1
היידן
כאב הוא הדבר היחיד שהיה קיים. גיהינום לוהט ששרף מתוכי החוצה. חלק ממני היה ער לעובדה שצנחתי על הקרקע. ההתרסקות על הבטון הקר הייתה כאין וכאפס לעומת הכאב שצרח בחזי. גופי התגלגל על הקרקע ומבטי עלה לשמיים. הרקיע היה יפה. צלול לגמרי. הכוכבים נצצו.
הכוכבים האלה הבהבו מעט, כאילו נדלקו וכבו. שמיעתי חזרה באוושה רמה. נשמעו צעקות, ושאון צעדים המכים במדרכה. ואז פניו של איסטון מילאו את שדה הראייה שלי.
אלוהים, הוא היה כזה יפה. אף שידעתי עד כמה שנא אותי, לא יכולתי שלא לחוש משיכה כלפיו. לא יכולתי שלא לשתות אל קרביי את יופיו. פקעת שערו נתלתה מעוקמת על ראשו, קווצות מהשיער הבהיר הזה, הטבול בזהב, צונחות על פניו. פנים שהחווירו. עורו השזוף עטה גוון לא טבעי של לבן.
"היידן," הוא אמר בקול סדוק.
רציתי להשיב לו, לומר לו שהכול יהיה בסדר, אבל פי לא הצליח ליצור את המילים. לשוני הייתה כבדה ומסורבלת ולא יכולתי להזיז אותה.
ידיו של איסטון ריחפו מעליי, כאילו לא ידע מה לעשות, ואז הוא לחץ מטה על חזי. רק כשכפות ידיו נגעו בי, הכאב התעמעם. או שאולי הייתי בהלם?
אבל עכשיו כבר לא הייתי בהלם. גל חדש של כאב הכה בי. האש שבה ואיכלה אותי. השמעתי צרחה.
איסטון השמיע שרשרת של קללות. "אני מצטער. אני כל־כך מצטער. אני חייב. אני חייב להכאיב לך."
ההלם שב ואחז בי. שיא הכאב דועך. הכוכבים שמעליי הבהבו ועפעפיי רפרפו איתם.
איסטון לחץ חזק יותר על חזי. "לא. אל תעצמי את העיניים, היידן. תישארי איתי."
למה היה לו אכפת? הוא לא רצה אותי פה. אולי יהיה קל יותר אם פשוט אדעך.
"בבקשה," התחנן.
עיניי נפקחו, מנסות להבין את התחינה שבקולו.
עיניו ברקו באור הירח. "למה?" שאל בצרידות, "למה שתעשי דבר כזה?"
רציתי לומר לו שהוא חשוב, אפילו כשהיה אידיוט, אבל לא הצלחתי להוציא את המילים. דמעה בודדת זלגה מעינו, צנחה והתיזה על לחיי.
צעקות נשמעו. לא יכולתי לזהות מאיזה מרחק הגיעו, לא יכולתי לזהות את הקולות מבעד לצלצול שבאוזניי. איסטון צעק משהו במענה, אבל הצעקה לא הייתה מאיימת. הוא בוודאי צעק לבחורים.
פנים חדשות גהרו מעליי, וניסיתי לזהות אותן. מבעד לראייתי המטושטשת זיהיתי את נוקס. הוא כרע לצידי ונטל את ידי.
"היידן," לחש. כל־כך הרבה כאב היה במילה הבודדת הזאת.
מדוקס צעק משהו כלפי איסטון, שמיהר לנוע לאחור. איסטון נעמד והביט בידיו. ידיים מכוסות בדם. בדמי.
ואז פניו של מדוקס מילאו את שדה ראייתי. "אני מצטער, מו גראהיי, זה עומד לכאוב בטירוף."
הוא לא המתין עד שאנסה להשיב ופשוט תחב משהו לתוך חזי. לו הייתה לי עדיין היכולת לצרוח, הקול היה נקרע מתוך גרוני. אבל לא יכולתי. זה היה כאילו רק חלק קטן בי עדיין מסוגל להרגיש בכאב. לו הייתי בהכרה מלאה, הייתי מבינה שמדוקס תחב תחבושת לתוך הפצע בניסיון לעצור את הדימום עד שתגיע עזרה.
זוויות פי ביקשו להימשך למטה בזעף. האם בכלל תגיע עזרה? גופי ספג פרץ של אש דרקון. לא ידעתי אם הייתה אפשרות להתאושש מדבר כזה בכלל.
"תלחץ פה," הורה מדוקס לנוקס.
פניו של נוקס החווירו, אבל הוא הנהן. הוא לחץ את פד הגאזה לחזי. לא חשתי כאב ממגעו. המצב בטח היה רע, וזה היה אמור לכאוב כמו אש גיהינום.
"קייל, את האינפוזיה," נבח מדוקס.
ואז ראיתי את הלוחם הוויקינגי שלי בפעם הראשונה. הוא נאבק לנשום כשפשפש בתיק הרופא והושיט למדוקס איזו צינורית ושקית אטומה. עיניו עברו אליי. הכחול החיוור שלהן כמעט נעדר צבע עכשיו. הן היו רוויות בכל־כך הרבה כאב ויותר מכך, באימה.
הדחף לנחם אותו היה עז. חשבתי שזה ייתן לי די כוח לקום מהמדרכה ולכרוך את זרועותיי סביבו, אבל זה לא.
"צביטה קטנה," לחש מדוקס.
זה כאב, הרכות שבקולו. האופן שבו הסביר לי מה הוא עושה, אף שכבר הייתי מתה למחצה.
לא חשתי את המחט חודרת לתוך עורי, לא הרגשתי כשחיבר את הצינורית הדקה, אבל כן חשתי את הנוזל הקריר שוטף את ורידיי.
סמים. משהו להקל את הכאב האיום.
מדוקס לא ידע שכבר התחלתי לאבד תחושה, וזה היה הדבר היחיד שיכול היה לעשות כדי לעזור לי.
העולם החל להיטשטש מעט.
דמותו הגדולה של קיליאן התנשאה מעליי. "הם יהיו פה תוך פחות מחמש דקות."
מדוקס הרים אליו את מבטו, הבעתו נעשית קפואה לגמרי. "אני לא יודע אם היא תחזיק מעמד עד אז."
2
איסטון
לא יכולתי להפסיק לבהות בידיי. זה לא שהן מעולם לא היו מכוסות בדם. הן היו מוכתמות בצבע הזה יותר פעמים ממה שיכולתי לספור, אבל עכשיו זה היה כאילו מעולם לא חוויתי את זה כי זאת הייתה היא.
אשמה שטפה אותי, אבל זה לא היה רגש כבד ופסיבי. האשמה הייתה ברוטלית, גואה בעורקיי וקוברת תחתיה כל דבר שנקרה בדרכה. היא הייתה משולחת רסן לגמרי.
אפילו לאחר כל מה שעוללתי לה, בייחוד הלילה, היידן עדיין זינקה לתוך אש דרקונים בשבילי.
למה?
השאלה הסתחררה במוחי שוב ושוב.
"אתה תדאג לזה שהיא תחזיק מעמד," ציווה קיליאן.
גלי האלפא שבקולו שלפו אותי מההלם שלי. קיליאן הביט במבט נוקב במדוקס שעבד על היידן. מאד תחב בחזה שלה גאזות והכניס אינפוזיה לזרועה. אלוהים, קיוויתי שהוא נתן לה משהו לשיכוך הכאב. עד קץ ימיי אשמע את צעקתה כשניסיתי לעצור את הדימום שלה.
"אני עושה כל מה שאני מסוגל," אמר מדוקס, קולו חלול לגמרי, נטול רגש. כאילו מת מבפנים.
"מאד!" צרח נוקס בבהלה, "אני חושב שהיא לא נושמת."
מדוקס קילל וגהר מעליה. "אנחנו חייבים לעשות לה הנשמה."
החזה של היידן היה משוסע, לא חשבתי שהנשמה תעזור לה, ובכל זאת מדוקס החל ללחוץ בזמן שנוקס הנשים אותה.
דמותו של קייל מילאה את עיניי. "אתה. זה באשמתך." הוא דחף אותי חזק, אבל לא עשיתי דבר כדי לעצור אותו. "זה מה שרצית מההתחלה. אתה מרוצה עכשיו?"
קיליאן תפס בצווארון חולצתו ומשך אותו לאחור לפני שאגרופו הספיק לנחות על פניי, אבל הייתי מעדיף שהאלפא שלנו לא יעצור אותו. הלוואי שאגרופו של קייל היה מרסק לי את הלסת כי אז אולי הייתי זוכה להסחת דעת קלה מהיגון שהסתחרר בחזי.
"תתעשת, זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו!" אמר קיליאן.
יללת סירנות נשמעה. קלטתי את הבהוב האורות במרחק. ידעתי שקיליאן הזעיק את האמבולנס של המעגל שלנו. החזקנו אותו ליתר ביטחון, משום שכשדרקון נפגע תמיד היה סיכוי שהוא ישנה צורה בלי להתכוון. האמבולנס שלנו היה מצויד בנסיוב שבלם את שינוי הצורה, והתאים לכל סוגי משני הצורה.
מדוקס הורה לנוקס להמשיך להנשים אותה וגל חדש של ייאוש פכפך בתוכי. האמבולנס נעצר בחריקת בלמים ושני בני מעגל זינקו ממנו. אפילו הם, שהספיקו כבר לראות לא מעט פציעות, נרתעו כשעיניהם נחו על היידן. הם ידעו מה חשיבותה עבורנו וידעו מה עלולה להיות משמעות הפציעה הקשה.
הם מיהרו להוציא איזה מכשיר וחיברו את כפותיו לחזה שלה. "תתרחקו," הורתה גרטשן.
כולם נרתעו לאחור. גופה של היידן התקמר בתנועה לא טבעית. רציתי להסב את מבטי, אבל לא יכולתי. גרטשן הצמידה אצבעות לצווארה של היידן וחשקה את שיניה.
"תתרחקו."
גופה של היידן התקמר שוב. גרטשן חזרה והצמידה את אצבעותיה לצווארה של היידן.
"יש לה דופק. בואו נזוז."
תוך שניות היידן הועמסה על אלונקה. כולם הצטופפו סביבה באמבולנס מאחור, אבל אני הלכתי לשבת ליד הנהג. לא יכולתי להיות עד כדי כך קרוב אליה, לא כשידעתי שאני גרמתי לזה.
ג'ין קפץ מאחורי ההגה והפעיל את הסירנה.
"איפה זורע־האור?" צעק קיליאן מחלקו האחורי של האמבולנס.
"ממתין במרפאה ומכין כל מה שהוא צריך!" קרא ג'ין.
חשתי גל של רחמים כלפי זורע־האור. הוא עמד לקבל משימה בלתי אפשרית, כזאת שאם ייכשל בה לא יוכל להישאר בשבט שלנו. קיליאן לא יוכל לשאת את המראה שלו. ג'ין לחץ על דוושת הגז.
הנסיעה לטריטוריה שלנו ארכה מחצית מהזמן הרגיל. השערים היו כבר פתוחים לקראתנו והאמבולנס אפילו לא האט כשהתקרבנו. עצרנו בחריקת בלמים מחוץ לביתנו וחברי השבט כבר המתינו, רוצים לעשות ככל שביכולתם כדי לעזור.
נוקס וקיליאן נשאו את האלונקה לתוך הבית עם גרטשן הכורעת מעליה של היידן, מנשימה אותה בעזרת בלון שהיה מחובר לפיה. הלכתי בעקבותיהם כאילו הייתי רובוט ומישהו אחר שלט בי.
באופן מסוים זה היה נכון. נגעתי בהיידן, עור לעור. חשתי את קשר הזיווג פושט בגופי. הייתה לה שליטה בי עכשיו, גם אם הזיווג לא התקבע.
קייל ומדוקס כמעט טיפסו בעצמם על האלונקה כשנוקס וקיליאן הובילו אותה במורד המסדרון. ברגע שהגענו לאגף הרפואי, מרקוס, זורע־האור החדש שלנו, מיהר אל האלונקה. לא החמצתי את החיוורון שפשט על פניו כשראה את היידן.
"מה קרה?" הוא שאל.
כל העיניים בחדר נחו עליי. "אש דרקון. היא ספגה פגיעה של אש דרקון." הקול אפילו לא נשמע כמו הקול שלי.
מרקוס הניד בחדות בראשו והחל לאסוף חומרים שונים, מערבב אותם בקערה. הוא מלמל בשפה שלא הבנתי כשעבר ולאחר כמה רגעים הרים את ראשו.
"אני צריך את הזיווגים שלה. את כולם."
בהלה גאתה בתוכי, אבל יד חזקה תפסה בזרועי. הבטתי מטה והבחנתי בידו המקועקעת של קייל.
"אם לא תעזור לה, אשלוף מגופך את ליבך בעודו פועם."
לא היה לי ספק שכך יעשה. "אני לא הולך לשום מקום." אעשה כל מה שמרקוס דורש. הייתי חייב.
"אני צריך שכולכם תניחו עליה ידיים, מגע של עור לעור," הורה זורע־האור. "האנרגיה שלכם הוא הדבר היחיד שיש לו סיכוי כלשהו להציל אותה. דמיינו אותה זורמת מכם לתוכה."
פסעתי קדימה והנחתי את ידי על שוק רגלה. המגע הצית בי תחושה שנורתה בכל גופי וכמעט גרמה לי לקרוס על ברכיי. החיה שלי הגיחה וביקשה להשתחרר, לתבוע, לגונן. היא ידעה שהזיווג שלה בסכנה והאשימה אותי בזה.
דחקתי אותה בחזרה פנימה והתמקדתי בתחושת עורה של היידן. היא הייתה קרה למגע. זה היה לא טוב בשום מובן.
מרקוס טבל מה שנראה כמו אגד של ענפי מרווה במרקחת שרקח והרים אותו מול קיליאן.
"תדליק את זה באש שלך."
קיליאן פתח את פיו ולשון אש הסתחררה ממנו החוצה והציתה את האגד.
"ידיים על היידן," הורה מרקוס. "תתמקדו באנרגיה שלכם."
חשתי בחוט המקשר ביני לבין היידן, זה שממנו ניסיתי נואשות להתעלם כבר שבועות, ואז השקעתי בו את כל מה שהיה לי. הייתי נותן לה את הנשימה האחרונה שבריאותיי אם זה היה עוזר.
מרקוס החל למלמל ולפזר אפר על גופה של היידן. אבל האפר לא היה שחור כמו אפר טיפוסי. הוא היה בהמוני צבעים, שהשתנו בעת שצנח לגופה.
לפתע חשתי משיכה באנרגיה שלי. אפשרתי לו לזרום, נותן להיידן לקחת כל מה שהיא צריכה.
האנרגיה הירוקה, שהייתה מוכרת בקרב זורעי־האור, הסתחררה סביב מרקוס כשמלמל חזק יותר את הלחש שלו. ניצוצות ניתזו סביב היידן ואז נטמנו בחזה שלה.
הבטתי מוקסם כשהחור בחזה שלה החל להתאחות.
ברגע שהעור סיים להתאחות, מרקוס שקע נגד האלונקה והביט בהיידן, אבל לא ניכרה הקלה בפניו.
"כל שנוכל לעשות עכשיו זה לחכות. עכשיו זה תלוי בה אם היא תחזור אליכם."
גל אחר של כאב הכה בי. משום שגרמתי להיידן לרצות לברוח. גרמתי לה לפקפק ברגשותיהם של אחיי לזיווג כלפיה. אם היא תמות עכשיו, אשמתי תהיה כבדה פי שניים.
3
היידן
עפתי. כל מה שיכולתי להרגיש הוא את משב הרוח על פניי, ותחושה של להיות חסרת משקל. זה היה גן עדן.
צללתי מטה לעבר הקרקע ואז התהפכתי ונסקתי מעלה שוב. צחוק בעבע משפתיי כשהתהפכתי על גבי ופשוט צפתי באוויר.
התחושה כולה הייתה נפלאה. לא רציתי שהיא תיגמר לעולם, אבל יכולתי לחוש משיכה בחזי. משהו שדחק בי לחזור לקרקע.
הקדרתי את פניי. לא רציתי לרדת לשם. רציתי להישאר למעלה, בשחקים, שם לא היו בעיות או כאב, שם הרגשתי חופשייה.
"היא מעווה את הפנים. כואב לה?" שאל קול עמוק.
הקול היה מוכר. חלק ממני אמר 'ויקינג', אבל לא הבנתי מה המשמעות.
"פיזית היא החלימה. היא לא אמורה לחוש כאב."
הנימה החלקה והמעושנת הצביעה על הפרופסור.
"היא חסרת הכרה כבר שבוע," נהם הוויקינג, ואז נשמע צליל של משהו מתרסק.
"אתה צריך לשנות צורה," אמר האלפא, "או שהחיה שלך תעשה את זה במקומך."
"אני לא עוזב אותה."
הכאב בקולו של הוויקינג גרם לי להנמיך לעבר הקרקע. רציתי לראות אותו, לנחם אותו.
זה היה כאילו הקרקע מכוסה בשכבת ערפל. הייתי צריכה לדשדש מבעד לערפילים כדי למצוא את דרכי אל הקול.
ניסיתי למצמץ, אבל עפעפיי היו כבדים, כאילו לא התרוממו כבר שנים ושכחו איך לבצע את התנועה. לאחר כמה ניסיונות עיניי הבחינו באור.
"היידן?" יד העניקה לידי לחיצה וקולו החם של נוקס עטף אותי. הוא הצמיד יד ללחיי. "אנחנו פה איתך. את בסדר. את בטוחה."
גופו הגדול של קייל גהר מעליי. "קטנה?" אמר בקול צרוד.
הוא נראה כמו גן עדן וגיהינום בכפיפה אחת ובכל זאת המראה שלו הקל משהו בתוכי. עיגולים שחורים ניכרו מתחת לעיניו הטרוטות ועורו עטה חיוורון חולני. "היי," אמרתי בצרידות.
קייל הרכין את מצחו למצחי ונשם עמוקות. "חזרת."
מילותיו גרמו לגל זיכרונות להתעורר לחיים. הסמטה. האיש הנורא ההוא. אש הדרקון. כל גופי התכווץ עם זיכרון הלהבות הפוגעות בחזי.
קייל הרים את מצחו ממצחי ונטל את ידי. "את בטוחה."
מבטי חלף בחטף על פני החדר. נוקס ישב לצידי על המיטה, זקן מכסה את לחייו. קיליאן עמד בזרועות שלובות, לבוש בשחור כמו איזה מלאך נוקם. מדוקס אחז בלוח כתיבה ובחן אותי בזהירות, ואיסטון עמד בצדו האחר של החדר, מבטו אטום.
קיליאן ניגש למיטה, זרועותיו צונחות לצידי גופו. "איך את מרגישה?"
ניסיתי לבדוק מה מצבי, אבל ראשי היה מסוחרר. "בסדר, אני חושבת. אני רק עייפה."
מדוקס הנהן והתאים את טפטוף האינפוזיה, שהייתה תלויה מעל המיטה. "נדרשה לך אנרגיה רבה כדי להחלים. את עומדת להיות עייפה למשך זמן מה. אנחנו נותנים לך ויטמינים וחומרי הזנה מיוחדים דרך הווריד כדי לעזור לך להתאושש ולהשיב אלייך את כוחותייך."
בחנתי את שקית האינפוזיה. לא היה בה הנוזל הצלול המוכר, אלא משהו בעל גוון ירקרק שנראה כאילו היה בו ברק. כישוף. רציתי לדעת כל מה שאפשר על איך אפשר להשתמש בנוזל הזה כדי לרפא אנשים.
קיליאן נע לראש המיטה והסיט את השיער מפניי. "יש לך כאבים?"
הנדתי בראשי. "לא." זכרתי את המכה בחזי. משכתי את ידיי מקייל ומנוקס, נזהרת לא לשלוף את מחט האינפוזיה, ופתחתי את כפתורי חולצת הפיג'מה הלא מוכרת שלבשתי כדי שאוכל לראות את חזי.
סדרה של נהמות מילאה את האוויר. הן לא הביעו שתלטנות, אלא זעם. התחושה התאימה להרגשה שאני הרגשתי. החזה שלי נראה כאילו פצצה התפוצצה בו, הוא גם נראה בשלב הרבה יותר מתקדם בהחלמה ממה שהיה אמור להיות.
קיליאן לחץ ידו לצלקת, כאילו יכול היה למחוק אותה במגעו. "הפציעה הייתה חמורה. לא הייתה דרך לרפא אותך בלי להשאיר עלייך צלקת."
מבטי התרומם לעיניו. "אני לא יודעת איך יכול להיות שאני בחיים."
עוד סדרה של נהמות מילאה את החדר. קייל נטל שוב את ידי, כאילו לא יכול היה לעמוד בלא לגעת בי.
"אני הולך לחתוך את האל, פיסה אחר פיסה."
רעד חלף בי לשמע דבריו. "הוא היה משבט קורבט, נכון?"
"כן," סינן קיליאן. "הבטא שלהם, בנו של האלפא."
"והוא שונא אותך," סיכמתי.
"ממה שאיסטון סיפר לנו, הוא רצה להרוג אותו ולקחת אותך," אמר קיליאן, בקולו נשמעה נימה קטלנית.
מבטי רפרף לאיסטון. הוא לא זז מהנקודה שבה עמד בצידו האחר של החדר. מכולם, הוא נראה הכי גרוע. עפעפיו היו אדומים, שערו היה סתור ותלוי על כתפיו. היה זה כאילו לא הייתה בו רוח חיים כלל.
נעצתי בו מבט חד יותר, מנסה למצוא צל של רגש. אפילו הבהוב של שנאה היה מתקבל בברכה ברגע זה, אבל לא מצאתי דבר על פניו. נשכתי את פנים לחיי. "אתה בסדר? לא נפגעת?"
איסטון נראה כאילו זרם אנרגיה פתאומי חלף בו. שריריו נדרכו והוא הדף את עצמו מהקיר שעליו נשען.
"למה? למה עשית את זה?"
כעס רטט בכל מילה. שמחתי על כך. לפחות כעס העיד על כך שאיסטון לא מת, אחרי הכול.
סקרתי את פניו, מנסה להבין את סיבת הכעס שלו. מבטי הצטלב שוב במבטו ולא הסבתי את עיניי. "אתה חשוב," השבתי. "אני יודעת שאתה לא רוצה להיות חשוב לי, אבל אתה כן. זה לא משנה כמה אתה מתנהג כמו אידיוט. לא התכוונתי לתת למישהו להרוג אותך."
חזהו עלה וירד בהתנשמויות כשחרק את שיניו. שפתיו נפשקו כאילו רצה לומר משהו, אבל במקום זאת הוא הסתובב ויצא ברקיעת רגליים מהחדר.
