ללא הקדמה


משהו קרה. אני רוצה לספר לכם עליו.


משהו קרה, וביום קיץ אחד, ב־2019 קפאתי במקום.


השמיים היו בהירים, אבל אני הפכתי לצל.


זו הייתה חוויה חוץ־גופית, אך לא על־טבעית או מיסטית. הרגשתי שהוגליתי מעצמי, בכפייה וללא יכולת חזרה. וזה היה מהדברים הטובים ביותר שקָרוּ לי.


הוא אילץ אותי להאיר ולהעיר את הצל.


הוא דחק בי להפשיר את עצמי לטמפרטורת החדר, ולראשונה בחיי — כל חדר.


הוא גרם לי לרצות, ואז להשתנות.


המילים שאתם עומדים לקרוא מרכיבות את הטקסט האישי ביותר שכתבתי. כבר פרסמתי רבים וארוכים בהרבה, אך לא כזה — לא עליי, בגוף ראשון, ולא ברמת החשיפה. ולמרות השוני מז'אנר סְפָרַי הקודמים — ארמוז שגם הוא מעין רומן, הפונה ישירות לאוחזים בו ברגע זה.


זה טקסט המתאר כיצד הפכתי בגיל חמישים ושש, עת כתיבתם של דברים אלה, לגרסה הטובה ביותר שלי. לדעתי.


קראתי לה "גרסת הבמאי", מונח קולנועי לפיו גרסה זו מבטאת את חזונו של היוצר, אך לרוב נותרת על שולחן העריכה משום שהאולפן מונע את השלמתה מסיבות השמורות עמו.


הספר הזה מבקש לעורר את אותו חזון ולערער על מניעתו מאיתנו. יש אולפנים רבים בחיינו (לעיתים אנחנו הגדולים והמשוכללים שבהם), המפעילים עלינו נסיבות ואילוצים אינספור. אני החלטתי שלא להותיר על שולחן העריכה את הגרסה המאפשרת לי לכוון את עלילת עצמי, עלילת חיי, אל הנקודה שבה הבמאי שבי שלם עם גיבורו (והצופים? בהמשך), ואציע לכם לנסות לעשות זאת גם. ולהצליח. אם תרצו.


גרסת הבמאי חילצה אותי — לאט ובקצב הנכון — מאותו קיפאון וצל, והעניקה לי, סוף סוף, את היכולת להרגיש נוח בחברת עצמי: גוף, מוח, נפש. עולם.


טוב, אולי בכל זאת הקדמה


אתאר פיסת חיים, תחילתה בתהום עמוקה שמעליה שמיים חשוכים. מזג האוויר עבורי אז נע בין סופות התקרבנות (למה זה קרה דווקא לי?), כשפרצי השקט שאחרי כל סערה מסתכמים בדיכאון (נמאס לי!). התשקיף למחר היה: דומה.


כאב לי כל כך. שישים אחוז מגוף האדם הם מים, כך אומרים — מדובר בהרבה מאוד דמעות. הריקנות הייתה עצומה, אך הרגשתי גם כבד מאי־פעם.


ריקנות יכולה לעכל מבפנים. אני אוהב מילים שבהן שגיאת כתיב מלמדת משמעות חדשה — אז גם לעקל, במקרה זה. אבל הריקנות יכולה גם לפנות מקום לדברים אחרים. למשל, לרגע אחד שבו מפציעה ההכרה, ואור ראשון נמהל בשמיים חשוכים.


אותה הכרה תוביל — לא תמיד ולא בכל המקרים — לשינוי. זה תלוי רק בנו. ולכל אדם שינוי משלו, כמו טביעת אצבע פנימית.


עם זאת, יש מחיר לשינוי אותו אתאר כאן, המסתכם יפה במשפט המיוחס ליותר מאדם אחד (כריסטופר קולומבוס, ויליאם פוקנר, אנדרה ז'יד), ובו נאמר בערך כך: ״אדם לא יוכל להפליג אל יבשת חדשה, אם לא יעז לאבד את מראה החוף."
אבל מסלול ההפלגה שאתאר כאן מעגלי. לא התרחקתי — התקרבתי. לא איבדתי — מצאתי. הפלגתי במעגל וגם היישר אל עצמי. זה פרדוקס אפשרי. גיליתי שהם קיימים.


ידעתי שיהיה קשה לאבד — חוף, ובכלל. אני אוהב את מראה החוף. הוא מרגיע. ידעתי שיהיה קשה להשתנות, לא רק בגלל מי שהייתי, אלא גם בגלל מי שאהפוך להיות.