א.
הרצח המסתורי.
... טראך!!! טראך!!!
מכל הצדדים הופיעו אנשים מבוהלים ודחופים[1], שהתאספו מסביב לבית הקפה "אוריינט". פניהם הפיקו[2] תימהון וסקרנות גם יחד.
– מה קרה?
– מי ירה?
– שתי יריות שמעתי!
– ולי נדמה – שלוש.
– הנה שוטר!
– תנו לעבור!
– להתפזר!!!
הופיעו שוטרים אחדים, והם פיזרו את הקהל שגדל בינתיים והקיף את בית הקפה.
הקהל כאילו התחיל להתפזר, בהצטופפו על יד החלונות והדלת. כל אחד השתדל להציץ פנימה.
בעמל רב הצליחו השוטרים להרחיק אותו ולפלס נתיב למפקד המשטרה ולרופא הממשלתי שהובהלו למקום המאורע.
בתוך הקפה, על יד אחד השולחנות, היה מוטל על הרצפה בן-אדם, בתוך שלולית דם גדולה. בעל הקפה, ערבי בעל כרס, עמד מרחוק ורעד כולו, כשברכיו כושלות. חוץ מהשניים האלה לא היה איש בתוך האולם.
מפקד המשטרה ניגש לגווייה ורמז לרופא, שנכנס בעקבותיו – להתקרב. הלה הרים את ידו של הנרצח, מישש בדופק והשמיט אותה. היד צנחה אין אונים ארצה.
– מת. – אמר הרופא למפקד המשטרה.
המפקד רמז לשני שוטרים שיהפכו את גוויית המת עם פניה למעלה. בראותו את פני הנרצח – קרא בקול בלהות:
– הלא זהו סעיד!!
הרופא והשוטרים התכופפו והסתכלו היטב בפני המת.
זה היה ערבי צעיר כבן 28, שפניו היפים הפיקו עוז. עינו האחת הייתה עצומה, והשנייה – פקוחה למחצה.
– לעזאזל! קרא מפקד המשטרה – כיצד קרה הדבר הזה?
הוא פנה לכל צד וסקר במבטו את האולם המרווח. על יד החלונות הצטופף הקהל, והשוטרים התאמצו לפזרו. פתאום נתקל מבטו של המפקד בחלון האמצעי – בדיוק מול שולחנו של הנרצח. הוא ניגש ובדק אותו.
שמשה אחת בחלון הייתה מרוסקה. שני חורים קטנים נראו בה, ומסביבם – סדקים מקרינים לצדדים.
המפקד בדק במשך זמן מה את השמשה. שוטר אחד ניגש אליו ובעמדו בעמידת כבוד – הושיט לו אקדח:
– את זה מצאנו על יד הנרצח. זהו אקדחו.
המפקד לקח את האקדח ובדקו. במחסניה[3] חסר כדור אחד נשארה ממנו רק המעטפה[4].
אחרי בדיקת האקדח – ישב המפקד אל אחד השולחנות וקרא לבעל הקפה:
– גש הנה! ספר, מה קרה כאן.
בעל הקפה, שרעד כל הזמן, התחיל לגמגם:
– באלוהים נשבעתי – לא אדע כלום. הכינותי קפה עבור האדון הזה (בדברו הצביע על המת, מבלי להסתכל בו) ופתאום שמעתי טראך!! טראך!! התבלבלתי והתחבאתי מאחורי הכיריים. אחרי כן שמעתי צעקות בחוץ – יצאתי ממחבואי, והנה "הוא" כבר מת ושוטרים באו. זה כל מה שאני יודע: יותר לא ראיתי ולא שמעתי כלום, בחיי אללה...
– מתי נכנס הנרצח לבית הקפה? – שאל המפקד.
– נכנס וישב אולי חמישה רגעים. הזמין קפה טורקי, ופתאום – טראך...
– שמעתי כבר, שמעתי – הפסיקו המפקד בעצבנות. – האם בהיכנסו לא הרגשת בשום דבר? האם היה נרגז? הדיבר עם מי שהוא[5] לפני היכנסו?
– לא ראיתי ולא הרגשתי. נכנס בן-אדם כרגיל, יושב ומזמין, וכי מה זה עסקי...
פתאום נפתחה הדלת ונכנס שוטר.
– אדוני המפקד! את זה מצאתי תקוע בטיח הקיר מעבר לרחוב – אמר, בהושיטו כדור אקדח.
המפקד לקח אותו ובחנו מכל הצדדים.
– כן. בלי שום ספק – זהו כדורו של סעיד. חבל... הוא החטיא את המטרה...
בחוץ רעם הרעם, ועננים כבדים כיסו את פני השמש. גשם דק התחיל לטפטף ומייד הפך למבול שוטף.
– עכשיו גם העקבות יטושטשו – אמר המפקד בצער, אגב הפלטת[6] קללה מפיו, והוא פקד: – יאללה – חפשו בבגדיו של סעיד!
השומרים ניגשו למת, הריקו[7] את כיסיו, ואת כל החפצים שמצאו בהם הגישו למפקד. פתאום משכה את תשומת ליבו חבילה קטנה ומאורכת, עטופה בנייר לבן. הוא בדק אותה ומצא בתוכה שטרות ומטבעות כסף אחדות. על הנייר, בו הייתה עטופה החבילה, מצא רשום באותיות לטיניות: "איז..." יותר אי אפשר היה להבחין כלום,[8] כי הנייר היה קרוע.
את כל החפצים ארז המפקד בצרור ומסרם לידי אחד השוטרים. אחרי כן העמיד משמר שוטרים בתוך בית הקפה ועל פתחו וציווה לבעל הקפה[9] ללכת בעקבותיו.
– בוא למשטרה – נערוך פרטי-כל[10]. לע"ע[11] הינך אסור.
– על מה ולמה? מה אשמתי?! – התייפח הערבי.
– שתוק ולך אחרינו!
כעבור רבע שעה – נכנסו לתוך משרד המשטרה, והמפקד ניגש ישר לטלפון:
– האללו! בבקשה ירושלים, מרכז המשטרה; האללו! כאן משטרת יפו. לפני חצי שעה ירו נעלמים[12] בסעיד חלבי, שוטר חרש מצטיין, והוא נהרג. אנחנו חוקרים. תואילו לשלוח אלינו מהבולשת שניים-שלושה אנשים, שיעזרו לנו בחקירה. העניין הוא מסובך. מה? טוב. כרצונכם...
[1] בהולים, מהביטוי "בהולים ודחופים". כנראה שלא מדובר בפליטת קולמוס, במקום "דוחפים", למרות מה שייראה לקורא המודרני.
[2] הביעו. כיום נאמר: התימהון והסקרנות ניכרו על פניהם, או פשוט, האנשים שנתאספו היו המומים וסקרנים בו זמנית.
[3] מחסנית.
[4] תרמיל.
[5] מישהו.
[6] פליטת קללה.
[7] רוקנו את כיסיו. בעבר היה הביטוי "הריקו את כיסיו" בשימוש נפוץ, תוך שימוש ב"מריק" בבניין הפעיל (שורש ריק/רוק), אך בשלב מאוחר התקבע השימוש בצורה מרוקן (שורש רקן בבניין פיעל). לשתי הצורות אותה המשמעות.
[8] להבחין בכלום. הביטוי "להבחין כלום" היה בשימוש נפוץ בתקופה. ובכלל, השימוש בפועל הבחין ללא מילת יחס, כלומר כמושא ישיר, היה נפוץ באותה תקופה והוא נובע משני טעמים: 1. השפעת לשון חכמים: כמו "הבחין את המינים" (במשמעות הבחין בין, צורה שנפוצה בספרות חז"ל). 2. השפעת שפות אירופאיות שבהן המילה המקבילה דורשת מושא ישיר (למשל רוסית, אנגלית, גרמנית, צרפתית). לאחר מכן, התקבע בעברית השימוש עם אות היחס ב'.
[9] ציווה על בעל הקפה. שימוש בצורה צווה ל' היה נפוץ בתקופה ומקורו בשימוש "צוה לבעל דין" שהיה קיים בספרות תלמודית, למשל סנהדרין ל"ג, או בסיפורים חסידיים שונים, אך כיום מעדיפים את מילת היחס על.
[10] פרוטוקול (בהקשר זה, המונח היום הוא: הודעת נחקר).
[11] לעת עתה.
[12] אלמונים.
