מבוא ותודות


הרומן שלי עם דפוסי הסיקור ועם התדמית של ישראל החל בסמינר מחקרי בהנחיית ד"ר יהודית אליצור ז"ל, שהשתתפתי בו בסוף לימודיי לתואר הראשון בחוג ליחסים בין־לאומיים באוניברסיטה העברית. בסמינר זה, שהנחתה לקראת סוף שנות ה־80 מורה מרתקת, מלאת ידע ומיוחדת, נחשפתי לשינויים שחלו בתדמית ישראל ובסיבות לשינויים אלו. רק בחלוף יותר מעשור, בעת לימודי הפוסט־דוקטורט בבוסטון קולג', בעקבות שיחה עם מנהלת קאמרה (ארגון פרו־ישראלי לניטור מדיה הממוקם בבוסטון — CAMERA), מקסין וולף (Maxine (Wolf, וחומרים שקיבלתי מהארגון, התחלתי לעקוב בהתמדה אחר הסיקור של ישראל בתקשורת האמריקאית, ומאז דבק בי החיידק. לאחר שחזרתי מארצות הברית, בסוף שנות ה־90 התחלתי ללמד במכללה האקדמית ספיר את הקורס הראשון בתחום ההסברה, בשם "תדמית ושיווק ישראל"; בהמשך לימדתי את הקורס באוניברסיטת חיפה, תוך שינוי שמו ל"סוגיות בשיפור ההסברה הישראלית". ניתן לומר כי הקפיצה הגדולה שלי בתחום ההסברה התרחשה לקראת שנת 2007, במהלך שנת השבתון שלי באוניברסיטת צפון טקסס (UNT). שם נתבקשתי ללמד קורס על דפוסי הסיקור של הקונפליקט המזרח־תיכוני בתקשורת הבין־לאומית, מה שהצריך אותי להתמחות בתקשורת האמריקאית והאירופית; במקביל יצאתי מדי פעם למסעות הרצאות והסברה בדרום ארצות הברית בחסות ארגון איפא"ק. במסעות אלה נחשפתי לתסכול העמוק של הקהילות היהודיות מסיקור ישראל בתקשורת האמריקאית, ובעיקר לתחושת חוסר האונים שלהן על כך שישראל עצמה אינה מגיבה על סיקורה הבעייתי בתקשורת, ולהרגשתן שההסברה הישראלית פשוט אינה קיימת.


מקרה נוסף שזכור לי, ואשר השפיע על החלטתי להתמקד בנושא ההסברה, קשור דווקא לזמרת אנני לנוקס (Anni Lennox), מצמד היורית'מיקס. בשנת 2009, בתחילת מבצע "עופרת יצוקה", כינסה הזמרת, שהערצתי עד אותה עת, מסיבת עיתונאים דחופה בלונדון, ובה סיפרה בעצב רב, על סף בכי, כיצד צפתה בטלוויזיה בביתה וראתה את העשן העולה מבניינים בעזה בעקבות הפצצת צה"ל, והדבר זעזע אותה עד עמקי נשמתה. בהמשך שאלה: "כיצד זה יתרום לפתרון השלום, וכי איך נמצא תשובה כאשר יש מיליון אנשים שסגורים במקום מסוים ומופצצים. זה מקובל? זה מעֵבר לזכויות אדם, צריך לשבת לשולחן. כמה עוד ייהרגו? באתי להגשים את זכותי לחופש הביטוי ולמחות על פתרון של קונפליקט שלא יעבוד". לאחר מכן התראיינה לנוקס גם לסקיי ניוז, והביעה את זעמה על הפתרון הצבאי האגרסיבי שאימצה ישראל.


מדבריה של לנוקס משתמע כי לתקיפה שביצעה ישראל אין סיבות או רקע, וכי החמאס הוא ארגון לגיטימי, שאפשר "לשבת" ולדבר איתו ולהגיע לפשרה, כמו עם כל הארגונים האחרים שהיא מכירה, וכי נקיטת אלימות אינה פתרון לקונפליקט. כאשר צפיתי אז במה שכתבו ושידרו כלי התקשורת בבריטניה באותה עת, הבנתי בדיוק מה הביא אותה לומר דברים אלה ולהביע סימפתיה כזו ברגשות עמוקים כל כך לארגון טרור. כלי התקשורת הבריטיים כמעט לא דיווחו על הסיבות לקונפליקט ועל שורשיו, גם לא על תקיפת אזרחי ישראל ברקטות. הם נמנעו מלהעביר מידע ונתונים שלבטח היו מרחיבים את נקודת המבט שלה ביחס לרקע לשימוש בכוח של ישראל, לעובדה שהחמאס שיגר רקטות לישראל ולכן ישראל פעלה, לכך שישראל כבר ניסתה "לשבת" עם הארגון שמאמין באידיאולוגיה ג'יהאדיסטית שאינה דוגלת בשלום ומחויבת להרס ישראל. זוהי כמובן רק דוגמה אחת אשר ממחישה כיצד דפוסי הסיקור של כלי התקשורת מעצבים את החשיבה של הציבור בנוגע לקונפליקט ולאופן המסגור של האירועים המתרחשים במהלכו.


בה בעת שאלתי את עצמי מה גרם לזמרת המפורסמת להתפנות מכל עיסוקיה, לטרוח להזמין כתבים ולכנס מסיבת עיתונאים כדי לדבר על קונפליקט שרחוק ממנה אלפי קילומטרים, הרי בטלוויזיה רואים כתבות על קונפליקטים דומים בעולם באופן תדיר? המראות שראתה לנוקס מההפצצות בעזה במסכי הטלוויזיה לבטח לא היו הראשונות מהקונפליקט הישראלי־פלסטיני שהיא צפתה בהן, כך שכבר הייתה לה הזדמנות קודמת ליצור במוחה את התדמית של התוקפן היהודי מול הקורבן הפלסטיני, וזו ודאי סייעה לבנות את הכעס שנצבר בה מזה זמן. שידורי הטלוויזיה שבהם צפתה לנוקס שודרו בשידור ישיר ובשידורים חוזרים, ברציפות, תוך ניסיון מקסימלי להפעיל את הרגש של הצופים באמצעות שימוש בתמונות של הרס, של ילדים ואזרחים הרוגים ושל פצועים המובלים לבתי החולים. כל המרכיבים הללו סיפקו לה כנראה גם הזדמנות להמחיש לאוהדיה את מחויבותה לזכויות אדם ולאמפתיה לקורבן האולטימטיבי של העולם — הפלסטינים. זהו כמובן רק מקרה אחד שמצביע על תהליך דומה שקורה אצל משפיענים ואצל צופים רבים הנשענים על התקשורת הבין־לאומית.


בשנת 2009 שבתי לישראל כאשר אני חמוש בידע ובניסיון שרכשתי בארצות הברית בנושא דפוסי הסיקור וההסברה, תוך אמונה שהגיע הזמן לקדם את המאבק בדה־לגיטימציה של ישראל ולגייס את האקדמיה למאמץ בנושא. וכך, בתחילת העשור השני של שנות האלפיים הקמתי באוניברסיטת חיפה, יחד עם ד"ר דוד גורביץ, את התוכנית "שגרירים ברשת", אשר מומנה בעיקר על־ידי נדבנים מקנדה ועל־ידי נשיאת אייס"ף, נינה וינר. התוכנית הכשירה סטודנטים יהודים, ערבים, בדואים ודרוזים להתמודד עם הדה־לגיטימציה של ישראל, תוך שימוש באינטרנט ובמדיה החברתית. התוכנית פעלה במשך כתשע שנים, עד פריצת מגפת הקורונה. במקביל הקמתי יחד עם ד"ר אלי וינוקור, מהמכללה האקדמית גורדון, ועם גבי מלכה, מבית הספר לתיירות באוניברסיטת חיפה את תוכנית המ"א: "אסטרטגיות למאבק באנטישמיות החדשה". התוכנית זכתה להצלחה רבה, אולם נקטעה אף היא בשל מגפת הקורונה. במסגרות לימוד אלה למדו מאות סטודנטים וסטודנטיות אשר הוכשרו לסייע בהגנה על תדמית ישראל ולתפקידים בשירות הציבור.


בעשור השני של שנות האלפיים ניהלתי במקביל גם את מרכז קומפר לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת חיפה, שבמסגרתו נערכו ימי עיון וכנסים בנושא ההסברה וכן דיונים סגורים בהשתתפות חוקרים בתחום, הוזמנו פוסט־דוקטורנטים מחו"ל ומישראל, שחקרו נושאים קרובים לתחומי עיסוקו של המרכז, והוענקו פרסים לכותבים עבודות ומחקרים בנושא האנטישמיות החדשה. לצד זאת, יחד עם פרופ' אריק כוכבי ואחר כך עם פרופ' מעוז עזריהו ממוסד הרצל לחקר הציונות באוניברסיטת חיפה, פיתחנו שיתוף פעולה בין־לאומי עם רשת של מוסדות ומרכזי לימוד ומחקר באירופה, אשר נאבקו גם הם בגזענות, בדעות קדומות ובאנטישמיות. במסגרת רשת בין־לאומית זו הזמנו אנשי אקדמיה ותיקים וצעירים מהעולם אשר חוקרים את נושא האנטישמיות והאנטי־ציונות להשתלמות בתחום בארץ. מרכז קומפר גם מימן הוצאת פרסומים שהציעו פירוט של אסטרטגיות התמודדות עם הטענות נגד ישראל ועם החרם האקדמי, וכן ערך השתלמויות למרצים היוצאים לשבתון, בהן הוענקו כלים להתמודדות עם האשמות כלפי ישראל. בהמשך הייתי אחראי למאבק בחרם האקדמי באוניברסיטת חיפה, ושותף לפרסום שבא להתמודד עם הטענות נגד ישראל (חטואל־רדושיצקי ואברהם, 2024).
* * *


אני חייב תודה לאנשים רבים שהיו השראה לכתיבת ספר זה, שמהם למדתי והשכלתי. תחילה לאישה שאיתי, אלן, אשר גם היא עסקה בעבר בדברור ישראל, פיתחה מודעות עצומה לנושא תדמית ישראל, סיפקה לי דוגמאות רבות למחקר והסבה את תשומת ליבי לפרסומים רבים בנושא, שנחשפה אליהם. כן תודה לה על התמיכה לאורך כל הקריירה ועל העזרה בכל שלביה. תודה גם לילדיי דייויד ואבישי, שאף הם מעורים ומעורבים בסוגיית ההסברה זה שנים, וסיפקו לי לא מעט דוגמאות ותובנות.


לאורך השנים שיתפתי פעולה עם משרד החוץ ועם המשרד לנושאים אסטרטגיים בגלגולו הקודם. במסגרת שיתוף הפעולה עם משרדי הממשלה פגשתי אנשים מקצועיים ומסורים, שמהם למדתי רבות. בהם עידו אהרוני, חיים קורן, רמי חתן, מירון ראובן, יונתן גונן, רן נתנזון, יאיר פריימן, עידו דניאל, גלית פלג, אמיר אופק, ובמיוחד נורית טינרי, סגנית שגריר ישראל באירלנד לפני כעשור, וכיום ממונה על אגף הדיפלומטיה התרבותית במשרד החוץ. נורית הביאה קול ייחודי להסברה הישראלית, קידמה חשיבה מחוץ לקופסה, ולימדה אותנו שאפשר להתמודד אחרת עם האתגרים ההסברתיים. לאחר ביקור באירלנד לפני כעשור, שבו פגשתי ישראלים שעובדים וגרים בעיקר בדבלין ומתמודדים יום־יום עם האֲשמות חסרות בסיס כלפי ישראל, למדתי רבות על אתגרי ההסברה ועל הצורך הדחוף לספק לקהלים שונים כלים להתמודדות עם השנאה לישראל.


תודה רבה גם לסטודנטים הרבים שהשתתפו בקורסים ובסמינרים שלימדתי בנושא ההסברה, וכן לתלמידי התואר באסטרטגיות ההתמודדות עם האנטישמית החדשה ולאלה שעברו את ההכשרה בתוכנית "שגרירים ברשת". תודה גדולה מגיעה גם לחבריי פרופ' ארנון גולן, פרופ' נגה קולינס, פרופ' יואל מנספלד ופרופ' מעוז עזריהו, מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, וגם לד"ר יפה שיר־רז, לד"ר שי אטיאס, לפרופ' איתן גלבוע, לד"ר רון שלייפר, לגבי מלכה ולד"ר אלי וינוקור, ששיחות איתם ופעילויות משותפות שונות בתחום שקידמנו סייעו לי מאוד בגיבוש המודעות לסוגיית ההסברה. תודה גם לחברים הקרובים בזיכרון יעקב על שעות של שיחות בנושא ההסברה ובתסכול הגדול בניהולה, בהם רוברט וג'ואנה ויסמן, סטיבן וטינה בלמו, דיויד ובת' בלום, ד"ר ברי ואלישבע רפפורט, עו"ד דיוויד ושרה בן ימין, ד"ר אלן ואילנה הרשקוביץ, גידי ונסיה גולדמן, איריס ובני מייסנר, ד"ר אליק בוסק, מאיר שוורץ, עו"ד מנחם פוקס ועוד רבים אחרים. אי־אפשר שלא לומר תודה גם לבן־דרור ימיני על שהביא חשיבה מסודרת ושיטתית לתחום ההסברה והמאבק בשנאה לישראל, חשיבה שבאה לידי ביטוי במאמריו הרבים, וכמובן בספרו הקלאסי תעשיית השקרים, שהיה עבורי השראה לכתיבת ספר זה.


תודה מיוחדת לד"ר תרצה יובל, עורכת הספר, שעשתה לילות כימים כדי לערוך את הספר במהירות ובמקצועיות ראויה לציון ולהערכה; תודה גם לצוות המקצועי בהוצאת כרמל שסייע בהפקת הספר, ובמיוחד למעין אל–און פדר.


ברצוני להודות מקרב לב לקתדרת חייקין לגיאואסטרטגיה באוניברסיטת חיפה ולעומד בראשה, פרופ' עמי פדהצור, על הסיוע במימון הוצאת הספר.
* * *


על הספר
לפני שניכנס לנבכי הניתוח של דפוסי הסיקור התקשורתי של ישראל וההסבר לממצאים אלה, נסביר כמה דברים הנוגעים לספר.


במסגרת הניתוח של דפוסי הסיקור של ישראל נותחו כתבות חדשותיות, מאמרי דעות, סרטי וידאו שהופיעו באתרים של כלי התקשורת הזרה, בעיקר בארצות הברית ובבריטניה, וכן הייתה התייחסות נרחבת לניתוח שביצעו ארגוני ניטור מדיה פרו־ישראליים כגון Honest Reporting, CAMERA, NGO MONITOR, the Algemeiner, JNS, על כתבות ומאמרים שהתפרסמו בעיתונות הבין־לאומית וברשתות הזרות, וכן לדו"חות ולפרסומים של ארגונים אלה. מרבית המאמרים והכתבות שאליהם התייחסתי פורסמו בעיקר מתחילת שנת האלפיים ועד מלחמת "חרבות ברזל". במקביל, ומעֵבר לניתוח דפוסי הסיקור נותחו אמירות, ראיונות והצהרות של עורכים וכתבים על דפוסי הסיקור, במטרה להבין אילו שיקולים וגורמים עומדים מאחורי דפוסי הסיקור של ישראל בתקשורת הבין־לאומית. בד בבד נעשה שימוש במאמרים אקדמיים, בחוברות, בדו"חות, בראיונות ובספרים בתחומים שונים.


איסוף החומרים לספר זה נמשך יותר מ־25 שנים, ונועד לחשוף את דפוסי הסיקור של ישראל בתקשורת הבין־לאומית, לנסות לספק הסברים לדפוסי סיקור אלה ולפרוס את הגורמים שלוקחים חלק בהבנייתם, תוך בחינת יחסי הציבור של ישראל ושל הפלסטינים. התאווה לחקר הנושא נובעת מההבנה העמוקה שלפיה לכלי התקשורת הללו השפעה מכרעת על תדמית ישראל בקרב קהלים וציבורים שונים. אין ספק שהסיקור התקשורתי של ישראל — שעל־פי רובו היא מצטיירת כמדינה אלימה ומרושעת שכל מאווייה לפגוע בפלסטינים ולבצע בהם טיהור אתני, בעוד אלה נתפסים כקורבנות האולטימטיביים של העולם — מציב בפני המדינה אתגרים שאיתם לא התמודדה מעולם מדינה אחרת.


בספר אנסה להראות מדוע התקשורת העולמית אובססיבית בנוגע לסיקור ישראל, וכן מדוע וכיצד נוצרים ההבניה והמסגור שלה ושל אויביה. כפי שנראה בהמשך, אין מדובר כאן בחשיפה של טעות או של אי־דיוק חד־פעמיים בנוגע לסיקור האירועים המתרחשים בישראל, אלא בניסיון שיטתי של התקשורת להוכיח כי מדובר במדינה נפשעת, שכל פעולותיה מכוונות ומונחות ממטרת־העל של קיומה — ביצוע הרג שיטתי של פלסטינים תמימים, וזאת מעצם היותה כליל הרוע העולמי. מלבד הרחבה בנוגע להיקף הסיקור של הקונפליקט ודפוסיו, אני מאמין שאחד החידושים בספר הוא הניסיון להבין אילו גורמים, שחקנים ותהליכים מסבירים את דפוסי הסיקור שנמצאו, וכן כיצד יחסי הציבור של שני הצדדים השפיעו אף הם על הסיקור.


הספר עוסק בתדמית של ישראל בעיקר בשני העשורים האחרונים, שבהם עלו ביתר שׂאת הסוגיות המרכזית שמלוות את תדמית ישראל. זאת לאור המשברים הרבים שפרצו עם עליית החמאס לשלטון בעזה, השינויים הגלובליים והחדשותיים שהתרחשו, כמו גם התפתחות המדיה החברתית. במהלך המשברים שהתרחשו בעזה ראינו דפוס סיקור קבוע, שמתאפיין בתמיכה בישראל מצד ממשלות המערב בתחילת העימות, אך ככל שהלך וגדל מספר ההרוגים הפלסטינים, והסיקור התמקד בסבלם, כך שב הסיקור למסגור הקלאסי של הפלסטינים כקורבן האולטימטיבי של העולם. חשוב לציין כי במשבר האחרון, מלחמת "חרבות ברזל", הייתה תקווה בתחילת העימות שיחולו שינויים בתבנית הקבועה הזו של דפוסי הסיקור התקשורתי, זאת מאחר שהמלחמה החלה עם סיפורי זוועה על מעשי רצח חסרי הבחנה ביהודים, והסיקור היה אוהד לישראל, כפי שלא ראינו בעבר. אולם כאשר החלו להופיע התמונות של הרג הפלסטינים על מסכי הטלוויזיה, חזרה התקשורת לדפוס המוכר והאהוב עליה — פלסטינים הרוגים, פצועים וגוועים מרעב; כאן מתבקשת השאלה מדוע דפוסי סיקור אלה חוזרים שוב ושוב? מדוע לא הצליחה ישראל לייצר מנגנון יעיל להתמודדות עם האתגר, שחוזר בריטואל קבוע? בספר נעסוק בשאלה זו לעומקה.


התקשורת היא רק זירה אחת במאבק נגד ישראל. אליה מתלווים הזירות האקדמית, הדיפלומטית והציבורית, מוסדות בין־לאומיים, ארגונים ללא כוונת רווח בין־לאומיים ומקומיים והזירה המשפטית. כפי שנראה בהמשך, האובססיה סביב ישראל והתנהגותה אינה מאפיין ייחודי רק לתקשורת, אלא היא קיימת בכל הזירות האחרות. עם זאת, רבים טוענים כי התקשורת היא הזירה החשובה והמרכזית משום המספר הרב של אנשים הנחשפים אליה ובשל תפיסתה כניטרלית. בה בעת, אין ספק שהשקרים שחלק מאנשי התקשורת מפיצים בנוגע לישראל הם הדלק מאחורי הפעילות של גורמים ושל שחקנים שונים, וכמובן גם של קוראים, מאזינים וצופים, הניזונים בעיקר מהתקשורת בנוגע למתרחש בישראל. לאור ההצלחות הרבות של הפלסטינים בתקשורת ואימוץ הנרטיב שהם מקדמים, נראה כי אין להם שום סיבה להתפשר ולהתנהג בצורה אחרת בניהול הסכסוך או להגיע להסכם שלום עם ישראל.


הספר נכתב תוך כדי מלחמת "חרבות ברזל", שבה ראינו למעשה שיאים חדשים של שנאה לישראל בכלל, ושל עיוות בסיקור התקשורתי, בפרט. שנאה זו לישראל וליהודים התבטאה בהפגנות עם אלפי משתתפים ברחבי ערים באירופה ובארצות הברית, בהשתלטות על קמפוסים אקדמיים, באלימות כלפי סטודנטים יהודים, בהוצאת צו מעצר כנגד ראש הממשלה ובדיונים בבית המשפט הבין־לאומי בהאג. נראה שבמלחמה זו חברו כמה מגמות שיצרו שנאה מטורפת לישראל, שטרם נראתה. המגמות הללו היו מוכרות גם בעבר, אולם נראה שבמלחמה הזו הגיעו לשיאן, ונקשרו יחד כדי לייצר את סוג ההתפרצות הגעשית שחווינו אחרי שבעה באוקטובר. תקוותי היא שהספר יסייע לישראלים וליהודים רבים להבין מדוע דפוסי הסיקור של ישראל כה בעייתיים, מה מסביר אותם, מדוע ההסברה הישראלית אינה מתפקדת כפי שהייתה צריכה לאור האתגר הגדול, ובעיקר — מה יכולים גורמים רשמיים ולא־רשמיים לעשות כדי להתמודד באופן יעיל יותר עם הנושא.


לטובת נוחות הקריאה נכתב הספר בלשון זכר (למשל, "רבים טוענים", כשהכוונה לגברים ונשים).
* * *


הקדשת הספר לארגוני ניטור מדיה וארגונים בין־לאומיים
הספר מוקדש לארבעה ארגוני ניטור המדיה ולארגונים בין־לאומיים העוסקים באיתור דפוסי הסיקור הבעייתיים של ישראל ולפעילות ארגונים בין־לאומיים כנגדה, בהגברת המודעות לעיוות התקשורתי ולסיבות להתרחשותו, במתן כישורים לקריאה ביקורתית של תכנים תקשורתיים ובהפעלת לחץ על כלי התקשורת כדי לתקן את הסיקור המעוות של הקונפליקט. ארגונים אלה עושים עבודת קודש, אך לדעתי, העובדים בהם אינם זוכים להערכה מספקת של רשויות מדינת ישראל. מרבית העובדים בארגונים אלה, דוגמת אירה סטול (Ira Stoll), גדעון איני (Geodon Ini), הדר סלע, איתי ראובני, ד"ר ג'רלד שטיינברג ורבים רבים אחרים, מחויבים מאוד למשימתם, מקדישים לה ומשקיעים בה מאמצים רבים. אני מאמין שיותר אנשים צריכים להיות מודעים לפעילותם החשובה ולתרומתם הרַבה להסברה. במהלך השנים למדתי שקיימים עוד עשרות ארגונים אשר עושים עבודה חשובה, אך אני מבקש להקדיש את הספר במיוחד לארבעה ארגונים שגם היו לי לעזר רב בכתיבת הספר: Honest Reporting, CAMERA, The Algemeiner, NGO Monitor.


בעקבות ההטיה בסיקור ישראל במהלך השנים קמו כמה ארגונים שמטרתם הייתה לחשוף הטיה זו ולהבין את שורשיה ואת סיבותיה. כאן מתבקשת השאלה מהי בעצם הטיה תקשורתית? Neureiter (2017) מגדירה זאת כחוסר איזון קבוע ומתמשך בדפוסי הסיקור התקשורתי של נושא מסוים כדי להשפיע על דעת הקהל בו. ואכן, ארגונים פרו־ישראליים כגון CAMERA, FLAME, Honest Reporting, Palestinian Media Watch (PMW), ADL, Take-a-Pen, EyeOnThePost.Org, The Algemeiner, Anti-Defamation League ואחרים בחרו לחשוף את העיוות היום־יומי המתמשך בסיקור ישראל בתקשורת הבין־לאומית ואת הסיבות להעדפת הנרטיב הפלסטיני. המטרה הייתה לבחון את האתיקה העיתונאית ואת אופן הדיוק בעובדות המדוּוחות. אימות זה, כך מאמינים רבים, מייחד את העיתונות בהשוואה לתעמולה, ליחסי ציבור או לבידור. בנוגע לחדשות על ישראל, נראה כי אימות הכרחי זה הוזנח פעמים רבות, ועיתונאים רבים אימצו באופן עיוור את העובדות ואת הטענות של הפלסטינים, וכן את האשמת ישראל באירועים שהיו חלק מהסכסוך, אולם אחר כך התברר כי ישראל לא הייתה אשמה באירוע. וכך במשך השנים המשיכה התקשורת המערבית לאמץ בשמחה טענות של הפלסטינים על קונספירציות, על רצח המוני, על טיהור אתני, על קברי אחים ועל פשעי מלחמה בלי לבדוק זאת. הפלסטינים נתפסו כקורבן בסכסוך, ולכן זכו לחשיפה ולהשמעת קולם, גם כאשר העבירו מידע כוזב.


לפעילים ולצרכני תקשורת פרו־ישראלים רבים ביקורת רבה כלפי דפוסי הסיקור של הקונפליקט, בעיקר בתקשורת הבריטית והאמריקאית, והם אינם לבד. לדוגמה, בשנת 2003 הגיעו לשולחנו של האומבודסמן של הרדיו הציבורי הלאומי NPR (National Public Radio) האמריקאי לא פחות מ־17,000 תלונות בנוגע לדפוסי הסיקור של הקונפליקט, ורובם מקהל פרו־ישראלי. אחד השיאים היה בשנת 2002, שבה כמעט בכל עיר גדולה בארצות הברית התקיימו הפגנות של פעילים יהודים ופרו־ישראלים נגד דפוסי הדיווח ברשת. אגב, מרבית האומבודסמנים של כלי התקשורת האמריקאים טוענים כי נושא סיקור המזרח התיכון זוכה למירב התלונות של הצופים/קוראים, מה שהם מכנים "עודף ביקורת" (הארץ, 1.2.2005).


לארגוני ניטור המדיה תרומה משמעותית בהעלאת המודעות לעיוות בסיקור התקשורתי של ישראל. אסטון ג'ורדן, מרשת CNN, טען כי משרד הרשת היה מקבל 6,000 אימיילים ביום עם תלונות בנוגע לדפוסי הסיקור של הקונפליקט (Bernstein, 2004). עם זאת, לצד מקרי הצלחה לא מעטים — שבהם השקיעו ארגוני ניטור המדיה מאמצים רבים כדי לשנות את העובדות השגויות שהופיעו בכתבות או את תיאור מהלך העניינים במקרה המתואר, או כדי לשנות כותרות, להוסיף רקע או לפטר כתבים אנטישמיים — היו כמובן גם מקרים רבים שלא גררו שינוי בהתנהגות כלי התקשורת. היום ניתן לומר בהחלט כי ללא ארגונים אלה היו דפוסי הסיקור של ישראל כנראה גרועים בהרבה מכפי שהם היום. אין ספק שפעילות הארגונים הללו העלתה מאוד את המודעות לדפוסי הסיקור המעוות של ישראל, ולבטח תרמה רבות להגברת מודעותם של תומכי ישראל לאופן הבעייתי של סיקורה ולפיתוח צריכה ביקורתית של התכנים התקשורתיים. בשנת 2004 קיבלו ארגוני ניטור המדיה חיזוק ממחקרה של ברברה מאטוסו (Barbara Matusow), אשר מצאה כי לארגונים הללו השפעה משמעותית על העיתונאים הכותבים על הסכסוך (Gerstenfeld & Green, 2004).


עיוות בתכנים התקשורתיים בכתיבה על ישראל יכול להתבטא בידיעות חדשותיות, בקריקטורות, בטורים אישיים, במאמרי מערכת, במדורי הקולינריה, הספורט, הטכנולוגיה, ביקורת הספרים, ובכל חלק/מדור אחר של העיתון או של מהדורת החדשות המשודרת. כאמור, למדורים הללו בכלי התקשורת השפעה רבה. גורמי ממשל בישראל נוטים להתעלם מדפוסי הסיקור התקשורתי בכלי התקשורת הזרים במרבית המקרים, ולפטור זאת באמירה שמדובר באנטישמיות, אולם נראה שתופעה זו מורכבת הרבה יותר. לכל אחד מהעיתונים המרכזיים שנותחו יש קהל קוראים רב ומגוון, שנשען כמעט בלעדית על אופן הסיקור של הקונפליקט בכלי התקשורת.


הגרדיאן, לדוגמה, שבישראל נוטים לזלזל בחשיבותו ולקטלג אותו כ"עוד עיתון שמאלני", פופולרי בקרב אלה העובדים במערכת החינוך והמדיה (Gross, 2004), ועיתונים רבים בעולם מסתמכים על כתבותיו. לכן חשוב לא להתעלם ממנו. לצד זאת, הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט נצרכים על־ידי האליטות בתחומים שונים, ולכן גם מעיתונים אלה אסור להתעלם, ויש להמשיך ולהתעקש על סיקור הוגן ומאוזן.


לצד ההקדשה של הספר לארגוני ניטור המדיה, אבקש להקדישו גם לאדם שתפקד למעשה כארגון הסברה של אדם אחד — ד"ר מנפרד גרסטנפלד ז"ל (Manfred Gerstenfeld), אשר היה חוקר שואה ואנטישמיות, ומהראשונים שחקרו את סוגיית דפוסי הסיקור של ישראל ואת השנאה לישראל. הוא היה יושב ראש הנהלת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ופרסם ספרים ופרסומים אחרים הנוגעים למאבק באנטישמיות ובדפוסי הסיקור של ישראל. פגשתי אותו מספר פעמים במסגרת ראיונות שערכתי, והוקסמתי מהידע הרב שלו, מהמחקרים שכתב וכן מהמחויבות שלו לנושא, כמו גם מהיצירתיות שהציע במאבק נגד ארגוני החרם ונגד התקשורת הבין־לאומית.


חלק ראשון
סיקור ישראל והפלסטינים בתקשורת הבין־לאומית


פרק 1
סיקור ישראל בתקשורת הבין־לאומית — מבט היסטורי


בטרם ננתח את דפוסי הסיקור של ישראל והפלסטינים, נעסוק בסיבות לעניין הרב של העולם במהלך השנים במתרחש בסכסוך.


הגורמים לעניין התקשורתי בישראל
מבחינת התקשורת הבין־לאומית, ישראל היא בהחלט סיפור מעניין ומרתק. זהו סיפור על מקום המכיל קונפליקט מתמשך ומדמם, מסורת תנ"כית ומגוון דתות, מורשת והיסטוריה מלאי עניין, המתרחשים באזור בעל חשיבות רבה לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, שיש בו משאבים חשובים לעולם, כגון נפט, גז ומתכות שונות. בה בעת יש כאן סיפור מרתק של מדינה שתדמיתה התקשורתית עברה שינוי מוחלט בתקופה קצרה יחסית, ומבחינת התקשורת העולמית הפכה מדוד לגוליית. במהפך זה לוקחים חלק מדינות, ארגונים בין־לאומיים, ארגוני זכויות אדם, וכן גופים, מוסדות ושחקנים רבים, החשים צורך להיות מעורבים במתרחש בסכסוך, להשפיע ולהתבטא בכל הנוגע למתרחש כאן. בקונפליקט עצמו מעורבים שני צדדים אשר קיימת עמימות לגבי מטרותיהם הסופיות, שאינם יכולים לנצח או להגיע להכרעה סופית, ומכאן התחושה שמדובר בקונפליקט נצחי.


מדינות אירופה היו מעורבות באזור המזרח התיכון זה אלפי שנים, אם במסעות הצלב, בקולוניאליזם, במשאבים ובמסחר, בשווקים לקידום מוצרים מסחריים ולמכירות נשק וציוד לוחמתי. גם האמריקאים הגיעו לאזור כבר במאות קודמות, הרבה לפני שהחלה המלחמה הקרה, תוך חיפוש אחר אזורי השפעה, משאבים, קידום דמוקרטיה, מאבק בטרור העולמי וכו'. מדינות ערב, אשר בזירות שונות ומגוונות ניהלו קרבות מול ישראל מאז קמה, חשות אף הן צורך להתערב בכל הנעשה במסגרת הסכסוך, ותופסות עצמן כבעלות אינטרסים באזור. עבור מרבית האמריקאים ישראל מייצגת מדינה דמוקרטית, מדינת מהגרים בדומה לארצות הברית, מקום הולדתו של ישוע, וכן מדינה בעלת אינטרסים גלובליים דומים — מה שהיה נכון בזמן המלחמה הקרה מול ברית המועצות לשעבר, ולאחר מכן בלחימה בציר הרשע ובטרור העולמי (Cohen, 1994). ישראל גם זוכה לסיוע כספי נרחב מארצות הברית, יותר מכל מדינה אחרת. גם מדינות אחרות שאינן קשורות לגושים המרכזיים בעולם המערבי, כגון רוסיה, סין, איראן, דרום אפריקה, והמדינות המתפתחות, חשות זיקה לאזור שבו התפתחו שלוש הדתות המונותאיסטיות (Segev & Blondheim, 2010).


מעצם מיקומה, ולאור המורשת וההיסטוריה שלה, ישראל נמצאת מאז היווסדה בליבם של מספר מאבקי כוח אזוריים וגלובליים שעדיין מתקיימים בין איראן, מדינות ערב, רוסיה, סין, ארצות הברית ואירופה. מטבע הדברים, מעורבותם של הכוחות הגלובליים והאזוריים האלה, והעובדה שהם בעלי מגוון אינטרסים, מסבכות כל אפשרות למציאת פתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני ומונעות הסדרים אפשריים. אומנם גם בסכסוכים אחרים מעורבים ופועלים כוחות אזוריים רבים, כמו למשל באפריקה או באסיה, אבל בישראל הצטרפו אל הכוחות האזוריים גם כוחות גלובליים. גורם נוסף שבולט בסכסוך הוא מרכזיות הדת. מצד אחד הדת היהודית וכל המשתמע ממנה ליחסי יהודים־נוצרים באירופה ולשאלת הבעלות על ארץ ישראל, ומנגד, החלק הרדיקלי של האסלאם, המזוהה עם החמאס, עם דאעש, עם החזבאללה, עם בוקו חראם, עם א־שבאב בסומליה או עם אל־קאעידה, שבכל עימות חושף עד כמה הוא אכזרי וברברי. ארגונים אסלאמיסטיים אלה חולקים משאבים, ולעיתים קרובות מקבלים כספים מאותם מקורות, וזוכים לתמיכה של מדינות ושל ארגונים בין־לאומיים. בכך נבדל הקונפליקט הנדון כאן מקונפליקטים אחרים. פרט לכך, ארגונים אלה חולקים אידיאולוגיה ג'יהאדיסטית, שנותנת לגיטימציה לאלימות כלפי אזרחים ולשימוש באזרחים ככלי במלחמה (הארץ, 16.11.2023).


בהשוואה לקונפליקטים אחרים, ניתן לומר כי כמעט כל מי שמתעניין בסכסוכים בין־לאומיים יכול למצוא משהו אטרקטיבי, מעניין ושונה בקונפליקט הישראלי־ערבי/פלסטיני. יש מי שעבורם הקונפליקט מייצג קולוניאליזם וכיבוש, יש הרואים בו זירת התנגשות בין תרבויות בעולם הגלובלי, אחרים — זירת קדם־מאבק לצפוי להתרחש בעתיד ביבשות אחרות (למשל, ניסיונות ההשתלטות של האסלאם הרדיקלי על אירופה), יש מי שעבורם זהו סיפור מופלא של עם קטן, שנגד כל הסיכויים הצליח לבנות מדינה דמוקרטית ומתקדמת באזור בעייתי, ועבור אחרים הסכסוך הישראלי־ערבי מספק ביטחון לכך שלא הכול השתנה בעולם בקצב מטורף, וכי עדיין קיימים סכסוכים "ישנים וטובים", שתמיד אפשר ל"התרפק" עליהם (Segev & Blondheim, 2010).


מרכזיות התקשורת הבין־לאומית בקונפליקט
אחת הסיבות המרכזיות לאטרקטיביות של הסכסוך היא כמובן התפקיד המרכזי שממלאת בו התקשורת — המסורתית או החברתית — שנראה הולך ומתעצם בכל משבר. התקשורת נעשתה לכלי המרכזי של החמאס, של הרשות הפלסטינית ושל שאר אויבי ישראל, משנוכחו כי לא ניתן יהיה להביסה בשדה הקרב. בעזרת כלי התקשורת המקומיים והבין־לאומיים יכולים אויבי ישראל להגיע למנהיגים ולקהלים מגוונים במדינות המערביות בעזרת מניפולציות, חצאי אמיתות ושקרים, ולזכות באהדתם ובתמיכתם. לצד הסיקור הבעייתי של ישראל בכלי התקשורת המרכזיים ולמאמצים של אויביה להרוס את תדמיתה, קיימים גופים וארגונים רבים, בין־לאומיים ומקומיים, ומוסדות בין־לאומיים, אשר פועלים נגד ישראל בתוכה ומחוצה לה. עם הפעילים נגדה אפשר למנות ישראלים לשעבר, אנשי אקדמיה בקמפוסים האמריקאיים והאירופיים, אומנים ומוזיקאים, שחוברים יחד כדי להביא להחרמתה ולהשחרת תדמיתה. את הדיון בתדמיתה של ישראל בתקשורת ובדעת הקהל העולמית מסבכת עוד יותר העובדה שלאורך השנים האמינו מנהיגיה שאת ההגנה עליה יש לבסס בעיקר על עוצמה "קשה" (טנקים, מטוסים, חיילות רגלים), ופחות על עוצמה "רכה" (יחסי ציבור, טיפוח קשרים עם ציבורים בין־לאומיים, דיפלומטיה). כל זאת על אף שכבר בתחילת הדרך הובן כי ישראל תהיה חייבת לשלב בין שתי העוצמות. לפי Gilboa (2006), ישראל שילמה מחיר כבד על הזנחת הדיפלומטיה הציבורית בכלל, והתדמית בתקשורת ובדעת הקהל הבין־לאומי בפרט. בשורות הבאות נציג סקירה קצרה של השינויים שחלו במהלך השנים ביחסי הגומלין בין התקשורת הבין־לאומית לישראל.


*המשך הפרק זמין בספר המלא*