פרולוג


א. אדולן


הגבעולים שהצליחו לצמוח ברווחים שבין הבלטות על המדרכות. כמוהם הייתי רוצה להעז, לפרוץ ולנצח. עד לשעה שבע בערב אין אף אחד בבית. אני מסתובב בחוץ על הבלטות האלה, חוזר בערב מלוכלך, שחור. הרגליים באזור הברכיים, הידיים באזור המרפקים, כולם עם פצעים מנפילות, טיפוס על עצים או "פאולים" שעשו עליי במשחקים. גולות, גוגואים, מסכן היריב שיעלה למשחק מולי. חבריי הטובים הם כלבי רחוב, גורי חתולים וילדים משונים. משחק הכדורגל הראשון בחיי הוא ללא כדור ואינו על מגרש, אלא על האספלט בכביש צדדי ועם בקבוק אדולן מצ'וקמק. זה עלול להישמע כמו קלישאה, אולי כמו תחילתה של בדיחה, אבל חבורת הילדים במשחק מונה יהודים, מוסלמים ונוצרים, ואנחנו מתחלקים לשתי קבוצות מעורבבות. הילדים שונים בצבע, בשפה ובמבטא. קשה שלא להבחין בזה, אבל לנו זה לא כזה מוזר. מה רוצים ילדים? ליהנות, לחיות, לשחק. לא מעניינות אותנו השטויות הפוליטיות של ההורים שלנו, אותנו מעניין משחק הכדורגל עם בקבוק האדולן המצ'וקמק שעל הכביש. כל מה שאכפת לנו זה שהשותף שלנו לקבוצה יֵדע לשחק, ואם הבקבוק המעוך הגיע אליו לרגל, שייתן מסירה טובה או בעיטה מהסרטים. הוא יכול להיות ערבי, אשכנזי, בורמזי, זה לא רלוונטי. אנחנו, נושאי דגל התמימות שיודעים לראות את היופי בעיר שלנו, גרים בעיר שיש בה את כמות החגים הגדולה ביותר ביקום. איפה ישנה עוד עיר שנוכל למצוא בחלונות הבתים שלה וברדיוס כל כך קטן נרות זוהרים של חנוכייה לצד צלבים ממנורות ניאון בחג המולד וסהר מהבהב ברמדאן?


עוד מעט נתבגר.
נתבגר ונשכח.


ב. סינדרום יפו


כמו שלוחה ירושלמית בתחת של תל אביב.


רחובות ללא שם בסמטאות צרות. משחקי רחוב, שלוליות ביוב, ריח הכביסה שעל החבל. מוזיקה ערבית, רשת הדייגים, קריאת המואזין, רבטיקו, חתולי רחוב, לכה דודי בבית הכנסת. הבל פה של חלב אריות, פעמוני כנסייה, חלון לים התיכון, הזפת בחול של ג'יבליה. שרשרת המסבחה על היד של הזקן, טורניר שש־בש על המדרכה של עולי ציון, ילד רכוב על חמור מצליף בו עם ענף. ארכיאולוגיה, פשע, נרקומנים, ניחוחות של בישולים בחדרי מדרגות מאובקים.


רק פה מצאתי ערבי מוסלמי צועק ביידיש — "אלטע זאכן!"
רק כאן שמעתי יהודי בלקני צועק — "אללה יוסטור!"


הכול מתחיל ונגמר פה. בעיר שבה היסטוריה תנ"כית, כאב, קסם וקללה הולכים יחד, קשורים יחד כחוטים שזורים שיוצרים מארג של אור ודם. כאן גדלתי בתוך הטוב והרע, החושך והאור שיש במיזוג תרבויות ודתות. משהו בחמצן הטהור ובאוויר הרעיל שיש בעיר הזו נטמע והתקעקע עמוק בתוכי, וזה יסבך, יעצב וילווה אותי בכל מקום ולאורך כל חיי.


שנים אחר כך אני על הבמה מול אלפי אנשים בקהל, חמוש במגן דוד זהוב שסבתא רבתא אֲנֵטָה מצאה בגטו, מחופש לישו, ולמיקרופון שלי קשורה כאפייה. אני, היהודי, שר מזמור תהילים לקהל של אלפי מוסלמים.


זו הייתה בוודאות סכין יפואית באותו היום,
כשנשרט לי המוח.


ארבעה יצאו מהפרדס


"מוות לערבים", "ישוחרר עמי פופר". את כל הקירות של קניון בת ים ריססתי.


הלנה ראפ התעוררה ב־24 במאי לבוקר שגרתי שבו התכוננה לבית הספר, למה שהיה אמור להיות עוד יום רגיל בחייה. היא ירדה לתחנת האוטובוס שבטיילת בת ים ואז המפלצת מעזה הגיע, ובדקירות סכין רצח אותה בדם קר. בת חמש־עשרה וחצי, בעיר שלה, ליד הבית שלה, באזור הבטוח והמוכר שלה. מה עבר לה בראש ברגע הראשון כשקלטה אותו ועד לסוף המר? רגעי הפחד והאימה שחוותה, יכולתי להרגיש אותם מבעבעים מתחת לעור שלי. לא הכרתי את הלנה, אבל הכרתי חברים שלה, וביום הלוויה שלה התארגנו והלכנו לבית הקברות. במקום שהיא תחיה את חייה, שהיו רק בתחילת דרכם, נטמנה גופתה עטופה בתכריכים בתוך האדמה, צעירה, תמימה כל כך. היא הייתה כמעט בגיל של אחותי, והנבל שרצח אותה, מחבל עם סכין, גיבור גדול — לא מול חייל או גבר, אלא מול ילדה תמימה, חלשה ממנו. "איפה אני חי, לעזאזל?" שאלתי את עצמי ואת כל הרוחות והשדים.


יצאנו מהלוויה חבורה של תריסר נערים, וליד בית הקברות התפזרנו לחפש קרשים באתר בנייה שהיה בקרבת מקום. מצאתי אחד, עם מסמר חלוד שהיה תקוע עליו למעלה. מהר מאוד התחלנו לנוע לכיוון אזור התעשייה בבת ים שהיה במרחק הליכה מבית הקברות. השמועה אמרה שנוכל לאתר שם פועלים ערבים בכל מיני מקומות והחלטנו שזה בדיוק מה שנעשה — אנחנו נמצא ערבי ונרצח אותו כנקמה. היינו כבר במרחק של כמה עשרות מטרים מתחנת הדלק, כשלפתע הבחנו בבחור בעל חזות ערבית והתחלנו לרוץ לעברו. מנהל התחנה שקלט אותנו לפתע עם קרשים בריצת אמוק, תפס את הערבי, זרק אותו לאיזה חדר ונעל את עצמו איתו. הוא כנראה בלע את המפתח, כי לא משנה מה עשינו, אי אפשר היה לפתוח את דלת הפלדלת הזאת, וכילינו בה את רוב זעמנו עד שעזבנו מאוכזבים.


אני לא יודע מה הייתי עושה באמת אילו הערבי היה נופל לידיים שלי, אבל דמותה התמימה וחסרת הישע של הלנה, נדקרת למוות שוב ושוב, לא עזבה אותי. אז זרקתי את הקרש והלכתי משם היישר לסניף של טמבור במרכז רמת יוסף, ורכשתי ספריי שחור. חיכיתי ללילה, ובינתיים כתבתי את הטקסט הראשון בחיי, טקסט שהקדשתי לחלאה שרצח את הלנה — Unburied Corpse. גופה שלא נקברה.


הטקסט נכתב בעקבות התסכול הגדול שהלינץ' לא יצא לפועל, וניסיתי לתאר בו את הרוצח כאדם מת שהגופה שלו לא תזכה אפילו לקבורה. זה יצא מופרע ומלא שנאה:


Cold flesh, on the ground
This is your flesh, that on the ground
You didn't think twice,
That's the reason you won't be buried
That's the reason you're — Unburied Corpse
No funeral oration,
After what you have done,
Your destiny, to die
Slow and painful death


Eagles will eat your cadaver
Flies will eat your flesh
Dogs will eat your bones
There will be no memorial
to you and to your body


The law of God says to burry
everyone
This time I break the law of God
This time God will forgive me


בשרך הקר שוכב על האדמה,
שָקט ומת, בלי שום נשמה.
לא היססת, לא עצרת לחשוב,
לכן תישאר מת וחשוף,
גופה ללא קבורה.


אין מי שיספיד, אין קול שידבר,
מה שעשית לא ייסלח, לא ייסגר.
דינך נגזר למיתה איטית, קשה,
בלי חמלה, בלי מנוחה, בלי נשמה.


הנשרים יבואו, ינגסו בגופך,
הזבובים יחגגו על בשרך,
הכלבים יפצחו את עצמותיך,
ולא יישאר מי שיזכור אותך.


החוק האלוהי מצווה לקבור כל מת,
אך הפעם החוק הוא דין האמת,
אם יש צדק, אם יש מחילה —
האל יסלח לי על זאת העבירה.


סיימתי עם יצירת המופת, יצאתי בלילה וריססתי את כל הקניון. הטקסט הזה יהפוך לשיר הראשון של רזורקשן שלימים תהפוך ללהקה שלי, למפעל חיי — אורפנד לנד. השיר לא שרד ומעולם לא הוקלט רשמית, אבל עשינו לו מעין פוסטר, והוא בוצע פעם אחת, חודש לאחר מכן, בהופעה הראשונה בחיי.


בתלמוד חז"ל קיים סיפור בשם "ארבעה נכנסו לפרדס". אצל חז"ל הפרדס הוא תורת הסוד.


גם לי יש סיפור, רק שאצלי זה "ארבעה יצאו מהפרדס", והפרדס שלי הוא יפו.


אצל חז"ל היו אלה ארבעה רבנים ותלמידי חכמים בעולם הסוד. אצלי זה פעמיים ניסים, אחת לילי ואחד קובי בעולם הפשט. אצל חז"ל אחד הציץ ומת, השני הציץ ונפגע, השלישי הציץ וקיצץ בנטיעות, הרביעי עלה בשלום וירד בשלום. אצלי האחד נלחם ונפגע, השני נלחם וכמעט נפגע, השלישית לא נלחמה כלל, והרביעי הוא אני, שהעניין איתי עדיין בבירור. שלוש הדמויות ממשפחתי והסיפור שלהן ילוו אותי לאורך כל חיי. הן יילחמו ללא הפסקה כדי לנסות לשכנע אותי בצדקת דרכן, למרות שאני, הסיפור הרביעי בפרדס, תרכובת של שלושתם יחד.


נתחיל מהסוף:


הסיפור הראשון הוא של סבתא שלי לילי ויוסרה הערבייה. שתיהן עבדו כתופרות במפעל הטקסטיל של המשפחה שלי, שהיה ממוקם במבנה יחיד ורעוע ליד פרדס קטן, ברחוב ללא שם שנשא את המספר 280. כבר בגיל חמש מצאתי את עצמי על הברכיים של סבתא לילי בחתונה ערבית. בתה של יוסרה, ראודה, התחתנה עם בחיר ליבה, ואנחנו קיבלנו את שולחן הכבוד, בפרונט, ליד הרחבה עם רקדנית הבטן והלהקה שניגנה עם דרבוקה ששברה לנו את המוח. ההווי של שתי התופרות האלה, לילי ויוסרה, הוא משהו שאי אפשר לשכוח. אני הייתי רץ עם הכדור שלי ביניהן בזמן שהן היו תופרות, משוחחות, חולקות סיפורים, לעיתים מתפוצצות מצחוק. עשרות שנים לאחר שהמפעל נסגר עוד הייתי יושב אצל סבתא לילי לצהריים לפני פסח, הטלפון היה מצלצל, ויוסרה הייתה על הקו לברך אותה בחג שמח.


"מה זה סבתא?" שאלתי. "כמה עברו כבר? עשרים, שלושים שנה? והיא עדיין מתקשרת?"


"גם אני מתקשרת אליה ברמדאן. מה אתה חושב?" ענתה בטון של "מה אתה מבין בכלל".


"פששש... מה את אומרת..." מלמלתי תוך כדי שכבר טבלתי את הקשה של הלחם "אילת" בתוך רוטב העגבניות של ה"קיפטטס אי סוס".1


"אנחנו לא יכולות לשכוח את החברות שלנו, את הימים והרגעים היפים שהיו לנו. לא יכולות לשכוח שכל האנשים פה, במקום הזה, יכולים להיות ככה חברים וחברות," סיכמה.


הסיפור השני הוא של אבא ממלחמת יום כיפור. אבא שירת ונלחם בתעלה. תמיד הוא נשם לרווחה כשהדגיש בפניי שלא הרג אף אחד בשדה הקרב, ותמיד תיאר לי את רעש השריקות של הפגזים, ואיך הכול מסביב רעד כשהם נפלו. מדי פעם הוא פלט איזה מלמול על המראות שהוא סוחב, כשראה כמה מהחברים שלו מתפוצצים ונהפכים לאוויר, אבל המסר בסיפור הזה הוא דווקא על הלב הרחמן שלו.


במוצב שלהם הייתה מכלאה של חיילים מצרים, שבויים שנשבו במהלך הקרבות. באחד הלילות, בכפור אימים, הוא לקח כמה שמיכות וזרק אותן לשבויים, כדי שלא יקפאו למוות. ככה זה אבא שלי, אדם של הלב, הבן של לילי. ברור לו שהם היו הורגים אותו בשדה הקרב לו היו יכולים, ושסביר להניח שלא היו זורקים לו שמיכות במצב הפוך. "אני לא מודד את עצמי ואת הלב ואת המוסר שלי לפי איך שהם היו נוהגים כלפיי," אמר לי. "המוסר שלי לא תלוי בחוסר המוסר שלהם. אני כבר ניצחתי אותם, הם שבויים, ואם אני אתן להם או למלחמה לקחת לי את הנשמה, את הבן אדם שאני, את החמלה הבסיסית ואת האנושיות שבי — אז הם ינצחו אותי. כמו שניטשה אמר: 'מי שנלחם במפלצות, חייב להיזהר לבל ייהפך למפלצת בעצמו'."


כל תפיסת העולם הזו לא חלה על אחד החיילים מהפלוגה שלו, שכשגילה מה שעשה, הוא לקח את הנשק שלו, דרך אותו, כיוון אותו אל אבא והיה ממש קרוב ללחיצה על ההדק, כשחיילים אחרים ששמעו את הצעקות שלו זינקו ברגע האחרון, נעמדו ביניהם וחסמו את אבי בגופם, והורידו את הרובה מידיו של החייל.


הסיפור השלישי הוא על ניסים, בן דוד של אבא, שחזר הלום קרב ממלחמת ששת הימים. גם הוא וגם אבא, שניהם ניסים, על שם הסב המשותף שלהם, למרות שהכינוי של דוד ניסים הוא "קִיץ". בילדותו דבורה עקצה אותו, והוא הלך ואמר לכולם שדבורה "הקיצה" אותו, וכך נולד השם.


קיץ, כמו כל קלישאה, היה הגבר המרשים במשפחה. בוגר גדוד 890 בצנחנים, הכי שזוף ביפו, הייתה עליו גופה של טרזן ועיניים של טיגריס. תמיד נסעתי איתו בפורד טרנזיט הכחולה של המשפחה, בדרכנו למפעל הטקסטיל. קיץ הכיר חצי יפו. כולם היו חברים שלו. לא יכלו לעבור שלוש־עשרה שניות בלי שהוא ינופף למישהו לשלום או ישאג למישהו שנמצא בצד השני: "מה יהיה איתך תגיד לי? מה יהיה איתך!" זה מתחיל בשאגות לאלי, שיושב בקיוסק של הטוטו עם בקבוק בירה כבר בעשר בבוקר. המשרד של אלי הוא תמיד בשולחן הימני של הקיוסק, ואין בוקר שלא תמצא אותו יושב שם רגל על רגל עם פרצוף שהוא צריך כנראה את כל היום בשביל להתאושש מזה שהוא בכלל התעורר. הגרדרובה שלו מונה בלחץ שני סטים של ברמודה וגופיות סבא, והוא על המראה הקלאסי של הטיפוס שחי על ביטוח לאומי. הוא פונה ימינה מהשדרה לתוך יהודה הימית: "וולאק תראה איזה יפה אתה!" הוא צועק למישהו מכוער בטירוף וממשיך, "איפה היית אתמול? אה?" הוא שואג תוך כדי שהטרנזיט דוהרת על ארבעים. ארבעים לא נשמע כזה מהר, אבל ארבעים קמ"ש במיכלאנג'לו לפני שפונים לאלברט קיוסו זו דהירה. סמכו עליי. "הא ז'אקו! קקסי בה? נראה אותך בערב, כן?" הוא צורח בבולגרית ועברית בצומת הבא תוך כדי פניית חראקה ליד המכולת של בטי.


אנחנו נעמדים ברמזור, קיץ חולם בהקיץ, העיניים שלו נעצמות לאט. מה יש לו, הוא עייף? אני תוהה. הרמזור מתחלף לירוק, ומייד נשמע צפצוף מאחורה. קיץ מתעורר בקפיצה, ואנחנו נוסעים. ימינה, שמאלה, אין תמרורים בסמטאות הצרות של עג'מי, קיץ מכיר את כל הדרכים. אנחנו נעמדים לפני פנייה לרחוב יפת ומחכים שהכביש יתפנה. אני מתבונן בנהגי המונית הערבים שחונים עם מוניות הפז'ו המקושטות שלהם על פינת הרחוב. מילים בערבית מעטרות את השמשה האחורית, פרווה פרושה להם על הדשבורד. הם משהו אחר. המראה, השפה, צליל הכינורות הבוקע מהמוניות נשמע שונה מהצלילים המוכרים של אריס סאן היווני או שלל שירי סאן רמו האיטלקיים שבקעו תמיד מהבית או מ"אריאנה", שם ישב קבוע סבא עם החבורה שלו.


התבוננתי בהם בסקרנות, אחד מהם קלט אותי ומייד חייך אליי, חייכתי בחזרה. קיץ השתחל לתוך רחוב יפת, הצית לעצמו סיגריית נלסון, דחף קסטה לטייפ וסידר ווליום ממש חלש לרוזה אשכנזי, זמרת אשפתות, האימא היהודייה של הרבטיקו היווני. Giati Foumaro Kokaini (ביוונית: "לכן עישנתי קוקאין") התנגן עכשיו חלש באוטו. "תקשיב לי, פאשה..." הוא פנה אליי ומייד קלט עוד חבר שלו שבדיוק הרים כמה שקים של מלט על הכתפיים. "היידה סמיקו! היידה סמיקו!" הוא שאג לעברו ונופף לו לשלום. אנחנו ממשיכים, וקיץ חוזר אליי. "תקשיב לי, פשריקו, תקשיב טוב למה שדוד ניסים אומר לך. הערבי הזה שהסתכל עליך, ראיתי שהוא חייך אליך, אבל תדע שמאחורי החיוך הזה מסתתרת האמת, והאמת היא שהוא רוצה להרוג אותך ולזרוק אותך לים," אמר, וכל העשן של הנלסון עף לכיוון שלי.


"הערבי? לזרוק אותי לים?" שפשפתי את העיניים מהעשן וצחקקתי, זה נשמע כמו כיף.


"כן, לזרוק אותך לים," ענה קיץ ברצינות.


"למה?" שאלתי.


"הוא לא אוהב אותך, פאשה, לא אוהב אותך ולא אותנו. אנחנו ישראלים, והם ערבים, אנחנו יצחק, הם ישמעאל, לא מסתדרים."


שוב פעם הגענו לרמזור, שוב פעם קיץ צולל.


קיץ נרקומן.


אחרי ששב עם טראומה משדות הקרב, הדרך שלו אל המזרק ותחנת הסמים בפרדס הייתה די מהירה. טיפול בהלומי קרב? אין צורך להתבדח. ההרואין טיפל בו. הוא לאט־לאט מחק והרס את עצמו. רזה, איבד שיניים, חי ברחוב, אפילו גנב מאימא שלו שהייתה על ערש דווי. אבא שלי אהב אותו כמו אח, הם הרי גדלו יחד, מילדים עד לחיילים שלחמו במלחמות. תמיד בתאריך יום ההולדת שלו אבא היה הולך לחפש אותו במאורות סמים, לעיתים דרך בת הזוג שלו, שהייתה פרי יפואי יפה ולא רצוי לאימא יהודייה ואב מוסלמי, ובשל כך נשלחה במסלול המהיר אל הרחוב, ומשם בדוך אל זנות וסמים. בסוף אבא היה מוצא אותו לצד חבורת גמורים ולו רק בשביל לתת לו כסף, לברך אותו ושיזכור שאוהבים אותו.


גם אני אהבתי אותו. ידעתי שיש לו לב טוב ושהמלחמה הרסה אותו. כשאתה מסתכל על החדשות, על העיתונים, על קיץ, הכי הגיוני זה ללכת עם מה שהוא אמר. אני נולדתי ב־1975 כשהכול כבר היה עמוק מאוד בתוך התסבוכת הזו. נולדתי בישראל לנרטיב הישראלי, ואחת ועוד אחת שווה שתיים. הם כולם רוצים להרוג אותנו; במלחמה, בתחנה, באוטובוס, בקניון, ברחוב או בכל מקום שהוא. מעולם לא מצאתי בכותרות העיתונים סיפורים אנושיים כמו של אבא שזרק שמיכות לשבויים, או כמו החברות האמיצה של סבתא שלי ויוסרה. תמיד ראיתי דם, אש ותימרות עשן. סיסמאות ואיומים שכולנו ניזרק בקרוב לים. הייתי נער, גברברון קטן עם מוח של ילד, ולא הייתי צריך ריצה למרחקים ארוכים בשביל להתחבר לראש של קיץ. זה היה האקטיביזם הראשון שתרמתי לעולם: לינץ' בערבי שלא יצא לפועל, כתובות "מוות לערבים" שריססתי בקניון, וקריאות מכלילות וגורפות למותם של כל הערבים, ובמיוחד לשחרורו של עמי פופר, רוצח ישראלי שרצח ב־1990 שבעה פלסטינים, פועלים מרצועת עזה.