חלק ראשון
מיאקו
1
פניי צמודות לזגוגית החלון במושב האחורי של הלימוזינה ועיניי לוכדות את הנוף שחולף מולי. גורדי שחקים שנושקים לקו הרקיע, שלטים של פרסומות שמהבהבים באור קר, חלונות ראווה נוצצים ומשרדים של חברות ענק. העיצוב המתאמץ של טוקיו מגדיר אותה. העיר בועטת בקצב בלתי פוסק, אנשים זרים חולפים זה מול זה בארשת פנים קפואה, ממהרים לעבודה או למסיבת שתייה, והמרדף אחר הכסף בולט.
אני מצליחה לגנוב נשימה רק כשהחזות הקרה והמנוכרת של העיר נשברת לרגעים במראה של מקדש קטן בלב רובע עסקים, של בית עץ עתיק שמצל על סמטה צרה או גדר שתוחמת גינת זן פנימית.
טוקיו היא עיר של ניגודים, מסורת רכה שעטופה בניכור עירוני. העיר הזאת היא כל מה שמאפיין את אבא שלי — היא שמרנית, קשוחה ולא מתפשרת.
מאז שעזבתי אותה לפני קצת יותר משנה וחצי, לא חשתי אליה געגוע. ועכשיו, כשאני מבקרת בה לחופשה קצרה, אני מבינה שהיעילות המאורגנת שלה מקפיאה את דמי.
"מיאקו סאן," יוריקו דורשת את תשומת ליבי. "אל תניחי רגל על רגל, זאת ישיבה לא מכובדת."
אני ממהרת להפריד את רגליי ומזדקפת. אחותו הבכורה של אבא שלי קשוחה בדיוק כמוהו, והעובדה שהיא מתעקשת להצמיד לשמי את התואר סאן — אדון או גברת בשפת אבי — רק מעידה על הריחוק שהיא חשה אליי.
"התנהגת כראוי במהלך ארוחת הצהריים," היא מחמיאה לי בדרכה המאופקת. "שיגרו סאן התרשם מהאופן שבו בחרת להציג את עצמך."
אני מחייכת בנימוס כשהיא מייחסת לו תואר כבוד ומזכירה לעצמי לא לגלגל עיניים. המנכ"ל הצעיר באחד מבתי ההשקעות של אבא בחן אותי כפי שבוחנים את טיבו של יהלום. בעולם שלו, אני יהלום גולמי יקר ערך.
"כולם מדברים על הבת המכובדת של אחי היקר," היא נוקשת בציפורניה המטופחות על הארנק שלה. "הביקור שלך כאן הוא ביקור חשוב. אסור שתשכחי את השורשים שלך."
אני שותקת ומהנהנת, לא מוצאת טעם לחשוף בפניה שהביקור הזה מתיש אותי. במהלך שמונה־עשר הימים שאני כאן, היא כבר ליוותה אותי לעשרות אירועים חברתיים, שבהם פגשתי אנשי עסקים מכובדים והוצגתי לראווה כמו טווס שמצופה ממנו להתהדר בנוצות שלו. מאסתי בקידות ובשיחות נימוסים. אני לא חשה חיבור לבית אבי ורק נואשת לחזור לניו־הייבן — לאוניברסיטה, לבית שאני חולקת עם שלוש החברות שלי, ולמרדף העצמי אחר המקום שאליו ארגיש שייכת ואבין מי אני.
"אני מניחה שאת חשה מבולבלת," היא טופחת קלות על המושב שמפריד בינינו. "אמרתי לאחי שזאת טעות לאפשר לך לעבור ללמוד במדינה הברברית הזאת. הוא היה צריך להתעקש שתלמדי תואר רציני באוניברסיטה כאן, כשאת גרה איתי."
אני מצטמררת. אומנם הופתעתי מכך שאבא בעצמו הציע שאלמד בארצות הברית, אבל עכשיו אני מתקשה לדמיין מה היה קורה אילו לא הייתי עוברת לשם וממשיכה לחיות במקום הזה, בבועה הקפואה שאבא יצר עבורי, בלי להכיר באמת את העולם שמעבר.
"האימא האמריקאית הזאת שלך אשמה," יוריקו אומרת בלעג. "בכל פעם שאני מציעה הצעה חשובה היא פועלת בתחבולות כדי להשפיע על אבא שלך. בזמן שהיא מסתובבת איתו בין כל האחוזות שלו ברחבי הגלובוס, היא מוצאת את הדרכים שלה לשגע אותו. הוא לא אשם בכך שהוא נלכד ברשת שלה."
לא מפריע לי שהיא מדברת על אימא שלי כאילו מדובר בלא יותר מיתוש טורדני. אימא שלי אכן פועלת בתחבולות כדי להשיג את מה שהיא רוצה ותמיד חושבת רק על עצמה, לכן נראה הגיוני שאבא לא בחר בה לגדל אותי.
"אני מקווה שתספרי לאחי שהאירוח שלי היה מכובד ויעיל." היא מציינת זאת באגביות, אבל אני יודעת עד כמה חשוב לה לרצות את אבא. למרות שהיא אחותו, היא סוגדת לו כמו כל אחד מאלפי העובדים שלו.
"כמובן, דודה." אני קדה בראשי ומוסיפה את התשובה המתבקשת, "אני מודה לך מאוד על האירוח המכובד והיעיל. למדתי רבות מהסיורים במשרדים של אבא, והתרשמתי מכך שהשותפים שלו רוחשים לך הערכה רבה."
היא מחייכת חיוך גאה. "אל תשכחי לציין בפניו שהקפדתי ללוות אותך ולקנות לך שמלות מכובדות בהתאם לכל אירוע."
"כמובן, דודה," אני מחליקה את כפות ידיי על הקימונו המודרני שהיא 'המליצה' שאלבש היום.
"יש לך מזל גדול שהתברכת במראה של סבתא שלך." היא שולפת תמונה דהויה מהארנק שלה ומניחה אותה בחיקי. "לא אשקר, חששתי שאימא שלך תפעל בתחבולות גם כדי שתגיחי לעולם עם הגנים הגסים שלה."
אני מביטה בתמונה ולראשונה מחייכת חיוך ספונטני. הסבתא שלא זכיתי להכיר הייתה אישה יפהפייה. אני מזהה דמיון קל בינינו, רק שבניגוד אליי, היא נראית יפנית טהורה. השורשים החזקים שלה מוטבעים בהבעה הקשוחה שאפיינה אותה.
אני מלטפת את התמונה בקצות האצבעות ומחשבותיי נודדות אל אימא שלי. אף אחד לעולם לא ינחש שאנחנו חולקות את אותו דם. לאימא יש שיער בלונדיני גלי, עיני תכלת גדולות, ונמשים חינניים שמנקדים את לחייה העגולות והשזופות. אני, לעומת זאת, מלבד קימורי הגוף שירשתי ממנה, זכיתי בגוונים האסייתיים של אבא. שיער שחור חלק שמסתיר את ישבני אך תמיד אסוף בקפידה, עצמות לחיים גבוהות ועיניים מלוכסנות. הגוון שלהן לא שחור כמו שלו, אלא אפור וכמעט מתכתי. הכלאה חריגה של אימא אמריקאית ואבא יפני, שלצערי גורמת לכך שאמשוך יותר מדי תשומת לב.
"מיאקו סאן, אם הסבתא היקרה שלך הייתה פוגשת אותך, היא הייתה מרוצה מכך ששמרת על המורשת שלה. את מנומסת כמתבקש ומקפידה על שמירת הערכים שלנו. אמריקה לא הצליחה להשחית אותך."
"תודה, דודה," אני משיבה ומחניקה אנחה. הקרירות שנודפת ממנה היא אותה קרירות שהורגלתי אליה מאבא ומכל אומנת שהכרתי במהלך חיי. ביטוי של רגש מעיד על חולשה, ואנחנו צריכים להתגאות באיפוק העצמי שלנו. אילו רק הייתה יודעת כמה הופתעתי לגלות שאנשים מסוגלים לבטא חיבה אחד אל השני בפומבי.
"עשינו עבודה טובה, אחי ואני. החינוך שלך ללא רבב."
אני קדה בראשי והחיוך המנומס כמו מקועקע על פניי.
הלימוזינה נכנסת בשערי האחוזה ויוריקו לוקחת ממני את התמונה וטומנת אותה בזהירות בארנק.
"דודה," אני פונה אליה בהיסוס, "גם היום אשמח לטייל קצת בעיר לפני שאחזור לארוז את המזוודה שלי."
"אלווה אותך," היא מחניקה פיהוק.
"אין צורך," אני מנענעת בראשי.
"באילו מקומות את מסתובבת בכל פעם שאת נעלמת?" היא נועצת בי מבט חשדני.
"רק במקומות מכובדים, כמובן," אני מזייפת הבעה תמימה. "הפעם חשבתי לבקר בגן קוישיקאווה קוראקואן ומשם להמשיך למקדש סנסו־ג'י."
היא שותקת במשך דקה ארוכה ואני מצווה על עצמי להמשיך לחייך חיוך תמים.
"אני לא מוצאת סיבה לסרב לבקשה שלך." יוריקו לוחצת על הכפתור שפותח את המחיצה בינינו ובין הנהג, ופוקדת עליו להסיע אותי למקדש.
"תודה רבה, דודה יקרה," אני מצמידה את כפות ידיי זו לזו ומניעה את גופי קדימה.
היא משיבה לי בקידת ראש ויוצאת מהלימוזינה.
הנהג מסובב את ההגה וברגע שאנחנו חוצים את השער, אני פותחת את הכפתור העליון בקימונו וסוף־סוף מוחקת את החיוך המעושה מפניי.
הנייד שלי מצפצף. אני מוציאה אותו מהתיק וקוראת את ההודעה שהתקבלה מליב בקבוצה המשותפת עם חברותיי. היא מעדכנת שניצלה את השעות האחרונות למעקב אחר הבחור שפגשה באוניברסיטה ושיש להם דייט ראשון הערב. הוא רק לא יודע את זה בינתיים...
אני: מי שלא לומד לכבד את המרחב של האחר, לא יוכל באמת לגעת בו. בעיקר לא בלב.
דקה חולפת וליב לא מגיבה. אני יודעת שהיא קוראת את המסר שלי ומגלגלת עיניים. היא חושבת שאני שופטת אותה, והיא לא טועה.
הצג מהבהב כשסטורם שולחת תמונה של מכונת אספרסו תעשייתית, וכך מבהירה שהיא במשמרת נוספת בבית הקפה.
אני מתכווצת באי־נוחות. סטורם עובדת משמרות כפולות, לומדת בכל רגע פנוי ואף פעם לא קונה לעצמה משהו שהוא לא לגמרי הכרחי. סנדרה ואני נולדנו לשפע, וליב מקבלת תמיכה כלכלית מכובדת מהוריה. סטורם היא היחידה מבינינו שנאלצת לפרנס את עצמה.
אצבעותיי מרחפות בהיסוס מעל המקשים בחיפוש אחר תשובה מנחמת, אבל אני לא מצליחה לחשוב על אחת כזאת. הייתי יכולה לשלוף את כרטיס האשראי השחור ברגע זה, לרכוש את בית הקפה ולהעביר אותו לבעלותה כדי שתהיה הבוסית של עצמה. אבא היה חושב שקניתי עוד תיק נדיר של הרמס כדי שחלילה לא אביך אותו עם פריט שאינו הולם את המעמד שלנו.
אני כמעט מתפתה לעשות את זה, אבל כרטיס האשראי נשאר בתיק ואיתו הרצון לעזור. סטורם לעולם לא תסכים לקבל ממני מתנה יקרה כל כך, היא תעדיף לשאול אותה.
אני ממשיכה לבהות בצג, נואשת לכתוב משהו שיעודד ויחזק אותה, אולי אפילו רק לב אדום קטן, אבל אצבעותיי נותרות קפואות. עדיין לא הצלחתי להתגבר על המכשול של הפגנת רגשות.
דקה חולפת ואחריה עוד אחת, וסנדרה היחידה שלא שולחת הודעה. אני יודעת שליב והיא חוות משבר, אך החברות ביניהן תמיד הייתה החזקה ביותר בחבורה שלנו, ואני רק יכולה לקוות שהן ימצאו דרך ליישר את ההדורים במהלך סוף השבוע שמתוכנן לנו.
אני טומנת את הנייד בתיק ומיישרת את קפלי השמלה. המחשבה על ביקור באחוזה של ההורים שלי בפיניקס לפני האיחוד עם חברותיי לא נותנת לי מנוח. כל מפגש עם אימא מסתיים בטונים צורמים מצידה, וכל מפגש עם אבא מכאיב בכל שריר בגופי. אף פעם לא אצליח לרצות אותם. לא משנה כמה מנומסת ומאופקת אהיה, ולא משנה כמה אצטיין באוניברסיטה, הביקורת החריפה תגיע. אף פעם לא אהיה מספיק יפנית עבור אבא ותמיד אהיה יותר מדי יפנית עבור אימא, אבל אני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה להיות ואיזו זהות לאמץ לעצמי.
הלימוזינה עוצרת בכניסה לפארק, ואני ממתינה שהנהג יפתח לי את הדלת. אני קדה לאות תודה וממהרת להיעלם בין המוני התיירים שצובאים על השערים. אבל במקום להיכנס פנימה, אני עוקפת את הפארק וצועדת במרץ לכיוון שכונות המגורים.
כעבור דקות אחדות אני מטפסת את שלוש המדרגות שמובילות אל הבית הצנוע, דופקת בדלת וממתינה.
"מיאקו סאן," עוזרת הבית מקבלת את פניי בחיוך קטן. "המאסטר נמצא בדוג'ו."
"אשמח להצטרף אליו באולם האימונים," אני מצמידה את כפות ידיי זו לזו וקדה.
העוזרת מפנה לי את הדרך והנשימה שלי הופכת קלה יותר כשאני פוסעת במסדרונות, חוצה את גינת הזן ונכנסת אל האולם.
המאסטר הקשיש יושב על המזרן בתנוחת סייזה. ברכיו כפופות, כפות רגליו מוסתרות מתחת לירכיו, גבו זקוף וכפות הידיים שלו נחות ברכות על ברכיו. עיניו עצומות למחצה, ועל פניו ניכרת שלווה עמוקה של מדיטציה ואיזון בין עוצמה לשקט.
הוא שואף אוויר באיטיות ואני מחקה אותו. הוא נושף באיטיות ואני נושפת בעקבותיו.
"מיאקו סאן, את מוזמנת להצטרף אליי," הוא לוחש.
אני חולצת את נעלי העקב, מניחה את התיק על אדן החלון וניגשת להתיישב לידו. גופי מתפתל עד שאני מסופקת מהתנוחה הנכונה וכפות ידיי נחות על הברכיים. עיניי נעצמות ואני מצווה על עצמי לחשוב על המקום הבטוח שלי כדי למצוא את האיזון ואת השלווה. תמונה של גינה באחוזה של אבא חולפת בראשי ומייד מתחלפת בתמונה אחרת של מסיבת אחווה רועשת. אני נאנקת ומדמיינת את עצמי מטפסת במדרגות של מקדש. עיניי נפקחות ונעצמות ואני שרועה על הספה בדירת השותפות שלי כשבידי ספר היסטוריה.
"אוף," אני נושפת בייאוש ומנסה להתרכז בניסיון למצוא מקום אחד שיאפשר לי להירגע. המחשבות שלי נודדות מיפן לארצות הברית. מההורים שלי לחברות. מאולם ההרצאות באוניברסיטה לאירוע קוקטייל עם אנשי עסקים מעונבים.
"מיאקו סאן, את לא מחוברת לאנרגיה הפנימית שלך," המאסטר צוחק את הצחוק המיוחד שלו.
"סלח לי, מאסטר, לא התכוונתי להפגין חוסר כבוד," אני מנענעת את הראש באכזבה עצמית. "במשך שלושה שבועות אני מבקרת כאן, ואפילו פעם אחת לא הצלחתי לעצום עיניים ולמצוא את האיזון שלי."
"אל תנסי להשתיק את המים, תני להם לזרום. האיזון מופיע כשאת מפסיקה לרדוף אחריו."
"אני לא מצליחה להפסיק לרדוף אחריו," אני משיבה באנחה. "אני לא מוצאת את המקום שלי כאן ביפן, ואני לא באמת מרגישה שייכת בארצות הברית. בבקשה, תעזור לי למצוא את השלווה שלי, כי אני חוששת שארגיש תלושה לנצח."
"מיאקו סאן, נצח זה הרבה זמן," הוא מנתר על רגליו בחינניות של נער צעיר. "אף אחד לא יכול למצוא עבורך את מה שאת מחפשת. כשתגיעי למקום הנכון, השלווה תמצא אותך."
אני נעמדת ומצמידה את זרועותיי לצידי גופי, קדה קידה עמוקה, והוא משיב לי באותה דרך. המזרן קריר מתחת לכפות רגליי והדופק שלי מאיץ. המאסטר מביט בי בעיניים שקטות מדי, כמו מחפה על הרעשים שמכבידים על ראשי.
הוא זז ראשון. תנועה חלקה, כמעט בלתי נראית, ואני נדרשת להגיב. ידי תופסת את ידו באיחור קל והוא לא מתנגד. הוא פשוט משתחרר מהאחיזה שלי בתנועה קטנה ושיווי המשקל שלי מתערער.
"שוב," קולו יציב, לא כועס, רק פוקד.
אני נושמת עמוק והפעם מנסה להאט. אני מזכירה לעצמי את ההנחיה שנתן לי, שהכוח שלי לא אמור לצאת נגדי, אבל המחשבות בראשי לא מרפות ומציפות את חוסר הביטחון שלי. לעולם לא אהיה טובה מספיק.
"הגוף שלך כבר יודע, תפסיקי להפריע לו עם הספקות שלך."
אני מהנהנת, למרות שאני לא בטוחה שאני מבינה.
אנחנו חוזרים על אותה תנועה שוב ושוב ושיווי המשקל שלי מתערער פעם אחר פעם. אותה התקפה, אותה הגנה ואותה תוצאה כושלת. המאסטר מחייך חיוך קטן ולפתע משהו משתנה. ידי זזה בלי לחשוב ואני מרגישה את האנרגיה שלו מתגלגלת לתוך התנועה. כאילו אני שואבת ממנו את הביטחון שלו.
כף ידי פוגשת בכתפו, הברך שלי מתכופפת, הרגל מסתובבת והבעיטה מגיעה אל המותן שלו.
"מיאקו סאן, זה לא היה הכוח שלך," הוא מחייך והקמטים שלו מעמיקים. "זו היית את, ללא הפחד ששולט בך. אנרגיה שנולדה ברגע שהפסקת לפקפק בעצמך."
הוא קד קידה עמוקה ואני מבינה בצער שהזמן שלנו יחד הסתיים. אני קדה בחזרה ומהדקת את הסיכות בשערי.
"מחר אני עוזבת," קולי רועד. "אני לא יודעת מתי אחזור ואם אזכה לפגוש אותך שוב."
"המורה לא נעלם כשאת הולכת. כל תנועה שלמדת היא זיכרון חי. כשיגיע הרגע שתצטרכי להשתמש במה שלמדת כאן, אני אהיה שם. בידיים שלך וגם בנשימה."
"אולי טאקרו יסכים להמשיך להתאמן איתי." אני מתיישבת ונועלת את נעלי העקב.
"שומר הראש של אבא שלך הוא לוחם טוב, אבל הוא עלול לבלבל אותך." המאסטר יורד מהמזרן ולוגם מכוס המים שניצבת על השידה.
סומק מציף את לחיי ואני בורחת מהמבט שלו. אין לי מושג איך המאסטר יודע על החולשה שיש לי לטאקרו.
"אני חוששת שאבא לא יהיה מרוצה אם הוא יחשוד שאני מתאמנת באייקידו."
"בהחלט חשוב שתכבדי את אבא שלך."
"מיאקו מכבדת את כולם," אני ממלמלת. "את אבא שלה, את דודה שלה, את המורים שלה..."
"השאלה שאת צריכה לשאול היא, האם את מכבדת את עצמך?"
"סלח לי," אני נושפת בבהלה. "לא התכוונתי להישמע אנוכית. אני אסירת תודה על השפע שמעניקים לי."
הפעם צחוקו של המאסטר לא נעים לי, ואני נעמדת ולוקחת את התיק מאדן החלון.
"מיאקו סאן," קולו עולה באוקטבה. "תפסיקי לבקש מהאוויר רשות לנשום."
אני מעווה את פניי, קדה קידה מגושמת ובורחת מהאולם. המאסטר צודק. במילותיו שלו הוא בחר לומר לי שהגיע הזמן שאשמיע את קולי.
אני יוצאת מהבית הקטן, פוסעת באיטיות על המדרכות, מתעכבת ליד כל גדר ומציצה אל הגינות הפנימיות.
הנייד שלי מצלצל ואני מוציאה אותו מהתיק. אני מחייכת חיוך קטן למראה השם שמופיע על הצג. אולי סוף־סוף ליב מתקשרת כדי לומר לי שאני צודקת ושהיא מפסיקה לבזות את עצמה במעקבים מביכים אחרי האובססיה שלה.
"שלום, ליב," אני לוחשת ומצמידה את הנייד לאוזן, נזהרת שחלילה לא אדבר בקול רם שיפריע לעוברים ושבים.
"היי, מיאקו."
"למה את צועקת?" אני מביטה לצדדים באי־נוחות.
"אני לא צועקת. למה את לוחשת?" היא צוחקת.
אני נאנחת. לפעמים נדמה לי שהיא נחושה להרגיז אותי כדי לבדוק את רמת האיפוק שלי.
"מיאקו? את שם?"
"כן, אני כאן," אני ממשיכה ללחוש. "בטוקיו לא נהוג לשוחח בנייד בקול רם במרחב הציבורי. זה עלול להפריע."
"למי זה עלול להפריע?" היא מגחכת. "תמצאי איזה ספסל ותניחי עליו את הישבן המנומס שלך."
"אין ספסלים ברחובות," אני ממשיכה ללחוש ופוסעת אל הסמטה הקרובה. "ישיבה חסרת מעש עלולה להתפרש כחוסר כבוד עצמי."
ליב צוחקת ואני מעווה פנים.
"מיאקו, אולי באמת עדיף שלא תשבי על ספסל, ככה יהיה קל יותר לשלוף את המלפפון שנעוץ לך בתחת."
"ליב!" אני מרימה את קולי בזעזוע ומייד חוסמת את הפה בכף ידי כשגבר מעונב נועץ בי מבט חמוץ.
"טוב, בסדר, שהמלפפון יישאר שם," היא ממשיכה לצחוק. "התקשרתי לשאול אם אני יכולה לקחת מהארון שלך את השמלה השחורה של ורה וונג. היא מאוד סקסית וגם ככה לא לבשת אותה אפילו פעם אחת."
"לאן את רוצה ללבוש שמלה שערורייתית כזאת?" אני מקמטת את המצח. אימא קנתה לי את השמלה הזו רק כדי להקניט אותי. "ליב, יכול להיות שאת עדיין בניו־הייבן? לא נסעת לפגוש את ההורים שלך?"
"לא," היא משיבה בקצרה. "אז אני יכולה לקחת את השמלה?"
אני חורקת שיניים כשאני מבינה שהיא שוב מתכננת לבזבז את הזמן שלה במפגש אקראי כביכול עם האובססיה שלה. כשליב החליטה לרגל אחרי הבחור שפגשה באוניברסיטה, סנדרה וסטורם מייד התגייסו לעזור לה. ניסיתי להביע את הסלידה שלי מהחדירה לפרטיות שלו, אבל אף אחת מהן לא ייחסה לכך חשיבות. עצוב לי שהן לא יודעות עד כמה אני מתוסכלת מכך שאבא לא מכבד את הפרטיות שלי, ומכעיס אותי שהיא לא מבינה עד כמה היא מיוחדת וזוהרת.
"ליב, רוח שמנסה לדחוף דלת סגורה שוכחת שהיא יכולה לפתוח חלון," אני מדקלמת פתגם יפני עתיק.
"אל תתחילי..." היא נאנחת בייאוש.
"ציפור הרודפת אחר צללים בשמיים שוכחת את כנפיה, ואת —"
"מיאקו!"
"זה לא מכובד לקטוע אנשים," אני מצקצקת.
"נכון. את צריכה לנסות את זה מפעם לפעם."
"ליב, בבקשה, את חייבת להבין שנהר שרודף אחרי אבן אחת, שוכח את הדרך לים."
שתיקה.
"זה גם לא מכובד לגלגל עיניים," אני נוזפת בה.
"בסדר, בסדר," ליב מצחקקת. "אני אתחבר לאור הפנימי שלי וכל השיט הזה אם תבואי לפחות פעם אחת לרכוב איתי."
"זה לא יקרה."
"בכל מקרה, תודה על השמלה!" היא מנתקת את השיחה.
"יארֶה, יארֶה..." אני ממלמלת את הייאוש שלי בשפת אבי ויוצאת מהסמטה.
מחר איפרד מהמדינה הזאת ואחזור לארצות הברית. אני חשה הקלה אך לא שמחה. השפה שאדבר בה תהיה שונה, ובכל זאת לא אצליח לומר את מה שאני באמת מרגישה.
