שוב אין מושב בחיים, בראש ובראשונה בחיי המשורר עצמו. ביאליק לא חי במרחב אוטונומי סגור: הוא היה חבר לקהילת בית המדרש שפסק מלפעול. שוב אין קהילה המנהלת דיאלוג עם הספרים. בדיאלוג נעדר זה, לא נאבקת קהילה על משמעות הטקסטים בחייה; חיים שבהם הטקסט נחווה כמפגש ועימות. שירת היחיד של ביאליק היא שיר קינה לארון ספרים שחדל מלהיות מרחב דיאלוגי חי, בתוך מרחב חיים ממשי המגולם בבית המדרש. כשארון הספרים ננטש, ננטש גם בית המדרש ועולם התורה דמם. רגע זה ממלא את ביאליק בכאב עמוק המבטא את האינטימיות שבין היחיד, ביאליק, ובין בית המדרש בו השכינה שוכנת. שירתו נעשית לקולה של השכינה המתרפקת על לב אוהביה שנטשוה:


כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,


שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת־בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;


וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב


תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.


בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף־הִיא


כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל־רֹאשִׁי הִרְעִידָה.


יָדַע לִבִּי אֶת־לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,


עַל־בְּנָהּ, עַל־יְחִידָהּ.


כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל־הַזָּוִיּוֹת, רַק־עוֹד


פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה —


בֵּית־הַמִּדְרָשׁ — וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי


עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה.


[...]


חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,


וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:


"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,


וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי…"


וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל־קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,


וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,


שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא


וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת —


תמוז, תרס"ב.


בניגוד לבית המדרש וארון הספרים של ביאליק, בית המדרש של מכון שלום הרטמן הוא מרחב חיים דיאלוגי־חינוכי, שבו הקהילה פוגשת את הטקסט והטקסט פוגש בה. זהו מפגש שבו חווים השותפים מאבק בשאלת המשמעות של הטקסטים בחייהם. אכן, בית המדרש הוא הים שכל הנחלים זורמים אליו. וזרימה זו לא מסתיימת בו.


המדרגות שבצידו הימני של המכון מובילות אל בית הספר לבנים של מכון שלום הרטמן, הכולל חטיבת ביניים וחטיבה עליונה. לא רחוק משם ממוקם בית הספר לבנות של המכון. מכלול חינוכי זה משקף את החיים של ארון הספרים; בבית ספר זה מתחנכים התלמידות והתלמידים לממש את מלאות המחויבות והקיום היהודי, שאותם נתאר בהמשך, בתוך מרחב החיים הממשיים והיומיומיים.


בצדו הימני של המכון שוכן "החדר של דוד הרטמן", המכיל את ספרייתו האישית. זה מונומנט מיוחד של ספרים "נושמים וחיים"; ספרים המקיפים את מנעד הקיום היהודי והאנושי. בחדר זה למד דוד הרטמן ז"ל, ובו ניהל חברותא ושיח לימודי עם חברים ועמיתים. בהתאם למורשת זו מתקיימים בו לעיתים מזומנות שיח של קבוצות לימוד.


מסע קצר זה במבנה המכון צופן בחובו את מכלול תכליותיו של מכון שלום הרטמן. מכון זה לא נועד ליצור קהילה אקדמית שעניינה רק בידע; הוא גם לא נוצר כמעין ישיבה, שתכליתה תלמוד תורה תאורטי. במכון נאבקים הלומדים על הבנת מכלול היצירה של תרבות ישראל. מכון הרטמן משקף תובנה חדשה על משמעות הקיום היהודי, ועל המחויבות הקיומית בעת הזאת כאן בישראל ובעולם היהודי. מכלול המבנה המפואר הוא מעין ראשו של סלע הנטוע בליבו של ים. התגבשות של תנועת חיים עמוקה, דינמית ובלתי פוסקת.


כיצד נוצר מבנה זה? מהו הארוס שהניע את ההיסטוריה של המכון והוביל אותו להיות מה שהוא? התשובה לשאלה זו מפנה אותנו אל מייסד המכון — הרב פרופ' דוד הרטמן. אי אפשר להבין את המכון ומוסדותיו מבלי להפנות את הזרקור אל איש מיוחד זה. אך לא ניכנס כאן לתיאור ביוגרפי מפורט של חיי דוד הרטמן, כי־אם נסתפק בתמונה כוללת שלו.


דוד הרטמן נולד בשנת 1931 בארה"ב, למשפחה מבני הישוב הישן בירושלים. השכלתו שילבה בין אקדמיה לבין עולם התורה; הוא היה רב וד"ר. שילוב זה היה נפוץ בקרב האורתודוכסיה המודרנית בארה"ב, ומורו המובהק של הרטמן היה הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שהיה מוכתר הן בתואר רב והן בתואר ד"ר.


לכאורה, דוד הרטמן צעד בנתיב מוכר וסלול של שילוב בין מחויבות דתית למחויבות מדעית. אולם מבט מקרוב מלמד שדרכו הייתה מורכבת יותר. הוא פרש מישיבה־אוניברסיטה ללמוד וללמד באוניברסיטאות פורדהם ומקגיל. במקביל כיהן כרב של קהילות. נפשו כמהה לעלות לארץ ישראל. כמיהה זו ביטאה לא רק רצון לחזור אל המרחב שהוא ציר הקיום היהודי, אלא להגשים חזון של התחדשות פנים יהודית. הוא לא הסתפק בלימוד הישיבתי המסורתי בנוסח "בריסק" שאימץ הרב סולובייצ'יק כמורשת אבותיו, וביקש דרך חדשה שבמסגרתה המסורת היהודית וההלכתית תהיה קשובה לאתגרי ההווה. המחויבות להווה נבעה אצל הרטמן מתוך עמדה דתית עמוקה, שלפיה את חיי ההווה הפקיד האל בידי בני האדם. תורת ישראל היא מבחינתו תורת חיים, וחייבת להיות קשורה לחיים, יונקת מהם ומשפיעה עליהם.


האתגר שהעמיד הרטמן בא לידי ביטוי מיוחד עם עלייתו לארץ לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1971. עם בואו לארץ ביקש דוד הרטמן למצוא חברותא, היינו מי שיוכל לשבת וללמוד עמו תלמוד. לימוד בחברותא אופייני לעולם הישיבות. כבר בתלמוד נאמר: "או חברותא או מיתותא" (בבלי, תענית כג ע"א). קביעת התלמוד משקפת עמדה קיומית המתייחסת לחשיבות מרחב החיים החברתיים: בהיעדר חיים חברתיים, המוות עדיף. אבל בעולם התורה, בישיבות, מושג החברותא ביטא עמדה אחרת הניזונה מדברי המדרש: "ר' חמא בר' חנינא פתח: 'ברזל בברזל יחד' וגו' (משלי כז יז). אמר ר' חמא בר' חנינא אין סכין מתחדדת אלא ביריכה של חברתה, כך אין תלמיד חכם משבח אלא בחבירו, שנאמר 'ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו'" (בראשית רבה, ויצא, פרשה סט).


התלמוד במסכת תענית, והמדרש בבראשית רבה, מציבים שתי גישות שונות לחשיבות החברותא: התלמוד מציג עמדה קיומית, שלפיה חיי אדם הם ביסודם חיים חברתיים. קביעה זו מהדהדת את תפיסתו של אריסטו שלפיה האדם הוא יצור מדיני־חברתי. בהתאם לכך הצביע מרטין היידגר על כך שחוויית הבדידות היא העדות לאופיו החברתי של האדם, שכן לולא היה האדם יצור חברתי הוא לא היה חווה בדידות. בניגוד לכך, המדרש מציב עמדה חינוכית־פדגוגית שלפיה יש יתרון ללימוד המשותף על פני הלימוד העצמי. תפיסת עולם זו מבטאת היטב את חשיבות השיח הלימודי, כשיח ביקורתי המאפשר לבחון עמדות שונות, להתעמת בנוגע להן ולהגיע להבנה וידיעה עמוקות יותר.


חיפושו של הרב פרופ' דוד הרטמן אחר חברותא, שיקף צירוף של שתי התפיסות התלמודיות כאחד. הוא האמין בחשיבותה של הקהילה כיסוד המכונן חיים אנושיים, והוא האמין גם בערך הקוגניטיבי העדיף של למידה משותפת. אבל דוד הרטמן חיפש חברותא לתכלית נוספת: הוא חיפש חברותא שעימה יוכל לנסות לפצח את משמעות הטקסטים היהודיים לעולם החיים הרלוונטי בעת הזאת. הוא לא חיפש ידע המנותק מהחיים, אלא ידע שיש לו רלוונטיות לחיי ההווה. הוא חיפש אחר עמיתים שיהיו שותפים עימו למסע המשמעות. שאלת היסוד שהנחתה אותו הייתה: "מה הטקסט רוצה לומר לי, דוד הרטמן, בעת הזאת". ותיקי המכון, שלמדו בחברותא עם דוד הרטמן, זוכרים שבמהלך לימוד סוגיה היה קורא בקול גדול: "מה אביי רוצה לומר לי עכשיו?", "למה הקביעה התלמודית הזאת חשובה?". הוא חיפש את הזיקה בין ארון הספרים לבין החיים. באחת השיחות סיפר הרטמן, שההכשרה שקיבל לרבנות בישיבה־אוניברסיטה הייתה מיוסדת על הכנת תשובות הלכתיות לשאלות אפשריות של אנשי הקהילה. והנה, כאשר התמנה לרב קהילה, הוא המתין שבוע, שבועיים ויותר, ואף לא אחד ניגש לשאול אותו דבר. או אז הבין שהתורה איננה מחוברת לחיים. הוא נטל על עצמו את המשימה להפוך את התורה לתורת חיים.


הרב ד"ר דניאל הרטמן, נשיא המכון, מבהיר כי מה שהנחה את אביו הייתה בקשה בלתי מתפשרת לאמת. הוא חיפש את האמת בתלמוד, והאמת מובילה מבחינתו לרלבנטיות לעולם מודרני. "הוא רצה לשנות את הגורל היהודי לנוכח עולם מודרני". חיפוש האמת היה עבור דוד הרטמן משימת חיים קיומית; היא חייבה אותו למאבק מתמיד על קיומו. זה היה המניע להקמת בית המדרש כמקום שבו ייאבק דוד עם אחרים על האמת.


בשלהי שנות השבעים של המאה הקודמת, הרב פרופ' דוד הרטמן קיבץ סביבו צעירים בוגרי ישיבות, סטודנטים באקדמיה, רובם בוגרי ישיבות "הסדר". הצעירים הללו, כולם באמצע שנות העשרים שלהם, השתתפו בבית המדרש במשך חמישה ימים בשבוע. צבי זוהר, מוותיקי בית המדרש והמכון, סיפר כי נדבן מקנדה הציע לרב פרופ' הרטמן שיממן אותו כאשר החליט לעלות לארץ. הרטמן סירב באלגנטיות לקבל מימון אישי, אבל ביקש מימון לבית המדרש. הצעירים התמודדו עם שאלת המשמעות של הטקסטים לעולם החיים היהודי. יחדיו ישבו ולמדו את דפי התלמוד הבלים מזוקן והחיו אותם. יחדיו גישרו על פער הדורות. התנאים, האמוראים, הרמב"ם וכל דורות הלומדים הוזמנו אל השולחן ליטול חלק בהתמודדות עם שאלת משמעות הטקסט בחיי האדם.


בשנה הראשונה התמנו פרופ' מנחם כהנא והרב מנחם פרומן כר"מים, דהיינו כמגידי שיעור. חיבור זה הוא ייחודי: מנחם כהנא, לימים מגדולי חוקרי הספרות התלמודית, ביטא את מיטב ההישגים של חקר התלמוד האקדמי. מנחם פרומן, לימים רב מכהן שפעל רבות בשדה התחיה הדתית, ביטא את החוויה הדתית שכוננה את עולמו של דוד הרטמן, שדתיותו נבעה ממעמקי נפשו. לאחר שנה הופסקה עבודתם של כהנא ופרומן. הרב פרופ' הרטמן החליט שבית מדרש צריך להיבנות על ידי דיאלוג בין החברים, וכל חבריו היו צריכים בתורם ללמד את השיעור השבועי. כך נוצרה חבורת הלומדים הראשונית, שכוננה את עצמה כקהילה לומדת. בין ראשוני החברים נמנו מי שלימים יהיו חלקם פרופסורים וחוקרים מובילים: נעם זוהר, צבי זוהר, חגי בן ארצי, ישראל קנוהל וחברים נוספים.


חברי בית המדרש עצמם הובילו את הלימוד. בכל לימוד הובל הדיון על ידי חבר אחר, וגם דוד הרטמן עצמו היה מוביל את הדיון לפי תורו בסבב. היה זה חידוש גדול וחשוב — חברי בית המדרש עצמם מעבירים את השיעורים, ובכך היו שותפים להוראה מבלי שהם נסמכים על גורם סמכותי. בית המדרש עבר אפוא שינוי דרמטי: הוא נעשה לחבורת לומדים שוויונית ובלתי היררכית. הרב ד"ר דניאל הרטמן מסכם ואומר: "אבי חיפש מקום ליהדות שלו, ומצא אותו בבית המדרש שהקים".


ערך השוויון התבטא גם בפתיחת שערים מגדרית של בית המדרש. בתוך כחמש שנים לייסודו הצטרפו לבית המדרש גיל הר אבן ורות קלדרון, והן תרמו לאופי המיוחד של קהילת לומדי התורה. לימים עזבו שתיהן את בית המדרש, והקימו מסגרת חדשה של לימוד תורה לדתיים וחילונים, "אלול". בית המדרש בראשותו של הרב פרופ' הרטמן היה מוכן לקלוט את "אלול", אולם מסיבות שונות לא יצא הדבר אל הפועל. לימים נכנסו לבית המדרש נשים נוספות: שולמית פירסטנברג ובברלי גריביץ.


בעידן של המעבר מבית המדרש למרכז מחקר, הצטרפו למכון הפרופסוריות חנה ספראי, תמר רוס ואחרות. שילובן של נשים במסגרת מכון המחקר מבטא תפיסת עולם פמיניסטית, ששללה את מיקומן של נשים בשולי הקיום היהודי. קהילת המכון היא קהילה של נשים וגברים השותפים למחויבות לחיי שוויון, ולמסע חיים שבמסגרתו המסורת היהודית הקלאסית תתפרש מחדש בהתאם להשקפת עולם זו.


בתורת הפרשנות רווחת ההבחנה בין משמעות (meaning) לבין משמעותיות רלוונטית (significance). לפי הבחנה זו, המושג "משמעות" מסמן את המצוי בטקסט עצמו. לקורא אין מעמד מיוחד, היפוכו של דבר: הקורא אמור להגיע אל הטקסט עצמו ואל המצוי בו. הטקסט הכתוב הוא השער הבלעדי להבנה של משמעותו. משמעות הטקסט מצויה "שם", מעבר לקוראיו. לעומת זאת, העמדה המניחה את המשמעותיות הרלוונטית מקנה חשיבות לקורא. הוא לא רק הנמען הפסיבי של הטקסט, הוא הסובייקט המבקש לחלץ מהטקסט תשובות לשאלות היסוד של חייו: כיצד עליו לחיות ומה עליו לעשות. הלומד מתמודד על חייו באמצעות הטקסט הנלמד. הלומד מביא את עצמו אל הטקסט, ואת הטקסט אל חייו; הוא יוצא החוצה אל עבר הטקסט, וחוזר פנימה אל חייו ואל עצמו. הטקסט הוא ציר יסודי אחד, וצירו האחר הוא הלומד; הם מנהלים יחדיו דיאלוג. הטקסט מספק נתונים ומקשה על הלומד, והלומד מבקש להביא את הטקסט אל עולמו. במקום זה בדיוק הופיע בית המדרש של מכון הרטמן.


*המשך הפרק זמין בספר המלא*