הקדמה
דורותה בורדה־פישר
סטניסלב וינצנז
עוד לפני עשרים שנה הייתה ישראל אחד המקומות היחידים שבהם השם וינצנז היה מוכר למשכילים המקומיים, והיה מעלה על פניהם חיוך של חיבה. אולם כיום, כאשר מספר דוברי הפולנית בישראל הולך וקטֵן בהתמדה, נראה כי יש להציג את סטניסלב וינצנז בפני הקורא הישראלי. ומדובר באתגר לא קטן, משום שהוא סופר בעל אישיות עשירה וצבעונית במיוחד, עם תחומי עניין הומניסטיים רבים, הנטוע עמוק בעולם שאיננו עוד. בסרטו הדוקומנטרי הביוגרפי של ולדמר צ’כובסקי,1 אמרה ז’אן הרש שאת אישיותו של וינצנז אי אפשר לפרק ולנתח בדקדקנות.
וינצנז הוא סופר ייחודי בספרות הפולנית, שיצירתו מאופיינת באינדיווידואליזם. את רוב יצירותיו כתב בגלות. כל חייו וכל חיי המשפחה שלו הוקדשו ליצירתו, ואף על פי כן כתביו פורסמו בפולין לראשונה רק למעלה מעשור אחרי מותו.
למרות הופעת הבכורה המאוחרת בארץ שבשפתה כתב, הוא זכה למעריצים מסורים העוסקים ביצירתו כבר למעלה משלושים שנה בהקשרים שונים, מפתיעים לעיתים, בהם פילולוגיה פולנית, היסטוריה, תרבות אוקראינה, פולקלור, מיסטיקה ותרבות יהודית, מוזיקה, תרבות עתיקה, פילוסופיה, תרבות והיסטוריה הונגרית, גיאוגרפיה, ואפילו בוטניקה. וכאן בדיוק טמון הקושי בתיאור הסופר הזה. דרושים לכך זמן ומקום רבים, וכן סבלנות מסוימת, העומדת בסתירה לקצב החיים המודרני. אני עושה כאן פרפרזה על דבריו של המשורר צ’סלב מילוש, שכתב כך על הפרוזה של וינצנז:
"בין הסופרים והמשוררים העכשוויים שלנו יש מחברים נגישים מאוד, ויש גם קשים, אבל ה’קושי’ של וינצנז הוא מסוג מיוחד, כמעט בלתי מוכר, משום שאינו נובע ממורכבותם של הטיעונים ואף לא מעודף קיצורי דרך מחשבתיים. קל להתגבר על אותו הקושי בתנאי שנפטרים מכל שביב של חיפזון, מורידים את הדופק, ומאפשרים לפרוזה הזו, פרוזה המסתעפת לשבילים רבים ולא מובילה לשום מסקנות דרמטיות, להוביל אותנו."2
מילותיו של מילוש, שנכתבו לפני ארבעים שנה, נראות היום רלוונטיות מתמיד.
לא רק לפרוזה של וינצנז היה קצב ייחודי לה, גם ביתם של הזוג וינצנז לא היה רגיל, כפי שמזכירה ז’אן הרש בהקדמה למהדורה הראשונה של ספר זה – הוא היה תמיד מלא אורחים. בין אורחיו הקבועים היה אפשר למצוא את ז’אן הרש וצ’סלב מילוש, וגם אורחים מישראל כמו דוד לזר, רחל אוירבך ואחרים. רבים העידו כי במהלך הפגישות הללו הצליח וינצנז לספר סיפורים ארוכים ולנהל דיאלוגים אין־סופיים. באופן דומה אנסה להציג את דמותו – אט־אט, תוך התמקדות בנושאים המעניינים במיוחד את הקוראים הישראלים, ומבלי לשכוח את הגיוון התמטי של יצירתו.
אפשר לראות בביוגרפיה של וינצנז ביוגרפיה טיפוסית של אינטלקטואל ממרכז־מזרח אירופה, יליד סוף המאה ה־19. סטניסלב וינצנז נולד ב־1888 למשפחה קתולית עשירה למדי בקרפטים המזרחיים, אשר – כפי שיתברר מאוחר יותר – יתפסו מקום מרכזי בפרוזה שלו. וינצנז גדל בעיירה הקטנה סְלוֹבּוֹדָה רוּנְגוּרְסְקָה3 במחוז סטניסלבוב (כיום מחוז איבנו־פרנקיביסק באוקראינה), הוא למד בגימנסיות קלאסיות4 בקולומייה ובסטריי,5 בין היתר על ההיסטוריה והספרות של יוון העתיקה. תחום עניין נוסף שהלהיב אותו עוד מילדותו היה תרבותם של ההוצולים,6 עם שחי בהרי הקרפטים. הוא התבונן בעניין רב ביהודים הרבים שהתגוררו באזור זה, בעיקר בחסידים, והוקסם גם מעולם הטבע של ההרים.
לאחר תקופת לימודים סוערת למדי בווינה, במהלכה למד אצל פרופסורים מפורסמים והרשה לעצמו לבחון מגוון רחב של תחומי עניין אינטלקטואליים (העת העתיקה, ביולוגיה, משפטים, לימודים סלאביים, סנסקריט, פסיכיאטריה ופילוסופיה), כתב דוקטורט על הפילוסופיה של גאורג וילהלם פרידריך הגל, והשפעתה על מושגיו של לודוויג פוירבך. למרבה הצער, עבודת הדוקטורט אבדה. לפני מלחמת העולם הראשונה היה חבל הארץ שממנו הגיע וינצנז בשליטת המונרכיה ההבסבורגית, לכן בזמן המלחמה שירת בצבא האוסטרי. באותה תקופה שהה זמן מה בלבוב. כאשר פולין זכתה מחדש בעצמאותה, שירת בצבא הפולני.
בתחילת שנות ה־20 חזר למחוזות ילדותו בהרי הקרפטים המזרחיים עם אשתו הראשונה, לנה לובנטון (Lena Loeventon), רוסייה מחצי האי קרים, ועם בנם סטניסלב. השניים נישאו בזמן לימודיו של וינצנז בווינה, אך למרבה הצער, הנישואים לא החזיקו מעמד. הייתה זו תקופה אינטנסיבית למדי, כי בנוסף ללמידה על העולם האינטלקטואלי של לבוב, וינצנז פגש באהבה חדשה, נישא בשנית ונולדו לו שני ילדים נוספים – אנדז’יי וברברה. אשתו השנייה של וינצנז, אירנה לבית אייזנמן, מילאה תפקיד עצום בתהליך היצירה של הסופר, ולאחר מותו – בטיפול במורשתו. בני הזוג גרו זמן מה בוורשה, אך בסופו של דבר חזרו שוב להרי הקרפטים והתיישבו בביסטז’ץ [Bystrzec] (כיום ביסטרץ [Bystrec] באוקראינה), יישוב בחבל ארץ ההוצולים [Hutsulia] שבהרים, בבית כפרי שהיה תמיד פתוח לאורחים. כאן, בעידודם של ידידיו רודולף מריה הולצפפל, פסיכולוג ופילוסוף אוסטרי יליד פולין, והנס זבינדן השוויצרי, החליט וינצנז לכתוב על חבל ארץ מולדתו העשיר במגוון תרבויות, מנהגים, לשונות ודתות. מתוך החלטה זו נולד ב־1936 הספר (שיהפוך מאוחר יותר לראשון מבין ארבעה כרכים) "באחו הגבוה. תמונות, גאווה וסיפורים מוויירחובינה הוצולסקה".7 ליצירה היה מבנה ייחודי וקשה לסיווג בתבניות המוכרות באותה תקופה. זה לא היה רומן טיפוסי, לא חיבור פילוסופי, ולא פרוזה פואטית. בשלב מאוחר הרבה יותר ובהשפעתו של צ’סלב מילוש, היו חוקרים שראו ביצירה זו אפוס, משום שהיא הציגה ציוויליזציה ברגע שקיעתה, עולם מלא במנהגים, טקסים ואגדות ההולכים ונשכחים. בין דפיו של הספר נפגשים דוֹבּוֹש – מנהיג הכנופיות ההוצולי, והבעל שם טוב, והיכרותם הופכת למעין ידידות המבוססת על הערכה וכבוד הדדיים. ולמרות המוטיב העלילתי המחבר בין הסיפורים, היצירה נקראת לא כסיפור אלא דווקא כעדות, אפילו כמסמך. הכרך הראשון התקבל באהדה רבה בקרב המבקרים, בהם היו גם נציגי העולם האינטלקטואלי היהודי, כמו רחל אוירבך ואיציק מאנגר,8 שהופתעו במקצת מהתעניינותו של הסופר בנושאים יהודיים ומהידע המעמיק שלו. כך כתבה רחל אוירבך ב"נאש פשגלונד" [Nasz Przegląd] – יומון יהודי שיצא לאור בוורשה לפני המלחמה (1923–1939):
"אנחנו, קבוצה קטנה של סופרים יהודים, פגשנו אותו בוורשה. נפגשנו בקונדיטוריה המפורסמת ברחוב מזובייצקה [Mazowiecka].
פנים סלאביות רחבות. זרם של לבביות ורגשות כנים, משהו ביתי ומוכר במפתיע, וישיר בגישתו. ועוד משהו מוכר באופן מוזר... שמנו לב לזה מיד, ואחרים שמו לב לזה עוד לפנינו. מר וינצנז דומה מאוד לביאליק!
ובמה יכולים שלושה יהודים ופולני אחד להתחיל את שיחתם, כאשר הם יושבים לשתות קפה בקונדיטוריה ז’יימיאנסקה [Ziemiańska] – אם לא ב"בעיית הגזע" האופנתית.
‘מה חבל,’ אומר מר וינצנז, ‘שמר סלונימסקי9 אינו כאן. היינו יכולים ליהנות קצת. מיד היינו שולחים את מר ב’ (המשורר ממלופולסקה המוזכר לעיל)10 בבלוריתו הבהירה ובמעיל האצילים שלו, כדי שישאל אותו באיזו זכות הוא מייהד באפו את המקום הנכבד הזה.’
ומר וינצנז מספר לנו כיצד אותו חבר יהודי הביא ל"התבוללותה" של כל משפחת וינצנז ביהדות: כיצד לימד את בנו של וינצנז לכתוב ולקרוא ביידיש, וכיצד – במהלך השבועות הספורים שהוא מבלה אצל משפחת וינצנז בכפר מדי שנה – הוא מכניס את כל הבית ברזי היהדות. אנחנו מארגנים מיד בחינה קטנה. מתברר שמר וינצנז מכיר היטב מגוון סוגיות בחיי התרבות היהודיים, ואף יש לו נקודת מבט משלו בנוגע לפולמוס השפות עברית–יידיש, שלא לדבר על ידע ממצה בנוגע לאנקדוטות יהודיות. למעשה, הבנתו של מר וינצנז בעניינים יהודיים עמוקה הרבה יותר ויש לה בסיס איתן. כבר שנים רבות הוא אוסף וחוקר את האגדות ההוצוליות מהרי הקרפטים. ובעודו צועד בעקבות המסורת החיה שנשתמרה בפיהם של יהודים והוצולים זקנים, הוא נתקל בעקבותיו של הבעל שם טוב ומצא מקור עצום של "סיפורים נפלאים" על ראשוני היהודים והחסידים באזור זה. יש לו אוצר שלם של אמירות יהודיות, השזורות במפתיע בזיכרונות על בריונים, שודדים לכאורה, ולמעשה מגיני החופש של ההרים; בפולחן עתיק המבוסס על תופעות טבע ונראה כי ראשיתו טרם ימי הנצרות, אשר מקדש את השמחה ומגנה את חטא הקדרות והעצבות; ובאגדה ההוצולית על שבט של חכמים קדושים הנקרא ‘רחמנים’."11
בהמשך מצטטת רחל אוירבך כמה אגדות חסידיות שסיפר וינצנז לחבורה בבית הקפה "ז’יימיאנסקה", סיפורים המוכרים לקוראי "באחו הגבוה", ומסיימת את מאמרה במילים:
"...קטעים רבים בכרך הראשון, שכבר הספקתי לקרוא אותו, קשורים באופן זה או אחר ליהודים. בכל פעם מחדש בא לידי ביטוי העדרן המוחלט של דעות קדומות או אמונות טפלות מכל סוג, בשילוב ידע רב בנושא.
זה באמת אושר גדול ונחת עצומה לפגוש היום אדם כזה ופולני כזה, כמו מר סטניסלב וינצנז. הרפתקה רוחנית אמיתית."12
לרוע המזל, התפתחותה של הקריירה המופלאה של וינצנז נקטעה עם פרוץ המלחמה. הצבא האדום נכנס לארצו והסופר החל מיד לחפש דרכים לחצות את הגבול מערבה. בשובו מסיור ראשוני, אליו יצא עם בנו הבכור כדי לבדוק כיצד ניתן להעביר את המשפחה כולה לדרום מערב, הוא נעצר ושהה שלושה שבועות בכלא הסובייטי בסטניסלבוב (כיום איבנו־פרנקיבסק [Ivano-Frankivsk]). אחרי שחרורו לא המתין זמן רב, וחצה באופן בלתי חוקי את הגבול שבהרים אל הונגריה, בהדרכתם וסיועם של שכניו ההוצולים. הוא תכנן להמשיך את מסעו הלאה מערבה, אך אירועי המלחמה לא אפשרו לו לעשות זאת, ובסופו של דבר בילה את השנים 1940–1946 בהונגריה, בעיירה נוגראדברצ’ה [Nógrádverőce] שעל שפת הדנובה. בשנים אלו קשר קשרי ידידות חשובים והמשיך לכתוב, אך חי בתנאים קשים משום שפרנס משפחה גדולה. וינצנז לא שכח לדאוג גם לאחרים – בעודו בהונגריה סייע ליהודים שהסתתרו, ועל כך העניק לו מכון יד ושם את אות "חסיד אומות העולם" (לאחר מותו). האות הוענק לו, ככל הנראה, הודות לרחל אוירבך שהוזכרה קודם לכן, אשר שרדה את גטו ורשה ולאחר המלחמה עלתה לישראל, ייסדה וניהלה את המחלקה לגביית עדויות ביד ושם, ובין היתר אספה עדויות הנוגעות לסיוע ליהודים במהלך השואה. במשך שנים היא ביקשה ממשפחת וינצנז להעלות על הכתב את קורותיהם טרם עזיבתם את סלובודה רונגורסקה ובתקופת חייהם בהונגריה. כנראה הגיעו אליה שמועות על השתתפותו של וינצנז בהצלת האחים דנק ודוד גרטנר, וכן אמיל ועדה נוישטיין, כמו גם קבוצת ילדים יהודים מבית יתומים בוואקו [Vacu] שבהונגריה.
לאחר המלחמה הפכה פולין למדינה אחרת. פשוטו כמשמעו, משום שגבולותיה נעו מערבה והשטחים המזרחיים שהיו בשליטתה לפני פרוץ המלחמה הפכו לחלק מברית המועצות. נראה כי עובדה זו לא השפיעה במיוחד על וינצנז, מכיוון שהוא מעולם לא ייחס חשיבות רבה לגבולות מדיניים שנוצרו באופן מלאכותי. הוא האמין בגבולות טבעיים ובקיומן של מולדות קטנות בצורת חבלי ארץ עם מנהגים, אגדות ושפות מקומיים. מה שמנע את וינצנז מלחזור לאזור הולדתו לאחר המלחמה היה, ככל הנראה, חוסר האמונה שלו במערכת שלא הכירה בחופש הפרט. קרוב לוודאי שהשהות הקצרה שלו בכלא הסובייטי תרמה להחלטתו להתרחק מהמדינה הקומוניסטית שקמה בתום המלחמה.
משפחת וינצנז עזבה את הונגריה ונסעה מערבה, תחילה התגוררה בקווקנברוק [Quackenbruck] שבצפון גרמניה, לאחר מכן עברה לגרנובל שבצרפת ואז ללוזאן שבשוויץ. אנדז’יי וינצנז, בנו של הסופר, חסך את משכורתו מהרדיו הצרפתי ורכש בית כפרי בלה קומב דה לאנסי, שבו בילו בני הזוג וינצנז את זמנם הפנוי ואת חודשי הקיץ, מוקפים בנוף הרי האלפים.
וינצנז היה אדם שנודע באופיו הידידותי והפתוח במידה יוצאת דופן: העידו עליו שהיה מסוגל לדבר עם כל אדם – פרופסורים בעלי שם עולמי, כמו גם איכרים וחסידים פשוטים. שמו כמספר סיפורים מוכשר הלך לפניו, וכך גם יכולתו המצוינת להקשיב לבני שיחו. מעגל חבריו היה עצום והתפזר אחרי המלחמה על פני כמה יבשות. לכן ראה את חלקם רק לעתים רחוקות, אך התכתב רבות עם כולם.
וינצנז נפטר ב־1971. במהלך עשרים וחמש השנים שחלפו מאז תום המלחמה ועד ימיו האחרונים, הוא המשיך לכתוב ולא הפסיק לקוות שיצירתו תראה אור בפולין. בינתיים, מוקף בחברים אינטלקטואלים שהיו בגלות גם הם, יצר מורשת של ספרות הגירה פולנית, שלא הייתה רצויה במולדתו. לפני המלחמה הספיק לפרסם אך מעט, לכן כמעט שנעלם בתהום הנשייה עם יצירתו הייחודית, והדבר נמנע רק בזכות עזרתם של אנשים קרובים ומבקשי טובתו. הודות לסיועם של אחדים מהם, פרסם וינצנז באופן קבוע למדי ב"קולטורה" – מגזין פולני חשוב ביותר שיצא לאור בפריז והוברח באופן בלתי חוקי לפולין.13 כמו כן הוא הוזמן להרצות במגוון כנסים, פרסם קטעים מיצירתו בכל מיני כתבי עת, בהם "מעריב" הישראלי. ב־1955 יצא לאור מבחר מחיבוריו בתרגומו לאנגלית של הנרי צ’ארלס סטיבנס. עם זאת, כל זה היה רק טיפה בים, בהתחשב בהיקפה של "באחו הגבוה", יצירתו העצומה בת אלפי העמודים. ב־1970, זמן קצר לפני מותו, יצא לאור חלקה השני של היצירה – "ויכוח" (Zwada). הספר יצא בהוצאת Oficyna Poetów i Malarzy בלונדון, הוצאה של מהגרים פולנים אשר פרסמה ספרים בפולנית. ניסיונות חוזרים ונשנים לפרסם את היצירה בפולין כשְלו. נדרשו תעצומות נפש ואמונה אדירה במשמעות העבודה כדי להמשיך ולכתוב למרות הבעיות הללו. אשת הסופר, אירנה, בוודאי מילאה תפקיד עצום במשימה זו. היא הייתה קוראתו הנאמנה ביותר, מזכירתו ושומרת יצירתו, ואין לשכוח את תפקידה זה, כפי שמדגישים חברי משפחה רבים בזיכרונותיהם.
וינצנז נפטר בלוזאן בגיל 83, הוא נקבר בבית הקברות בפּוּלי, ובדצמבר 1991, לאחר ייסודה מחדש של פולין, הועברו אפרו ואפרה של אשתו, שנפטרה חודשיים קודם לכן, אל בית הקברות ע"ש סלבטור הקדוש בקרקוב, פולין.
"באחו הגבוה"
המורשת של וינצנז אולי לא עצומה, אבל היא ללא ספק ייחודית. הוא כתב ותיקן את יצירתו "באחו הגבוה" במשך שנים רבות, עד יומו האחרון. כאמור, מדובר ביצירה קשה לסיווג בהגדרות מוכרות וספציפיות, וישנם כרכים שעלילתם מסתכמת בכמה משפטים בלבד. זהו ציר, מעין שלד שעליו בנויים דיאלוגים ומיתוסים. קטעים רבים אינם קשורים כלל לעלילה – הם מתארים את חיי היומיום בהרים, ואת מגוון הקבוצות הלאומיות המתגוררות בהרי הקרפטים המזרחיים – החל מההוצולים, היהודים, ובהם חסידים רבים, דרך הארמנים, הפולנים ואחרים. היצירה כוללת תיאורים של בניית בקתות הוצוליות, של העבודה הקשה בהשטת עצים במורד הנהרות המתפתלים בהרים, של עבודת הרועים; תיאורים של חגים, של יחסים בין אישיים ושל פגישות בפונדקים, אותם ניהלו על פי רוב היהודים המקומיים. אבל אולי האלמנט היפה ביותר בפרוזה הזו הוא האגדות הרבות השזורות בעלילה. אלו אגדות הוצוליות על בריוני הרים, ואגדות יהודיות, בעיקר חסידיות. הקורא הישראלי יזהה בהן בקלות שמות של חכמים יהודים כמו הבעל שם טוב ורבי נחמן מברסלב, אבל גם אחרים, ידועים פחות, כמו רבי יואל מאוסטרה.14
היצירה השלמה יוצרת תערובת יוצאת דופן המציגה ציוויליזציה שעבר זמנה, עולם ללא גבולות במובן המודרני, עולם שבו הגבולות היו הרים, נהרות או פונדק בצומת דרכים, שבו השפה לא היוותה מכשול לתקשורת. למרות שהאוכלוסייה המקומית הכירה שפות רבות, לעתים קרובות הספיקו לתקשורת מוצלחת קודים אחרים, כמו מוזיקה או אכילה משותפת. בעולם הזה, יהודים בעלי פונדקים, יהודים גיבורי אגדות ויהודים־שכנים, הם מרכיב חשוב מאוד בתמונה העולה מן היצירה.
וינצנז התבסס על הבנה היסטורית־דתית של היהדות, על סיפורים ששמע באזור ילדותו, על תרגומים של אותם סיפורים מיידיש ועברית לפולנית, על זיכרונות ילדות, על פרשנויות פילוסופיות ותיאולוגיות לסיפורים אלה ולבסוף – על מחקרים בני זמנו שעסקו ביחסי יהודים־פולנים ובקשרים התרבותיים ביניהם, וכתב גרסאות משלו למספר סיפורים חסידיים. סיפורים אלו מתמזגים ביצירה ונעשים לחלק אורגני ממנה, ויחד עם מוטיבים אחרים בונים את המשמעות הכוללת שלה.
וינצנז יצר שבעה סיפורים כאלה, כמעט כולם נכללו בכרך האחרון של הטטרלוגיה. הם מספרים על יצירת גולם בארצם של ההוצולים; על מלך הלומד שהתבונה לבדה לא מספיקה כדי להבין את העולם; על האחרון – האיש הטוב ביותר עלי אדמות, אשר בטוב ליבו ורחמיו מציל אנשים, ואפילו מתייצב להגן על השטן. הוא מספר על חייט צנוע שהובא בכוח לספרד, שם לאחר גירוש היהודים לא יכלו הנוצרים לקיים את מצוות אהבת האויב; על מיסטיקן צעיר המחפש השראה בהרים ומביא אור לבני האדם; ולבסוף על ישועת השטן לאחר סוף העולם.
נראה שבזכות הסיפורים החסידיים הללו זכה וינצנז לכינויים "צדיק במעיל עור כבש הוצולי",15 "המקובל מצ’רנוהורה"16 או פשוט "רבי", כפי שכינו אותו ההוצולים.17
לצד סיפורים אלו, שנכתבו כיצירות סגורות ונפרדות, בין אלפי העמודים של "באחו הגבוה" פזורים טקסטים קצרים יותר, המשובצים בסיפורים אחרים, ומציגים את יהודי הקרפטים ואת חיי היומיום שלהם במאה ה־19. מופיעות כאן דמויות ראשיות, כמו יוֹסֵנְקוֹ ב"ויכוח" או דוּבִיד ב"מכתבים מהשמיים" (הכרך השני והכרך השלישי של "באחו הגבוה" בהתאמה),18 כמו גם דמויות שרק הוזכרו כבדרך אגב בשיחה. אותם תושבי הקרפטים, הנאמנים לדתם ולעקרונותיה, זוכים בדרך כלל לכבוד. הם עוסקים במסחר, בניהול פונדקים, הם בעלי עגלות. ולמרות שהם מצטטים לא פעם מתורתם של רבנים וצדיקים, הם אינם צדיקים מפורסמים בעצמם – החיים שלהם הם מלאכת הישרדות. בה בעת, ביצירתו של וינצנז, דמויות אלו חיות בהרמוניה יוצאת דופן עם אוכלוסיית הרועים שמסביב. למרבה הצער, הקטעים הללו נעדרים מספר זה, הכולל אוסף של טקסטים בנושאים יהודיים.
המחבר הטיל תפקיד מיוחד על הפונדקאים והעגלונים היהודים, המופיעים ביצירה פעמים רבות. העגלונים ממלאים תפקיד של חכמים ופילוסופים, ואילו הפונדקים על מנהליהם הם משכני אירוח, נקודות מפגש ומקומות לספר בהם סיפורים. כל תושבי הקרפטים המזרחיים מכבדים אלה את אלה, נמנעים מסכסוכים דתיים, אבל – בדומה למחבר "באחו הגבוה" – סקרנים לגבי אמונות אחרות.
תוך שימוש במטאפורות של סיפורים חסידיים, משלב הסופר את הרוחניות החסידית בהשקפות רוחניות אחרות, ויוצר פילוסופיה סינקרטית משלו. אין ספק כי ארבעת הכרכים של "באחו הגבוה" הם אחת היצירות המקוריות ביותר בספרות הפולנית של המאה ה־20.
מאמרים
במשך כל ימי חייו כתב וינצנז גם מאמרים. צורת כתיבה זו אפשרה לו לבטא ישירות את הפילוסופיה שלו, מבלי להשתמש במטאפורות. יתר על כן, דרך המאמרים הוא הצליח לגעת בתחומי עניין רבים ומגוונים ביותר. רבים ממאמריו של וינצנז עוסקים בתרבות של יוון העתיקה ובדמויות הגדולות והאהובות: הומרוס ואפלטון. מאמרים אחרים עוסקים ביוצר נוסף שווינצנז מייחס לו חשיבות עצומה – דנטה אליגיירי ו"הקומדיה האלוהית" שלו. טקסטים נוספים מוקדשים לנושאים בני זמנו של וינצנז, למשל תורתו של גנדי ושליחותו. קבוצת מאמרים חשובה היא המאמרים העוסקים בנושאים יהודיים, ולהם ערך כפול: זהו מסמך המתעד את החיים האינטלקטואליים הפולניים־יהודיים לפני המלחמה, אבל יש בהם גם פרשנות לאירועי מלחמת העולם השנייה.
מוטיבים יהודיים מופיעים במאמריו של וינצנז במספר הקשרים: כאשר הוא עוסק בפילוסופיה של היהדות ומשמעותה בתרבות; תוך כדי דיון בדנטה; בעת חיפוש קשרים בין התרבות העתיקה ליהדות; בניסיון להציל משכחה את זרם הקראים; ולבסוף בטקסט הבוחן את תפיסת עולמו ומוצאו של מיצקביץ’.
המאמרים על המשורר הפולני אדם מיצקביץ’ מעידים במיוחד על המשיכה של וינצנז ליהדות. בתחילת המאמר "מיצקביץ’ והיהודים" הוא מציג היסטוריה תמציתית של התנועות היהודיות על אדמות פולין: הקראים הפולנים, שבתי צבי, יעקב פרנק ולבסוף – הבעל שם טוב והחסידות. הקדמה זו היא רק דוגמה אחת מני רבות למאמציו של וינצנז להפיץ ידע על יהודי פולין. ולמרות שניתן למצוא כמה אי דיוקים ואפילו שגיאות בטקסטים הללו, קשה להפריז בערכם האינפורמטיבי עבור הקורא הפולני.
חלק גדול מהטקסטים בנושאים יהודיים נכלל באוסף זיכרונות נפרד – "הדיאלוגים של לבוב". בסדרת מאמרים זו שנוצרה בהזמנתו של קרול קורילוק בשנים 1959–1962, ונועדה להיות אוסף של זיכרונות על חיי האמנות והאקדמיה של לבוב בשנים 1930–1939, וינצנז לוקח על עצמו את תפקיד שומר הזיכרון. במאמרים אלה הוא מדגיש במיוחד את נוכחותם של היהודים בעיר, שכן הם עצמם אינם יכולים עוד לשמר את הזיכרון הזה. ב"הדיאלוגים של לבוב" מציג וינצנז דמויות מרכזיות באינטליגנציה המקומית שמוצאן יהודי, את תפיסות עולמן ואמונותיהן המגוונות, ובונה באמצעותן דיוקן קולקטיבי של יהודי לבוב לפני מלחמת העולם השנייה.
במאמרים שאינם כלולים בקובץ "הדיאלוגים של לבוב", בהם "קורבנות בקולומייה", "משורר הפרחים הכסופים", "’הקורבן’ מאת סטפניה זהורסקה", "Q’une larme dans l’océan" ו"מפגש עם חסידים", עוסק וינצנז בחסידות, שעניינה אותו במיוחד, וכן מציג את האנשים עימם נהג להיפגש לפני פרוץ המלחמה. הוא מספר על הדילמות של האינטלקטואלים היהודים, ומתאר גם את עולמם של פשוטי העם היהודים – העגלונים, בעלי הפונדקים, בעלי המלאכה, הסוחרים והחנוונים. מעל כל הסיפורים הללו מתפרסות בדממה רוח הרפאים של השואה, והמודעות שהעולם הזה היה ואיננו עוד, שיש להצילו מהשכָּחָה, שצריך לחלוק כבוד לנרצחים. וינצנז גם נוגע – אם כי במעומעם – בבעייתיות המוסרית של עמדתם של הפולנים. אומנם סופרים פולנים עכשוויים העוסקים ביחסי פולנים־יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה מטפלים בנושא זה בעוצמה גדולה בהרבה, אך חשוב לזכור כי וינצנז כתב את מאמריו בזמנים אחרים, ולכן ראוי להעריך את ניסיונותיו להתמודד עם המציאות הקשה.
כדי להבין זאת טוב יותר, כדאי להתבונן מקרוב על אחד המוטיבים בחיבור "הקורבנות בקולומייה". וינצנז מתייחס לחוויה פרטית של אדם אחד – כיצד בנערותו נחשף לספרות פולנית ועולמית בספריות בקולומייה – ובדרכו האופיינית מעניק לחוויה ממד אוניברסלי, בעודו מסכם את ביקורו בבית הכנסת ביום הכיפורים:
"כמה כוח רוחני הסתתר מתחת לכאַלאַטים19 הפשוטים הללו! בסמטה אחת, הסמטה הסובבת את "הספרייה הגדולה", עקבו אחר התפתחות המחשבה העכשווית; ואילו בסמטה השנייה – האש לא כבתה אפילו לרגע, ונראה שהיא בערה לא פחות מאשר לפני מאות שנים."20
וינצנז מצייר את התמונה בעדינות, זו מעין סקיצה שאיננו רואים בה את הפרטים. כך למשל, הוא מציג את יעקב אורנשטיין כיהודי פולני נפלא, שנטמע בתרבות המקומית ומפיץ תרבות אוניברסלית. במאמריו של וינצנז, בעיקר אלו על לבוב, יש דמויות רבות המתוארות בצורה זו. אך אם נתבונן מקרוב בסיפורו של יעקב אורנשטיין (כפי שעשו איוואן מונולטיי, וולטר ר. איוואסקיו וברברה ל. דאש, וכן לשק רימרוביץ’), מתברר שמדובר באדם שחייו היו קשים, ועוּנה לא אחת: פעם מצד הרוסים כאוקראינופיל; פעם מצד הפולנים, שעבורם היה פולני לא פטריוט דיו; ופעם מצד הנאצים, שבידיהם מת לבסוף. וינצנז ממעט להזכיר את האנטישמיות שהייתה לפני מלחמת העולם השנייה, אך בספר יזכור של קהילת קולומייה (1973) מתאר יוסף וייזר במאמרו "יהודים בגימנסיה הממלכתית" את החינוך היהודי בכיתות המעורבות ומזכיר גם את האנטישמיות הגוברת של סוף שנות ה־30, ואת ההפגנה האנטי־יהודית שהשתתפו בה מורים פולנים ותלמידים פולנים מהגימנסיה.
וינצנז לא אהב לדבר על אנטישמיות ועל זוועות המלחמה והתחמק מנושאים אלו. הוא האמין שאסור להעביר את הזיכרון "הזה" הלאה, בגלל תחושת אחריות פשוטה – אסור ללמד את הדורות הצעירים שנאה ואכזריות. בהתעקשות על זכרו של אורנשטיין כאדם נאור שחינך את ילדי הגויים, הוא בונה עולם מקביל לזה האמיתי, עולם שאמור להציל אותנו מאסון מוחלט. ההתנגדות שלו לרצח העַם מתבטאת בשתיקה שבין השורות, בדברים שאינו אומר בקול רם, אבל זהו המובן מאליו, כי וינצנז מאותת זאת פעם אחר פעם ביצירותיו.
נוסף ליצירותיו החשובות ביותר, כלומר אוספי המאמרים והטטרלוגיה "באחו הגבוה" שפורסמו לראשונה בפולין רק בשנות ה־80, כתב וינצנז גם ספר זיכרונות בשם "שיחות עם סובייטים", המתעד את פגישותיו המִקריות עם סובייטים עוד בימי המלחמה הראשונים ובתקופת שהותו בהונגריה. את הרומן הפילוסופי "הרפתקאותיו של סוקרטס לאחר המלחמה" לא הספיק להשלים.
כל היצירות הללו קשורות לתפיסת עולמו של הסופר, כלומר – מחשבותיו, השקפותיו ההומניסטיות והאתיות, גישתו ואמונותיו, מעין שילוב של פן־אידיאליזם והפילוסופיות של הולצאפפל, ניטשה, גנדי, הומרוס, אפלטון ודנטה על רקע התרבות העממית ההוצולית, ובברכתו של הרבי נחמן מברסלב... העושר הזה עשוי לסחרר את ראשינו, אך עבור וינצנז הכול התחבר אל האינטואיציות שלו, הממוקדות בדברים החשובים ביותר לאדם.
סיכום
כפי שהוזכר קודם לכן, וינצנז אינו סופר אלמוני לחלוטין בישראל. אפשר אפילו לומר שדווקא כאן בישראל, ואולי גם באוקראינה ובהונגריה, מכירים אותו, כנראה הודות לקבוצה גדולה של חבריו היהודים: את חלקם הכיר עוד לפני המלחמה, אחרים פגש רק לאחריה, כאשר כבר היה מחוץ לגבולות מולדתו. עם חלקם היו לו קשרי חברות אמיצים. כמה מהם היו אישים מפורסמים במדע ובספרות העולמית, אחרים היו שכניו בהרי הקרפטים, אנשים פשוטים. חלק מהאנשים הללו לא ייחסו חשיבות למוצאם היהודי, אחרים – חשיבות עצומה. חלקם התגוררו אחרי המלחמה בישראל והעבירו הלאה את המידע על הסופר יוצא הדופן מהרי הקרפטים, ידידם הגדול של היהודים והמומחה לתרבות יהודית. היו בהם אנשים כמו בנו ליברמן, המתגורר בבית יפהפה בנהריה, שטען שווינצנז צריך להתיישב בישראל לצמיתות כי הוא ירגיש בה בבית. וינצנז לא שקל את האפשרות הזו, אבל הוא בהחלט הוזמן והתכוון להגיע לביקור בארץ. למרבה הצער, ביקורו המתוכנן מעולם לא התקיים. מי ייתן וספר זה יהיה מעין פיצוי, ביקור מאוחר של הסופר במקום שבו חיים אנשים שהיו יקרים לליבו.21
1 Śladami Vincenza, reżyseria Waldemar Czechowski, 2000.
2 Czesław Miłosz, Przedmowa, [w:] Stanisław Vincenz, Po stronie dialogu, t. 1, PIW Warszawa 1983, s. 7.
3 סְלוֹבּוֹדָה רוּנְגוּרְסְקָה [Słoboda Rungurska], כיום באוקראינה: Sloboda Rungurskaya.
4 בתי ספר נפוצים במאה ה־19, התאפיינו בתוכנית לימודים קלאסית: שפות זרות (גרמנית ולטינית), לימודי תרבות יוון ורומא.
5 קולומייה [Kołomyja], סטריי [Stryj], כיום באוקראינה: Kolomyia, Stryi.
6 בסוף המאה ה־19 שם זה היה בשימוש נרחב. שתי קבוצות אתניות רותניות (אוקראיניות) אחרות שחיות בהרי הקרפטים המזרחיים הן בוֹיְיקים ולֵמְקים.
7 Stanisław Vincenz, Na wysokiej połoninie. Obrazy, dumy i gawędy z Wierchowiny Huculskiej, Towarzystwo Wydawnicze „Rój”, Warszawa 1936.
8 איציק מאנגר, אַ זעלטענער פּוילישער פּריץ, געזאמלטע שריפטן, נ"י 1961, ע"מ 511–514.
9 אנטוני סלונימסקי (1895–1975), נכדו של מייסד עיתון „הצפירה”, חיים זליג סלונימסקי. בשנת 1919 ייסד את קבוצת המשוררים „סקמנדר” עם המשוררים יוליאן טובים וירוסלב איוושקביץ’. בזמן מלחמת העולם השנייה שהה באנגליה ובצרפת ולאחר שובו היה אנטי־סטליניסט פעיל.
10 מדובר במשורר היהודי הצעיר והביישן נחום בומזה [1907–1954], שתפס מקום מיוחד בקרב חבריו של וינצנז. באוסף זה מוקדש לו מאמר בשם „משורר הפרחים הכסופים” והוא אחת מיצירותיו האישיות ביותר של וינצנז. מערכת היחסים בין וינצנז לבומזה עוררה לעיתים את הרושם שאינה חברית, אלא אבהית מצידו של וינצנז, אשר חש צורך לטפל במשורר הצעיר מסאסוב, והדבר ניכר במידה מסוימת במאמר, אך בעיקר בהתכתבות ביניהם. היצירה נכתבה בהשפעת מותו של נחום בומזה.
במאמר „משורר הפרחים הכסופים” הציג וינצנז את הנסיבות שבהן פגש את בומזה ואת תולדות ידידותם. זהו מאמר הנצחה. וינצנז לא כותב שם על גורלו הטרגי של המשורר אחרי המלחמה, על כך נכתב במכתביהם הרבים. באירופה ומאוחר יותר בארצות הברית, בומזה היה מלא חרדה, נתקף שוב ושוב בדיכאון וסבל מנקיפות מצפון על כך שלא השתתף בלחימה בפלשתינה. במכתביו המלאים בגעגועים, הוא הזכיר שוב ושוב את סלובודה רונגורסקה ואת ביסטרץ, וכן חזר וציין כי וינצנז ובני משפחתו הם חבריו הקרובים היחידים. עם זאת, הוא ידע שהעולם שהתגעגע אליו אינו קיים עוד. בומזה מת בפתאומיות מהתקף לב, זמן קצר לפני חתונתו המתוכננת.
11 במקור כתוב כתעתיק מעברית.
12 Rachela Auerbach, Duchowe przygody, „Nasz Przegląd”, Warszawa 22.4.1936.
13 את מגזין "קולטורה" הקים יז’י גיידרויץ (Jerzy Giedroyc), והוציא לאור יחד עם אלכסנדר ואט (Aleksander Wat), אלכסנדר וזופיה הרץ (Aleksander & Zofia Hertz) והאחים יוזף ומריה צ’פסקי (Józef & Maria Czapski).
14 לא ברור אם הכוונה היא לרבי יואל היילפרין, שהיה אב בית דין במספר עיירות, או ליואל בעל השם, מקובל שפעל בזמושץ’ והתפרסם כבעל מופת וכבעל שם, אשר סגולותיו ורפואותיו נדפסו בספרים "תולדות אדם" ו"מפעלות אלקים", אותם מזכיר וינצנז בספרו. עלתה הטענה שלמעשה מדובר באותו אדם, אך אין על כך הסכמה בין החוקרים.
15 Czesław Miłosz, Zaczynając od moich ulic, Wrocław 1990, s. 246.
16 Anna Sobolewska, Kabalista z Czarnohory. Tematy żydowskie w twórczości Stanisława Vincenza, [w:] Mistyka dnia powszedniego, Warszawa 1992.
17 S. Vincenz, Na wysokiej połoninie. Barwinkowy wianek. Epilog, Warszawa 1983, s. 514).
18 Zwada, Listy z nieba.
19 גלימה שחורה וארוכה.
20 עמודים 86–87.
21 ראו גם: שמואל שפס, ספרות פולנית בלבוש עברי, ירושלים: כרמל, 1989.
