*
הַבָּצֵק תּוֹפֵחַ בִּקְעָרָה חַמָּה. אַתָּה מְכַסֶּה בַּעֲדִינוּת
כְּמוֹ לְהַכְרִיחַ אוֹתִי לְהַיְשִׁיר מַבָּט לְהֶבְדֵּלֵי הַטֶּמְפֵּרָטוּרָה
וּמַגִּישׁ לִי בֵּלִינִי קַר. אֶגְרוֹף, בְּצִיעָה לִשְׁנַיִם, כָּל אֶחָד
וְהַחֵלֶק שֶׁלּוֹ. בָּצֵק מִדַּקֵּק בִּמְכוֹנַת הַפַּסְטָה שׁוּב וָשׁוּב
עַד שֶׁהוֹפֵךְ לְדַק כְּמוֹ עוֹר, כְּמוֹ הַפְּחָדִים הַשְּׁקוּפִים שֶׁלִּי,
כְּמוֹ הִינוּמַת תַּחֲרָה בֵּינֵינוּ, כְּמוֹ אָז, לֹא אֲנִי זוֹ שֶׁקּוֹבַעַת
אֶת הַחֻקִּים. מַיִם, אֵשׁ, בִּעְבּוּעַ. הַמְתָּנָה שְׁקֵטָה.
אֲנִי אוֹכֶלֶת מָה שֶׁבִּשַּׁלְתִּי וּבַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הַיּוֹם
מַצְלִיחָה לוֹמַר לְךָ כֵּן.
בספר ביכורים בשל, רומי גנון מצביעה שוב ושוב על הפער שבין מה שמתגלה במבט ראשון ומה שמתגלה לאחר מעשה: "גַּם מָה שֶׁנִּשְׂרָף יֵשׁ לוֹ מִשְׁקָל", היא כותבת. השפה המדעית והמקצועית, כמו תמונה שעברה עריכה דיגיטלית כבדה, סותרת את ייעודה ומוצגת בשיריה של גנון כמי שמסתירה במקום להציג את מושאה – חוויה אנושית פועמת, צורך אנושי בקשר, שמבצבץ תחתיה: "יֵשׁ לְזֶה שֵׁמוֹת מִקְצוֹעִיִּים / אֲבָל בּוֹא".
שבריריות היום-יום נחשפת בשירים מול אימת המלחמה ומול המשאלה הגדולה לחוש נאהבת ונבחרת, לא שולית או נישתית: "פַּעַם אַחַת רָצִיתִי לִהְיוֹת הַתִּינוֹק הַלָּבָן מֵהַפִּרְסוֹמוֹת / עִם עֵינֵי הַתְּכֵלֶת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁמִּתְאַהֲבִים בּוֹ מִיָּד". אולם לצד כל אלה, מונחים בספר בפשטות בעלת כוח גם שירי אהבה רבים שמצליחים לנצור רגעי חולין ולהעניק להם מעמד סמלי, עדויות לנוכחותו של הטוב, לאפשריותו.
