מהמעבורת מאת תמר לזר הוא ספר שירה הנוגע בקצוות הטעונים ביותר של האנושיות: עיבור והולדה, הגירה, חיים ומוות. זהו ספר שבו התנועה – תנועה טבעית, חיונית, קמאית – ניצבת מול תנועה כפויה, אלימה, כזו המפרידה אדם מאדמתו, מגופו, ממקורו.
השירים העוסקים בעיבור ובהולדה מתבוננים באפשרות לחיים חדשים ובשבריריותם. לזר כותבת על לידה הן כחסד והן כתנועה שאינה תמיד רצונית במלואה, כמו תינוק הנולד בניתוח קיסרי. המוות הנוכח בין שירי הספר אינו מוצג כניגוד ללידה אלא כמהלך טבעי, כהשלמה חיונית, גם אם כואבת, של תהליך היווצרות והתכלות מעגלי, ששום דבר חי אינו פטור ממנו.
לעומת זאת, השירים העוסקים במלחמה מספרים על תנועה אחרת – תנועה אלימה ומיותרת המתרחשת בניגוד מוחלט לרצון ולמהלך הטבעי של הדברים, ואין בה חסד. מתוך העיסוק הקרוב בהולדה ובתמותה עולה שאלה מוסרית: מהו ערכם של חיים בני חלוף, וכיצד האלימות מהווה בגידה בדיוק בערך הזה שהשירה מבקשת לשמר?
ההגירה מוצגת כמעין מרחב ביניים, כאפשרות העשויה להכיל תחושות כפויות של עקירה, אך מנגד מציגה בחירה אמיצה ונטילת אחריות של הפרט השוחה כמו דג סלמון נגד הזרם, תוך השלמה עם חוסר הידיעה וחוסר היציבות הטמונים בבחירה הזו, ובמובן הרחב יותר בחיים.
המעבורת מחברת בין כל התמות הללו: הרחם המוביל אל החיים, סירתו של כארון המשיטה אל עולם המתים, וכן ספינת ההגירה המניעה את האדם בין תחנות, בין גורלות. ובמפגש הזה, בין הולדה, מוות והגירה נולדת שירה שבה כל תנועה מקבלת משמעות קיומית: מה אנו נושאים איתנו במעברי החיים? על מה אנו יכולים לוותר? ומה מאבדת נפשנו כשהמעבר נכפה עליה?
מהמעבורת אינו ספר מחאה, אולם המחאה בוערת בו. זעקה פנימית, שורשית, מוסרית, המופנית אל עצם רעיון האלימות ובפרט אל הרעיון השגוי והמסוכן שאפשר להפנות אלימות כלפי האחר מבלי לספוג אותה בעצמך. זהו ספר שירה המעניק לשיח הפואטי של ימינו קול נוסף: קול החוקר תנועות חיים וגורל מתוך רגישות, מחשבה ואומץ.