הקדמת המחבר
את יוחאי הכרתי כחוקר מצ“ח עוד בימי השירות הצבאי שלי. בזמן מלחמת לבנון השנייה שֵׁירַתי כמג“ד גדוד תותחנים, והוצבנו בגזרת בירות, משקיפים על שדה התעופה.
לבנון של אותם ימים הציעה בפני חיילי צה“ל פיתויים רבים. ניתן היה לרכוש בה סיגריות “מרלבּורו“ זולות, שיוצרו בלבנון, ומי שרצה יכול היה לרכוש בה גם סמים.
זו הסיבה שצירפתי את יוחאי כאיש סגל לגדוד, מבלי שידעתי שהוא חוקר הברחות סמים.
יום אחד נכנס יוחאי למשרדי וסיפר לי שאכן בגדוד שלי יש מבריחי סמים. בתוך חודש אחד בלבד הוא הצליח לחשוף את הרשת שהייתה קונה סמים — מחשיש עד לסמים קשים יותר — ונהגה להבריח אותם במשאיות אספקה לארץ.
אחרי שהחקירה הסתיימה נודע לי שהמעורבים בהברחה הציעו לו סכומי כסף גדולים, בדולרים, כדי שיעלים עין ממעשיהם. משראו שלא ניתן לשחד אותו בכסף, איימו על חייו ואף שתלו לו רימון ברכבּוֹ. ניסיון החיסול כשל.
חלפו שנים. שנינו השתחררו מן השירות הצבאי ופנינו איש לענייניו. לא שמעתי עליו שנים, ולכן שמחתי לפגוש בו — באקראי או שלא באקראי, כדרכו של יוחאי — בבית קפה בבוֹגרשוב, שבו סיפר לי מה עבר עליו בזמן המגפה שפרצה ברחבי תבל.
מטבע הדברים שונו שמות הדמויות וכן מקומות מגוריהן. אבל הדברים שתקראו אכן אירעו, והם יסמרו את שערכם.
1
לבנון, 1982
יואב, שהיה מבוגר מיוחאי בשש שנים, עזב את הבית אחרי תום שירותו הצבאי ונסע ללמוד רפואה באיטליה. יוחאי גדל כבן יחיד להוריו, שורדי השואה שנולדו באירופה. המלחמה, שפרצה בגיל ההתבגרות שלהם, חייבה אותם להתבגר כהרף עין ולפתח כישורי הישרדות בגטו ובאושוויץ, שבדרך כלל בני חמש־עשרה–שש־עשרה לא נדרשים להם. לכן היה להם קשה להיעתר לבקשות של יוחאי, שרצה דברים שכל מתבגר ישראלי מבקש כמו מסיבת בר מצווה, דמי כיס, לימודי נהיגה, לצאת עם חברים לסרטים וכיוצא באלה, דברים שרחל ושאול לא חוו בתור מתבגרים.
“תני לילד לחיות ולגדול כמו ילד נורמלי,“ היה שאול לוחש לאשתו.
שניהם חלמו שהבנים יהיו רופאים. יואב מילא את שאיפתם, אבל יוחאי לא היה מעוניין בלימודי רפואה.
הוא שׂחה בסרטי בלשים ובספרי בלשים, ועם גיוסו לצבא ביקש לשרת כחוקר מצ“ח במשטרה הצבאית.
אימו רחל, שזיכרונותיה מהשוטרים באירופה לא היו חיוביים, לא הבינה את הרצון של בנה להפוך לכזה בעצמו, אבל כיוון שהתעקש על כך הרימה ידיים.
המבדקים הפסיכומטריים שעבר יוחאי עם גיוסו גילו שלוש תכונות אישיות בסיסיות — שאיפה להצלחה, רצון חזק להגיע לפתרון הבעיה ויכולת התמדה. יוחאי הצטיין בקורס, ולאחר שיבוצו ביחידה החלו חבריו לשירות לכנות אותו “הבולדוג“, מפני שהיה חופר וחופר מתחת לכל תעלומה עד שמצא את פִּשרהּ.
אחרי תקופת הכשרה במשטרה הצבאית שובץ יוחאי בגדוד תותחנים ששירת בלבנון בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. הוא צורף לסגל המטבח, במטרה לחקור שם לבדו ובסודיות חשד לקיומה של מערכת הברחת סמים במשאיות מזון צבאיות מלבנון לישראל. זמן קצר לאחר תחילת החקירה פנה אליו אחד הטבחים והציע לו שותפות ברווחים הנכבדים מן העסק שניהלו שם, כדמי שתיקה. יוחאי סירב בתוקף, אבל הִסיק מזה שנחשף.
מקץ כמה ימים, לפנות ערב, הוא רצה לצאת הביתה מן הבסיס. כשהתכוון לעשות כן פנה אליו חיים אחד הטבחים וביקש ממנו את הרכב כדי לקפוץ לקריית שמונה לקנות בדחיפות תבלינים החסרים לו במטבח היחידה.
“אני חוזר צ'יק צ'ק,“ הבטיח, ויוחאי התרצה, עיכב את יציאתו הביתה והשאיל לו את המכונית.
חיים עמד בהבטחתו, חזר לבסיס אחרי חצי שעה בלבד והחזיר ליוחאי את המפתח.
“החניתי מחוץ לש“ג, כי לא נתנו לי להכניס פנימה את הרכב שלך,“ פלט מבלי להביט בעיניו של יוחאי.
ליוחאי זה נראה מוזר. הרי הרכב שלו חנה בתוך הבסיס ימים ארוכים קודם לכן. הוא החליט לשאול את הש“ג למה לא הניח לחיים הטבח להיכנס פנימה עם מכוניתו.
“הוא לא ביקש בכלל,“ תמה הש“ג.
כל הנורות האדומות נדלקו ליוחאי. הוא התקשר לארז, חבר ממצ“ח, שהיה בעבר בהנדסה קרבית.
“נתקעתי עם הסובארו, תוכל לבוא לאסוף אותי?“ ביקש.
כשארז הגיע לבסיס, סיפר לו יוחאי על החשדות שלו. ארז ויוחאי ניגשו למכונית ובדקו אותה בזהירות בתוכה. משלא מצאו בה דבר, רכן ארז אל מתחת למכונית ומייד גילה שבתחתית הרכב הודבק רימון רסס ללא נצרה, שהיה עתיד להתפוצץ עם טלטול הרכב אחרי תחילת הנסיעה.
ארז פירק בזהירות את הרימון. חיים הטבח נאסר, וכמוהו יתר החברים ברשת ההברחה, שהיו מוכנים להרוג חייל ישראלי כדי לשמור על רווחיהם.
2
1982, בית יתומים מחוץ למוסקבה
“ולדימיר, יש דוֹד שרוצה לפגוש אותך. הוא מחכה לך בחדר האוכל.“
ולדימיר בן העשר הכיר את המשפט הזה. הוא שמע אותו נאמר אינספור פעמים לילדים אחרים לפניו. זה היה שֵׁם קוד ליציאה שלו מבית היתומים ששהה בו זה כחמש שנים. הוא הגיע אליו אחרי שהתייתם משני הוריו. אימו נפטרה מסרטן ואביו הלך לצבא ולא שב.
ולדימיר רץ לשירותים, הרטיב את שְׂער ראשו הסורר והכניס את החולצה למכנסיים. הרושם הראשון הוא הקובע, שמע תמיד. אם רוצים לצאת מבית היתומים, צריך לעשות רושם טוב על ההורים המאמצים.
הוא נכנס לחדר האוכל, שהיה שומם בשעה זו, והבחין באדם מבוגר במדים מגוהצים. שְׂער ראשו היה קצוץ, והוא ישב לבדו ליד אחד השולחנות המרוחקים באולם.
ולדימיר נעצר על מקומו מאוכזב. הוא ציפה לזוג שיאמץ אותו, ואילו האיש שישב שם לא שידר משפחתיות.
הוא התקדם לעברו בהיסוס.
“ולדימיר, נכון?“ וידא הזר.
“כן,“ ענה ולדימיר בלחש.
“בוא, שב לידי,“ הוא הצביע על הכיסא שלצידו. “לי קוראים מישה. אני עובר בבתי יתומים ומחפש ילדים כמוך, ושמעתי עליך דברים טובים מהצוות.“
“אתה קצין בצבא?“ שאל ולדימיר.
“איך ניחשת?“ חייך מישה.
“לפי התספורת שלך והבגדים המגוהצים.“
“אבחנה יפה,“ שיבח אותו מישה. “ולדימיר, אנחנו נעביר אותך כמה מבחנים, ואם תעבור אותם יהיו לך חדר משלך, חברים להיות איתם ובית ספר פרטי. תוכל להתקדם בצבא ולעזור לאימא רוסיה.“
ולדימיר נמלא גאווה.
אותו יום שינה את חייו. בעשרים השנים שחלפו מאז הפך מיתום נטוש בבית יתומים לחייל ממושמע של יחידת החיסול הספאנז, בשירות המדינה.
3
ספטמבר 2019, ערב קר במוסקבה
סבטלנה, עיתונאית תחקירים נשכנית, שהגישה בערוץ אר-טי תוכנית תחקירים בעלת רייטינג גבוה, והעורך שלה, ישבו לבדם בחדר הישיבות. הם שוחחו ביניהם בשקט על הפרק הבא בתוכנית. סבטלנה הייתה בסיומו של תחקיר על שחיתות וטובות הונאה חובקות עולם והקרינה בפני העורך שלה חומרים מן הלפּטופּ שלה, שהיה מונח על שולחן הישיבות הגדול. על המסך בחדר נראו פניו של מנהיג האופוזיציה ולדימיר נגורני, שחזר לרוסיה שבוע קודם לכן, וסבטלנה הצליחה לקבל איתו ריאיון קצר.
“אני חוזר לרוסיה על מנת לפעול לשינוי המשטר,“ אמר נגורני בסרטון.
“אתה לא חושש לחייך?“ שאלה סבטלנה.
“אני אכן מודאג,“ הודה, “אבל המטרה שלי גדולה ממני. אם יחסלו אותי יהיו לי ממשיכים, ואולי דווקא החיסול שלי יעשה את ההבדל.“
“אתה מוכן להקריב את עצמך?!“ שאלה סבטלנה.
“יש לי תומכים מחוץ לרוסיה, שיקימו רעש אם איעצר, ואם יקרה לי משהו בכלא יגיבו חזק יותר.“
ההקלטה נגמרה.
“זה קטע יפה, אבל קצר,“ הגיב העורך, “יש לך עוד?“
סבטלנה הנהֲנה.
“הקלטתי הקלטה סמויה של חבר שמשרת בספאנז, אבל האיכות גרועה,“ אמרה. היא לחצה על הכפתור והחדר התמלא בקול עבה שנשמע בטוח בעצמו.
“תקשיבי, זה די פשוט. לבוס הגדול נמאס. קיבלנו הוראה לעצור אותו איך שהוא נוחת. ואני מבטיח לך — חי הוא כבר לא יֵצא מרוסיה.“
ההקלטה לא הפתיעה את העורך. הוא הכיר היטב את שיטות הפעולה של המחסלים בשם המנהיג. סבטלנה, שהבחינה בשוויון הנפש שלו, הוסיפה –
“חכה, החבר של החבר נתן לי סקופּ נוסף. הפעם בנושא המגפה והחיסון. תקשיב.“
היא לחצה על הלפּטופּ, וקול אחר נשמע מתוכו.
“החיסון שלנו לא שווה כלום, בלאט. אנחנו במשא ומתן עם יצרנית מגרמניה, שנמצאת בשָׁלב מתקדם של פיתוח חיסון אחר. קיבלנו מהבוס הוראה להציע לה הרבה כסף כדי לקנות מהם את הפיתוח החדש שלהם, ואם לא יסכימו — לגנוב להם את הפטנט כדי שנייצר אותו בעצמנו.“
“סבטה, את זה אני לא יכול לאשר לך להשמיע בתוכנית!“ קפץ העורך מכיסאו. “זה כבר יסכן אותך, אותי ואת התחנה! המשטר לא ירצה שהתחקיר הזה יגיע לפרסום בטלוויזיה. לטובת שנינו, אני דורש שתגנזי את זה!“
“תן לי לחשוב על זה,“ אמרה סבטלנה.
“לא, לא, לא. את חייבת להבטיח לי,“ התעקש העורך. “זה חומר נפיץ נגד הנשיא, והוא אף פעם לא נשאר חייב!“
“טוב, מאוחר, ואני עייפה. אני רוצה ללכת הביתה,“ ניסתה סבטלנה לחמוק מהחלטה. “נדבר מחר.“
“אני מציע שתיקחי חופש לשבוע כדי לחשוב על זה,“ הגיב העורך.
סבטלנה יצאה מהמשרד מהורהרת. אולי הוא צודק. אולי כדאי שתיעלם לזמן־מה. לא שווה למות בשביל כתבה. היא מיהרה הביתה לארוז מזוודה.
ולדימיר ואנטולי ישבו בתוך המרצדס הישנה של ולדימיר בשׂדרות לנין 1023 ותצפתו על הבית. זה היה בית משותף בן שתים־עשרה קומות, כמו הרבה בתים שנבנו במוסקבה בשנות החמישים. לפי האורות שדלקו בחלונות, נראה היה שרוב הדיירים עסוקים בארוחת ערב ובצפייה בטלוויזיה.
דירתה של סבטלנה, בקומה הרביעית בצד ימין, הייתה חשוכה.
הם ישבו במכונית באורות כבויים וחיכו. לפתע פתאום טפח ולדימיר לאנטולי על הכתף והצביע קדימה. מקצה הרחוב התקרבה בחורה שהלכה במהירות ומדי פעם בחנה את סביבתה כדי לוודא שאיש אינו עוקב אחריה. היא רק רצתה להגיע הביתה אבל חששה, מפני שאמרו לה במפורש במשרד שלטובתה ולטובת התחנה כדאי שתגנוז את התחקיר ותיעלם ממוסקבה למשך כמה ימים, עד יעבור זעם ועד שהמשטר יבין כי התחקיר נגנז.
ולדימיר הרכיב את משתיק הקול על ה־GSH-18 שלו ויצא בשקט מן המכונית. הוא עקב אחריה מהמדרכה שבצד השני של הכביש, וחיכה שתיכנס לחדר הכניסה בבניין, שם כבר טיפל אנטולי במנורות ובמעלית.
סבטלנה הוציאה את המפתח ונכנסה לחדר הכניסה. להפתעתה הוא היה חשוך. היא ניסתה את מתג החשמל כמה פעמים, וכיוון שהאור לא נדלק מיששה בידה לאורך הקיר לכיווּן המעלית, מקווה שלפחות בה יהיה אור.
לפתע פתאום שמעה מאחוריה את דלת הכניסה לבניין נפתחת.
“מי זה?“ שאלה, “למה אין פה אור?!“ שאלה בחושך. היא הרגישה מישהו לידה וחשבה שמדובר בשכן לבניין.
אבל לא קיבלה שום תשובה.
ולדימיר התקרב אליה בזריזות וירה מטווח קצר במרכז גופה.
בשל משתיק הקול היריות נשמעו כצליל קפצונים.
סבטלנה נפלה מדממת על הרצפה. ולדימיר אסף את תיק היד שלה, עם הארנק והלפּטופּ, כדי שזה ייראה כשוד ולא כחיסול, ויצא בקלילות אל הכביש, שם חיכה לו אנטולי במכונית במנוע דולק.
המכונית מיהרה להפליג הרחק ממקום הרצח.
עוד משימה בוצעה, חשב ולדימיר. הבוס יהיה מרוצה. רק השבוע ביצע שתיים כאלה.
אולי אני מתחיל להיות מבוגר לדברים האלה, חשב ונזכר בהצעה של מר אנגלמן לעבור לגרמניה ולעבוד אצלו. ארים לו טלפון מחר. שם החיים ודאי קלים יותר.
אחד השכנים יצא כדי להשליך את הזבל ונתקל בגופה. הוא הרים ידיים מגואלות בדם והחל זועק, “משטרה, תקראו למשטרה! רצחו את סבטלנה! משטרה!“
