פרק 1
דייזי
הייתי צריכה להביא סל קטן יותר. גיששתי באי־נוחות, מנסה לאזן את הסל הרחב והקלוע כנגד מותני, בעודי מגששת באפלה אחר כניסת העובדים של הפונדק.
עוד אחד מרעיונותיי המבריקים שלא בדיוק יצא אל הפועל כפי שתכננתי. בזמן האחרון נראה שהיו לי לא מעט כאלה. ביקרתי בפונדק של סוירס בנד מאות פעמים, אך תמיד נכנסתי מהדלת הקדמית כאורחת במסעדה ובבר.
היום, הבאתי משלוח — מבחר מפתה של פינוקים מהמאפייה שלי, מאפיית סוויטהארט, בתקווה שאוכל להתחיל לספק מאפים לפונדק, שיוכלו להשאיר בחדרי האורחים או למכור בחנות הקטנה שליד הקבלה. כל דבר שירחיב את קהל הלקוחות שלי. כרגע, הייתי זקוקה לכל דולר שאוכל להשיג.
בדרך כלל שקט בשעות הבוקר המוקדמות, אחרי שגל האפייה הראשון מסתיים, ולפני שאנחנו פותחים את הדלתות לקהל. הנחתי שסבתא יכולה לטפל בלקוחות הראשונים, וקיוויתי שאספיק להוריד את הסל ולחזור למאפייה בזמן לגל השני. זה יקרה, אם אצליח למצוא את כניסת העובדים.
עמדתי ובהיתי בגנים אשר הוארו בפנסים שפוזרו לאורך השטח, מאחורי בניין העץ והאבן העצום. אפילו בחושך, הגנים היו יפהפיים. שבילי החצץ הובילו לספסלים, ומשם למדשאות רכות ומושלמות לפיקניק, והלאה, אל צריפי האורחים, הפזורים לאורך הנהר.
עייפות כבדה אחזה בי, ולרגע כל מה שרציתי היה רק לקרוס על אחד מספסלי הברזל המעוצבים, להוציא מהעטיפה את אחת מהעוגיות שלי ולעשות הפסקה.
עדיין לא, אבל כנראה לא עוד זמן רב. אני פועלת על מעט מדי שינה כבר יותר מדי זמן, אבל אני לא יכולה לעצור עד שאסדר את הבלגן שהכנסתי את עצמי אליו.
הרמתי שוב את הסל גבוה יותר על מותני, ועקבתי במבטי אחר קרני האור הראשונות של הזריחה שהתגנבו אט־אט אל תוך הגן. רק עוד דקה אחת. אחר כך אתאפס, אמצא את כניסת העובדים, אמסור את הסל שלי ואחזור לעבודה. כשספגתי פנימה את יופיו של הבוקר המוקדם בהרים, את פכפוך זרם הנהר הקרוב ואת האדים שעלו מהגנים, הבנתי איפה הייתה הטעות שלי.
כמובן, כניסת העובדים לא תהיה מאחורי הבניין. במהלך היום, האזור הזה אוכלס בעיקר על ידי אורחים. עברתי דרך חניית האורחים בדרכי מהמאפייה, ושכחתי לחלוטין מקיומה של החניה הקטנה יותר, שבקדמת הפונדק — שם בוודאי אמצא את כניסת העובדים.
באנרגיה מחודשת, איזנתי באופן מגושם את הסל שלי שוב, והתחלתי לפסוע בשביל החצץ לעבר הצד השני, מקווה שאיני משאירה מאחוריי שובל של עוגיות ובראוניז באריזות יפהפיות. כשהתקרבתי לפינה, בחרתי בשביל הצר ביותר מימין, אשר סומן בשלט קטן — 'לעובדים בלבד', מתוך תקווה ששם תהיה הדלת שאני מחפשת.
לא ציפיתי להתנגש בקיר. בצווחה, נסוגתי לאחור, נאבקת להישאר על רגליי כדי שלא אנחת על ישבני בעוד הסל נוטה הצידה.
לא קיר. גבר. גבוה, לבוש בקפוצ'ון עם כובע וג'ינס. הוא התנגש בי חזיתית, קופסת הקרטון שבידיו פוגעת בסל שלי ומרעידה אותו.
התכווצתי כשהבראוניז נפלו ונחבטו בדשא, וצעקתי, "היי, רגע אחד," אבל הגבר שלח את זרועו ודחף אותי בכוח. וכך, בכל זאת מצאתי את עצמי על ישבני. רגליי התעופפו באוויר, עוגיות ובראוניז הוטחו על הדשא הרטוב, מכל עבר.
בהיתי בהלם בדמות שהתנשאה מעליי, פניו הוסתרו תחת כובע הקפוצ'ון העמוק. לראשונה, ליבי נרעד. הנחתי שהוא היה עובד בדרכו לעבודה, או אורח שיצא לריצה מוקדמת. חשבתי שהוא יתנצל על שהתנגש בי, שנצחק על זה, ונמשיך כל אחד לדרכו, אבל הוא לא אמר דבר, רק עמד מעליי, פניו מוצלות, מקרין איום.
עקביי בעטו בדשא, ידיי נאבקו למשוך אותי לאחור, כדי להתרחק מהאיום הפתאומי. הגבר בקפוצ'ון היסס, ידיו מתהדקות על הקופסה שהחזיק, לפני שהסתובב בחדות ונמלט מעבר לפינה, בדיוק לכיוון אליו אני עצמי התכוונתי לפנות. הוא נעלם מעיניי, ואני נשפתי אנחת רווחה.
הייתי צריכה לאסוף את מה שנותר מהפינוקים שלי ולחזור למאפייה, לנסות שוב בזמן אחר, או לפחות לקחת את מה שיכולתי להציל ולמסור בדלפק הקבלה.
הייתי צריכה לעשות כל דבר שהוא, רק לא לעקוב אחרי הזר עם הקופסה.
אני לא יודעת למה עשיתי זאת. למה הייתי כל כך בטוחה שהוא זומם משהו רע, או מה בדיוק חשבתי שאוכל לעשות בנדון.
בכל זאת, עקבתי אחריו. החיים שלי סיפקו לי אינסטינקטים טובים בזיהוי אנשים עם כוונות רעות. לא תמיד הקשבתי לאינסטינקט הזה — וזה היה בדיוק מה שגרם לי לצרות בימים אלה — אבל כשכן הקשבתי, לרוב צדקתי.
הקפתי את הפינה של הפונדק, וראיתי את האיש בקפוצ'ון מתכופף מעל ריבוע מתכתי שבצבץ מצידו של הבניין. זה נראה היה כמו פתח אוורור או פתח יניקת אוויר. הוא פתח את הקופסה, הטה אותה לעבר הפתח כאילו עמד לשפוך לתוכו משהו. מה, לעזאזל?
גיששתי אחר הטלפון שלי. הכיסים שלי היו ריקים. לעזאזל. כנראה הפלתי אותו כשנפלתי אל הקרקע. זה היה הרגע לרוץ, למהר אל דלפק הקבלה, ואל טלפון כלשהו שעובד.
לברוח היה הצעד החכם. חכם, אך איטי מדי. אם הייתי בורחת, הוא היה נעלם עוד לפני שהייתי מספיקה להשיג את המשטרה בטלפון, וכבר היה מאוחר מדי לעצור את מה שתכנן לעשות עם הקופסה ההיא.
הוא לא ראה אותי. עדיין היה לי זמן להימלט. במקום זאת, קראתי, "היי! אתה עובד כאן בפונדק? אני מתקשרת לאבטחה!"
טיפשי, אני יודעת. לבד, בחשכה, עם זר שכבר הבנתי שהוא מסוכן, ובמקום להזעיק עזרה, אני צועקת עליו.
לא הצעד החכם ביותר שלי. לא הצעד החכם ביותר שלי, אבל הוא עבד.
קופסת הקרטון נשמטה מידיו. באור המתחזק של זריחת השמש, צפיתי באימה בתכולת הקופסה נשפכת אל הקרקע, מבול של תיקנים שחורים ומבריקים התפזרו ונעלמו בין גבעולי הדשא. אויש, דוחה.
הוא עמד לשפוך את אלה לתוך פתח האוורור של הפונדק? ההשלכות הכו בי בתוך שנייה. אני מנהלת מקום שמוכר מזון ומשקאות. ידעתי בדיוק כמה הרסנית עלולה להיות מתקפת תיקנים. נוסף על כך, גודלו העצום של הפונדק יגרום לכך שיהיה בלתי אפשרי למגר את כולם.
וגם, תיקנים. גועל נפש.
כל זה חלף בראשי ממש לפני שפניתי לברוח. לאן? לא ידעתי. הוא עמד ביני ובין הדרך הקצרה ביותר לדלפק הקבלה ולטלפון, אבל רצתי בכל זאת. כל מקום היה עדיף על שהות בחושך עם זר עצבני.
סבתי על עקביי כדי לברוח. הספקתי להתקדם שלושה צעדים שלמים לפני שיד נסגרה על גב חולצתי ומשכה אותי לאחור, היישר אל האדמה. נחתּי בכבדות, האוויר יצא מריאותיי בבת אחת. האיש בקפוצ'ון היה עליי שנייה לאחר מכן, זרועו מורמת, ידו קפוצה לאגרוף.
אם היה חושב בהיגיון, הוא היה בורח. נראה שזה הופך את שנינו לאנשים שלא חושבים בהגיון. התפתלתי, מנסה להשתחרר מכובד משקלו, אך הוא החזיק אותי בקלות, ומלמל, "כלבה מטומטמת, חטטנית, שפאקינג מפריעה לי בדרך."
הוא הניף את אגרופו ופגע בעצם הלחי שלי. כאב התפוצץ, ראשי הוטח הצידה מותח את צווארי. מעולם לא חטפתי אגרוף בפנים לפני כן. זה כאב. מאוד.
הוא הכה שוב, אגרופו נפגש שוב עם פניי. גניחה נפלטה מפי כשנאבקתי להרים את ידיי ולהגן על פניי, בהיותי חסרת יכולת להדוף אותו מעליי.
אני לא קטנטונת, גובה ומשקל ממוצעים בערך, אבל הוא היה גדול ממני בהרבה. הוא הכה אותי שוב, הפעם אגרופו פגע בזרוע שהצלחתי לשחרר. צרחתי בכל כוחי, יודעת שקולי הוא ההגנה היחידה שלי.
שאפתי אוויר לצעקה נוספת, מתכוננת למכה הבאה, ואז משקלו נעלם, נגרר מעליי.
שמעתי קול נמוך, "מה לעזאזל?"
הכרתי את הקול הזה. הפסקתי לצעוק ושקעתי בדשא הלח, ריאותיי עולות ויורדות, בניסיון להסדיר את נשימתי. אגרוף כבד הכה בבשר בחבטה, ואחריה נשמעה גניחה פתטית. פקחתי את עיניי וראיתי את רויאל סויר מצמיד את התוקף שלי לקרקע, ברך אחת נעוצה בגבו, והוא מסובב את שתי ידיו של האיש לאחור.
"דייזי?" רויאל שאל, מציץ אליי במהירות. "דייזי האצ'ינס? את בסדר?"
"אני חושבת שכן," אמרתי באיטיות. "באתי להביא לכם עוגיות — הופ אמרה שאני יכולה להשאיר אותן עם כרטיס הביקור שלי. לא מצאתי את הדלת, ואז ראיתי אותו. הוא —"
"תאטי, דייזי. תנשמי רגע." קולו היה נמוך ומרגיע. חזק. נשכבתי שוב על הדשא, מניחה לסמכות בקולו לגרש את הפחד שבי. אף אחד לא יעבור את רויאל. הכול יהיה בסדר.
"הופ אמרה שתעברי כאן," הוא המשיך. "אבל למה הגעת מאחור? מי האיש הזה?"
שאפתי עמוק, אספתי את מחשבותיי והתיישבתי. "חשבתי שכדאי שאכנס מהכניסה לעובדים. התכוונתי להשאיר את הסל שמישהו יוכל להעביר אותו למשרד שלך לפני שתגיע, אבל היה חשוך ופתאום הבנתי שאני לא באמת יודעת איפה הדלת. אני מניחה שהסתבכתי קצת בדרך, ואז ראיתי את האיש הזה. אלוהים, אני חושבת שהוא ניסה לשפוך תיקנים לתוך מערכת האוורור שלכם. הוא עמד שם —"
הצבעתי לעבר הקופסה ההפוכה על הקרקע, סמוך לציוד האוורור בצידו החיצוני של הבניין.
רויאל סינן קללה בשקט, והוסיף, "את מסוגלת לקום? תוכלי לעשות לי טובה?"
הנהנתי, עדיין מנסה להתמצא במרחב, ואם להיות כנה, גם קצת נרתעתי מנוכחותו של רויאל סויר.
לא כך דמיינתי את פגישת ההיכרות שלנו.
קיוויתי שהוא יקבל את סל הפינוקים היפהפה שלי, עם עלון המידע וההצעה שצירפתי, ויזמין אותי לפגישה עסקית בפונדק. הייתי מגיעה לבושה כאשת העסקים שאני, ולא בחולצת טריקו מוכתמת בקמח ובשיער מבולגן. בהחלט לא דמיינתי את עצמי מכוסה כתמי דשא ולחי שמתנפחת במהירות. לעזאזל.
מעולם לא נפגשנו רשמית, אבל ידעתי מי זה רויאל. שנינו גדלנו בסוירס בנד. כולם הכירו את כולם. זו המשמעות של עיירה קטנה.
אני הייתי דייזי האצ'ינס, נכדתה של אלינור האצ'ינס, הבעלים של מאפיית סוויטהארט. מעבר למאפים הנפלאים שאני מכינה, לא היה בי דבר חשוב מדי.
הוא היה רויאל סויר, אחד מהסוירים של סוירס בנד. כפי שנרמז משמו, כאן בעיירה הוא היה טכנית נסיך. לא שהוא ישב לו ומירק את הכתר. הוא ואחיו, טן, ניהלו את הפונדק של סוירס בנד, ואם לשפוט לפי ההצלחה המסחררת שלהם בעשור האחרון, הם עשו עבודה יוצאת מן הכלל.
אולי הוא לא בן אצולה של ממש, אבל הוא עדיין היה סויר. עשיר, מקושר, וכבר ציינתי לוהט? לא היה סויר מכוער אחד בכל המשפחה.
אביהם היה ממזר, אבל ממזר חתיך, והוא בחר את נשותיו — לפי דבריה של סבתא — בעיקר לפי המראה החיצוני שלהן. הוא אומנם לא הצליח להחזיק באף אחת מהן לאורך זמן, אבל אין ספק שהן הביאו לעולם ילדים יפי תואר.
לא שעסקתי ביום־יום בבהייה בגברים ממשפחת סויר. הייתי עסוקה מדי בשביל זה, אבל לו הייתי עושה זאת, הייתי בוחרת ברויאל. שיער כהה, עבה וגלי, ארוך קצת יותר מדי. עיניים כחולות עמוקות. כתפיים רחבות, מבנה גוף רזה וחזק. חיוך שהיה כל כולו קסם מסוכן, כזה שהוא השתמש בו בקלות ולעיתים קרובות.
הייתי די בהלם שהוא ידע את שמי. אני מודה שהייתי מעט מסוחררת, ולא רק מהאגרוף שחטפתי בפרצוף, אלא גם מהמבט הממוקד בעיניים הכחולות־כחולות ההן, שננעצו בי בחדות.
פרק 2
דייזי
"דייזי? את בטוחה שאת בסדר?"
"אני בסדר, באמת." קמתי על רגליי, מלאת הקלה שהראש שלי נותר צלול.
איזו מטומטמת. מה חשבתי לעצמי כשישבתי שם על הדשא הרטוב, מוקסמת מרויאל סויר, בזמן שיש עניינים חשובים הרבה יותר לטפל בהם. כמו האיש בקפוצ'ון, והתיקנים שבקופסה ההיא.
"את יכולה להביא לי את הטלפון?" שאל רויאל, עיניו החדות ננעלו על פניי, מצטמצמות, כשהבחינו בנפיחות בלחיי.
הנהנתי והבחנתי בטלפון הקשור לזרועו, באוזניות שבאוזניו. קלטתי את נעלי הריצה המוכתמות בדשא, במכנסי הספורט שנמתחו על ירכיו השריריות... תתרכזי, דייזי. עיניים הרחק מהרגליים שלו. לא פשוט, עם רגליים כאלה.
נראה שרויאל יצא לריצת בוקר מוקדמת, בדיוק כמו שחשבתי על האיש בקפוצ'ון כשראיתי אותו לראשונה. אני מניחה שזה מסביר איך רויאל מצליח לשמור על הגוף הרזה והחזק שלו, אף שרוב יומו מתנהל מאחורי שולחן כתיבה.
ניסיתי להתעלם מהריח הנקי והמלוח שעלה ממנו, רכנתי ושחררתי בעדינות את הטלפון מזרועו, בהחלט לא שמתי לב לבליטת שריר הזרוע שנמתחה תחת אצבעותיי. בכלל, בכלל לא.
"את יכולה לחפש את וסט באנשי הקשר שלי ולחייג אליו? תגידי לו שאנחנו צריכים אותו כאן."
הטיתי את הטלפון אל פניו של רויאל כדי לפתוח את המסך, ומצאתי את וסט ברשימת המועדפים. וסטון גארפילד היה מפקד המשטרה של סוירס בנד, ומתברר שגם חבר של רויאל. כמה מילים בודדות, והוא כבר היה בדרכו.
"אתה רוצה שאחייג לטן?"
"אם לא אכפת לך," הוא ענה. התגובה הייתה יכולה להישמע סרקסטית או חסרת סבלנות, אך החיוך שהתעקל על שפתיו רמז שזה לא היה זה או זה. איך ייתכן שהוא מחייך בזמן שהאיש עם הקפוצ'ון שרוע כך על הקרקע תחתיו, והקופסה שוכבת במרחק כמה צעדים?
הקופסה.
טן ענה, ועדכנתי אותו במהירות באירועים בעודי חוצה את הדשא לעבר הקופסה, שעדיין הייתה מוטלת היכן שהפיל אותה, מוטה על צידה. כפי שקיוויתי, עדיין התרוצצו בתחתית כמה תיקנים. בזהירות, דחפתי אותה בחזרה למצב זקוף כדי שיישארו בפנים.
ניגשתי להחזיר לרויאל את הטלפון, אך דחפתי אותו לכיסי אחרי שהוא נענע בראשו לשלילה.
"תשאירי אותו אצלך בינתיים, בסדר? יש לך כמה דקות לפני שאת צריכה לחזור למאפייה? וסט ירצה לגבות ממך עדות."
"יש לי זמן עכשיו. אני רק צריכה למצוא את הטלפון שלי ולשלוח הודעה לסבתא. ג'יי־טי עובד היום, אז הוא יוכל לעזור לה." האיש שהכה אותי המשיך לשכב חסר תנועה תחת גופו של רויאל, חזהו עולה ויורד כשנשם בכבדות. "למה שירצה לשפוך תיקנים למערכת האוורור שלך? הוא ניסה לסגור לכם את המקום?"
"זאת שאלה טובה," אמר רויאל בתהייה. "אני בטוח שיהיו לנו שלל שאלות כלפי הבחור הזה. הייתי רוצה לדעת אם זו הפעם הראשונה שהוא ניסה משהו כזה, ואם הרעיון היה שלו, או שהוא עובד בשביל מישהו אחר. לווסט יהיה די והותר זמן לתשאל אותו, בזמן שהוא יירקב בכלא."
"לך תזדיין," נשמע קולו של האיש שפרצופו היה תקוע בדשא.
"יצירתי. ציפיתי ליותר ממישהו שהתכוון לשפוך תיקנים לתוך מערכת אוורור."
טנסי סויר הופיע מעבר לפינת הבניין, העתק כמעט מושלם של אחיו, למעט העובדה ששערו של רויאל היה בגוון ערמוני, ואילו זה של טן היה בצבע אספרסו כהה. לטן היה אותו מבנה גוף כשל רויאל, ואותן עצמות לחיים מושלמות שמאפיינות את משפחת סויר, אבל הוא מעולם לא השפיע עליי כמו רויאל.
נשות משפחת האצ'ינס מאז ותמיד נכנעו לחיוך כריזמטי. זה היה עקב האכילס שלנו, דורות על גבי דורות. לטן היה חיוך נעים אומנם, אבל ישיר. רציני. החיוך של רויאל היה מלא קסם, עד כדי כך שהיה קטלני. מעין חיוך שגרם לבחורה לצאת מהתחתונים עוד לפני שהספיקה לחשוב פעמיים.
"מה לכל הרוחות קורה כאן?" דרש טן, מצחו מתכווץ בדאגה. "דייזי, את בסדר? הופ אמרה שתביאי דוגמיות, אבל השמש עוד בקושי זרחה."
משכתי בכתפיי, מובכת. "אני קמה מוקדם כדי להתחיל לאפות. ידעתי שהמטבחים יהיו פתוחים ורציתי שהסל יימסר לפני ששניכם תגיעו למשרד —"
ואז, בבת אחת, נזכרתי בסל העוגיות והבראוניז שאפיתי מוקדם יותר באותו בוקר, ועטפתי בזהירות ובאהבה באריזות עם סרטים שבחרתי במיוחד עבור הפונדק, ועכשיו הם היו מפוזרים על המדשאה, לצד הטלפון שלי.
על מנת שאוכל להתקשר לסבתא ולנסח גרסה מעודנת במיוחד לסיבה האמיתית לעיכוב, הייתי חייבת למצוא את הטלפון.
עמדתי והבטתי סביב. קלטתי את הסל בפינת הבניין, הפוך על הדשא, אור השמש מנצנץ על הפינוקים הארוזים בצלופן שהתפזרו לכל עבר. לעזאזל.
ניסיתי לא לחשוב על האצבעות העייפות שלי, שעד לפני שעות אחדות קשרו את כל הסרטים לפפיונים קטנים.
הייתי אמורה להרשים אותם. להדהים אותם עם הפינוקים המושלמים שלי, שיוצגו בצורה מפתה בסל יפהפה, עם סרטים תואמים ללוגו של הפונדק.
במקום זאת, הכול היה מפוזר על הדשא. הבראוניז כנראה החזיקו מעמד, אבל העוגיות בוודאי היו בלגן שלם של פירורים.
"רגע אחד," אמרתי לרויאל וטן. "הפלתי הכול כשהוא נתקל בי. אני חייבת למצוא את הטלפון שלי."
כרעתי על ברכיי על הדשא הרטוב, הפכתי את הסל והתחלתי למלא אותו בכל העוגיות והבראוניז שמצאתי. רויאל וטן שוחחו ביניהם בלחש. כשהרמתי את מבטי, מצאתי את עיניו של רויאל נעוצות בי, על אף אחיזתו באסיר המתפתל תחתיו.
הסבתי את עיניי, ממקדת את עצמי במשימה, מוקפת באסון הרעיון המבריק האחרון שלי, הכאב בלחיי המתנפחת פועם בפעימות חדות. הלוואי שיכולתי להיעלם. הלוואי שמעולם לא הייתי באה לכאן, ואם כבר לשחק במשחק הזה, אז הלוואי שהייתי עושה הרבה דברים אחרת.
סוף־סוף מצאתי את הטלפון שלי. השתפנתי, והחלטתי לשלוח לסבתא הודעה זריזה במקום להתקשר.
עדיין בפונדק. תוכלי לפתוח בלעדיי?
היא השיבה כמעט מייד.
על זה ילדונת. נתראה כשנתראה.
סבתא חשבה שאני עובדת קשה מדי. אם רק הייתה יודעת. סבתא גרה בבית שבו גדלתי. כמה רחובות מרחוב מיין, במרחק הליכה מהמאפייה. אני גרתי בדירה קטנה מעל המאפייה, מה שהקל מאוד על הסתרת שעות העבודה האינסופיות שהשקעתי.
מצד שני, ייתכן שהשליתי את עצמי, שהרי מעולם לא באמת היה קל להסתיר משהו מאלינור האצ'ינס. היא אולי הייתה סבתא, אבל עדיין חדה כתער. ברגע שהיא תראה את הלחי שלי, שערי הגיהינום ייפתחו, אבל זאת הייתה בעיה לשלב מאוחר יותר.
בתור התחלה, טיפלתי בסידור מחדש של העוגיות והבראוניז בסל. עם כל כך הרבה עוגיות שבורות, זה כבר לא ייראה טוב כמו שהיה כשארזתי הכול בהתחלה, אבל זה יספיק בשלב זה. את העוגיות השבורות אקח איתי חזרה למאפייה ואמצא להן שימוש.
קמתי באיטיות, שריריי כאבו במחאה, ולחיי פעמה בכאב, חזרתי אל המקום שבו חיכו רויאל וטן עם השבוי שלנו.
עיניו של רויאל עדיין היו נעולות עליי, חיוכו הכובש נעלם כליל. טן, לעומתו, הביט רק בסל שתחת זרועי.
"זה נראה מעולה. התכוונת להשאיר את זה אצלנו במשרד, כדי שהדבר הראשון שנראה כשנגיע יהיה הסל עם הפינוקים?"
בלעתי רוק בקושי והנהנתי. בזמנו, זה נראה היה כמו רעיון טוב. כעת, תהיתי אם זה לא היה טיפשי.
"תעבירי לי את אחת מהעוגיות השבורות האלה. אין מצב שאני מחכה עד שאכנס למשרד."
בלי לומר מילה, הושטתי לו עוגייה, וחלק מהמבוכה שלי התפוגגה מעט כשעיניו של טן התגלגלו בעונג בטעימה הראשונה של עוגיית השוקולד צ'יפס שלי.
"למה שלא תעלי למשרדים עם רויאל ותדברו על ההצעה שלך, בזמן שאת מחכה שווסט ייקח ממך עדות? את צריכה גם לשים קרח על הלחי."
"אתה מוכן לקחת את המנוול הזה?" שאל רויאל, אחיזתו מתהדקת על מפרקי ידיו של האיש בקפוצ'ון. הוא סובב את ידיו ומעך את פניו בדשא.
"בוא נעשה את זה," הסכים טן, ובתנועה חלקה הם התחלפו ביניהם. האיש בקפוצ'ון ניסה להתגלגל כשרויאל התרומם, אך הוא לא היה מהיר מספיק.
ברגע שטן החזיק אותו היטב, רויאל פנה אליי והושיט לי את ידו. "בואי נשים קרח על הלחי הזאת. ארוחת בוקר? קפה?"
מסוחררת מעט מהמעבר המהיר, החלקתי את ידי אל שלו, ועם השנייה החזרתי לו את הטלפון. רגע לאחר מכן הוא כבר היה צמוד לאוזנו. "שתי ארוחות בוקר בלו רידג' למשרד שלי, ושקית קרח." הוא הרים גבה לעברי. "ביצים מקושקשות? עין? קפה רגיל, קפוצ'ינו או לאטה?"
המומה, אחזתי בסל שלי. "מקושקשות וקפוצ'ינו, בבקשה."
רויאל חזר על ההזמנה שלי.
"יכולתי לחכות עם טן," אמרתי. "אתה לא חייב ל —"
"את צריכה קרח דחוף. בהתחשב בכך שהוכית בזמן שניסית להציל את הפונדק ממכת תיקנים שהייתה הופכת לכאב ראש רציני במיוחד, המינימום שאני חייב לך זה ארוחת בוקר."
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
