פרולוג
בבוקר ה־7 באוקטובר יצאתי מהבית, בשעה 07:10.
לא ידעתי לאן ולא הבנתי לגמרי מה מחכה לי בהמשך הדרך.
הרגליים שלי הוליכו אותי אל הרכב, ומשם – לשדות הקטל.
מה שראיתי וחוויתי באותו יום, היה יותר מכל מה שראיתי וחוויתי בכל ארבעים שנות חיי.
לא יצאתי מהבית מאהבת המוות, אלא מאהבת החיים.
אהבת חיי, של העם שלי, שנמצא ברגע השפל והקשה ביותר שלו מאז השואה.
היה מסוכן, מאוד, אבל לעיתים מותו של אדם אחד היא הדרך היחידה לשמור על חייו של האחר.
יצאתי.
"הִנני" – זו הייתה הקריאה שלה נשמעו מאות ואלפי לוחמים באותו היום.
בדקת קריאה יצאתי, כי לא יכולתי להישאר ולו רגע אחד נוסף באזור הנוחות של הבית והמרחב שלי.
מאז, במשך מעל 600 יום, חלפו הרבה קריאות "הִנני" והרבה מראות ואירועים.
כבר בשבוע הראשון למלחמה התחלתי לכתוב לעצמי יומן אישי, התחלתי עם סיכום אירועי ה־7 באוקטובר, ומשם האצבעות המשיכו "לתקתק" על המקלדת את הסיפור של המשך המלחמה בקבוצת הוואטסאפ שלי עם עצמי.
הרגליים המשיכו לרוץ, העיניים לסרוק, הידיים לירות, למיין, לסחוב פצועים ולהעמיס ציוד – והאצבעות המשיכו לספר את מה שאפשר לספר, ומה שלא, יישאר אצלי.
מאז חלפו מעל 600 ימי מילואים ומלחמה.
היומן הפרטי הזה הפך לספר זיכרונות, ואולי גם למסמך היסטורי, אך מעל לכול הוא סיפורי האישי.
לרגע לא חשבתי שהוא יהפוך לספר של ממש – אלא לזיכרון דברים; זיכרון הימים של הלחימה ברצועת עזה בבית חאנון, ג'באליה, שֻׁגַ'אעִיִּה, ח'אן יונס, רפיח, נוציראת, דיר אל בלאח, אל־בּוּרֵייג״, א־רימאל ושאטי. ולאחר שנה – גם בלבנון בכילא, אל־עדיסה, רב א־ת'לאת'ין ואל־ח'יאם, ואפילו בסוריה בקוניטרה, ובכפרי החיץ.
ספר זה הוא סיפורי האישי.
הספר שכתבתי נולד מתוך החוויות האישיות שלי, כפי שראיתי והרגשתי אותן על בשרי.
ייתכן שלא כל פרט מדויק, וזה בהחלט אינו תחקיר מסודר של רצף האירועים. יחד עם זאת, מטרתו העיקרית של הספר היא להציג את מהות הדברים:
את המלחמה – לצד המחדלים והכישלונות – ובעיקר את רוח הלחימה וההתנדבות, ההתגייסות, הגבורה והמסירות.
זוהי המלחמה הגדולה ביותר של מדינת ישראל המתחדשת, מאז ימי הבית השני וסיפורי התנ"ך, ובה טמונות רוח הלחימה, הציונות, אהבת המולדת והאחווה בין הלוחמים לעם כולו.
אם יש ביקורת כלשהי בספר, הרי שהיא נובעת מאהבה, אהבה לעם ולצבא – מתוך שאיפה כנה לתיקון משמעותי ולצמיחה מתוך השבר העמוק הזה.
הספר הזה לא היה נכתב ללא אלישבע.
אלישבע אשת נעוריי, שהתייצבה והתגייסה בתפקידים קודמים עוד לפני המלחמה. בחגים, בשבתות, בלילות בודדים, בזמן המילואים וביום הקרב ב־7 באוקטובר – תמכה, חיזקה ונשאה על כתפיה את כל עול הבית, המשפחה והילדים. אלמלא היא, כל זה לא היה מתאפשר.
תודה לך אהובתי.
תודה גם לחברים, לתומכים ולממליצים שדחפו אותי ללכת עם הספר הזה ולהוציא אותו אל האור. תבוא עליכם הברכה.
אוהב העם והמולדת,
יפתח גץ
4.10.23, יום רביעי – השקט שלפני הסערה
ביום רביעי בבוקר בחול המועד סוכות, חל התאריך העברי של יום ההולדת שלי, י"ז בתשרי. התלבטתי אם לנסוע עם חבר לים, אך בסוף החלטתי לנסוע לחוף זיקים לבדי, ולנצל את שעות הבוקר המוקדמות בשביל קריאה, כתיבה וחשיבה. לקחתי את הרכב החשמלי ונסעתי, כל הדרך שמעתי מוזיקה כיפית של "יסמין", "שלמה ארצי" ועוד.
חצי שעה לפני שהגעתי ראיתי מרחוק מחזה שעוד לא ראיתי בעבר ברצועת החוף, העשן שיצא מארובות תחנת הכוח באשקלון עלה בצורה אנכית כלפי מעלה, ללא שום "מריחה" והתפזרות ברוח. כמו, להבדיל, עשן אש המערכה במקדש ש"אפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזות אותו ממקומו" (מסכת יומא כא, ב). הבנתי שמחכה לי ים שקט, רגוע וחלק.
מושלם!
מעט מאוד אנשים רוצים או מסוגלים לשחות לבד.
עבורי ועבור הפחדים שלי שאשחה לבד ואולי אטבע בגלים החזקים, ים רגוע בלי רוח היה מעולה.
הגעתי לחוף הים, הוא היה ריק כמעט לחלוטין. על קו החוף עמדו שני דייגים בלבד ועוד שלושה חבר'ה שישבו מתחת לסככה. נראה היה שהם כבר בילו כאן כל הלילה הקודם.
התארגנתי, התפשטתי והתלבשתי, ניפחתי את בלון הציפה הכתום של השחייה, הרכבתי את משקפי השחייה ונכנסתי למים. המים היו נעימים על גבול החמימים. לפתע שמתי לב לתופעה מאוד מוזרה במים. הים היה נראה חריג, הבנתי שמשהו מאוד מוזר קרה גם לטקסטורה של המים. השקיפות נעלמה, לא ניתן היה לראות את הקרקעית. עבור מי שלא שוחה שם לעיתים קרובות, אדגיש שמדובר בתופעה נדירה מאוד בחוף זיקים, במיוחד בגובה נמוך. גם בדגים לא נתקלתי כלל.
התחלתי לשחות מערבה מתוך הבנה שאני לבד ואין מציל, ולמעשה האחריות שלי על עצמי הרבה יותר גדולה. הים היה חלק, שקט ורגוע מדי באופן מטריד. כשהתקרבתי לכיוון אשקלון, ראיתי שוב שעמוד העשן הענק שיוצא מתחנת הכוח לא זז ימינה או שמאלה ופשוט עולה השמיימה בקו ישר, בלי רוח בכלל.
המשכתי לשחות מערבה. הדאיג אותי הנושא של המים העכורים, הלכלוך והשקיות הצפות. התחילו לעלות בי חששות שמשהו לא תקין. עברה לי מחשבה בראש: אולי זה בכוונה? למה המים כל כך עכורים?
מה אם לוחם קומנדו ימי של מחבלי חמאס יגיע אליי ברגעים אלה ויחטוף אותי, ואף אחד בכלל לא ידע על כך?
אמרתי לעצמי שאני סתם פחדן ושאין כלום, שזה סתם הדמיון שלי וחששות לא רציונליים.
היו המון שקיות זבל בגובה פני המים וגם בעומק של חצי מטר מתחת לפני המים, לכן החלטתי להתרחק מקו החוף עוד יותר צפון מערבה. רציתי לברוח מהמים המגעילים, אבל גם בנקודות הצפוניות נתקלתי שוב ושוב בלכלוך, שקיות זבל ושאר פסולת. הרגשתי מין לחץ פנימי, ואני בכלל באתי ליהנות משחייה כיפית ונטולת דאגות. אמרתי לעצמי שאני ממש מגזים, לא קרה שום דבר – אלה רק קצת מים, גם אם הם עכורים. ניסיתי להתרכז בשחייה בלבד ובשקט של המים, חתירה אחרי חתירה, בעוד המחשבות רצות בראשי.
הבנתי ששוב אני רואה שהפחדים שלי הם הפתרונות שלי, שאני חייב להמשיך לשחות, להתעלם ממה שקורה בחוץ וליהנות מה"לבד" והיופי שסביבי. זה בדיוק הקטע של לשחות לבד בים, להתגבר על הפחדים ולחוות את החירות.
הניסיון שלי מהיציאה לעולם העצמאי הוכיח: בכל פעם שהיה פחד שהצלחתי לכבוש, הגעתי למדרגה הרבה יותר גבוהה של הצלחה, השפעה על אנשים, צמיחה אישית וכלכלית.
מבחינה עסקית, הדרך החדשה שלי בחיים התחילה אחרי שהחלטתי לעזוב את תפקיד המנכ"ל בחברה שעבדתי בה, וללכת לשדה העצמאי של יזמות וייעוץ עסקי שיווקי.
זה קרה בשיא הקורונה, כשהכול התמוטט ולא היה ברור לאן העולם הולך ולמה, ובשיא חוסר הוודאות יצרתי לעצמי חוסר ודאות נוסף מיוזמתי ויצאתי להקמת עסק. הפחד היה המרכיב המיידי וההישרדותי שלי, לעזוב ביטחון של משכורת עם עתיד ולהסתכן בהקמת עסק תוך כדי בניית בית ומעבר דירה, זה לא דבר פשוט בכלל, ועדיין החלטתי והלכתי לאן שהלב שלי הוביל אותי.
בדרך גיליתי הרבה אתגרים שכל עצמאי מתמודד איתם. אז, בתחילת הדרך, גם הכרתי את הספר והמשל של "לבלוע את הצפרדע", שם מוכח באופן ברור שרק מי שמעז מנצח, והפחד לא קידם אף יזם או עסק באופן אקטיבי.
העזתי והצלחתי!
יצרתי לעצמי את המשוואה הבאה: פחד משתק = קיפאון מחשש להיפגע. אבל חציית הפחד = תנועה קדימה לתוך החשש שמייצר גדילה. משוואה שאם רק אאמין בה, תהיה המתכונת שלי להצלחה, ואז באופן טבעי אבחר לי ממש בכוונה תחילה כמה שיותר אתגרים וחששות לכבוש, כדי לגדול יותר.
המשכתי לשחות בקצב אחיד כשאני מתעלם מכל מה שקורה סביבי, עד כמה שאפשר. סיימתי הקפה וחזרתי אחרי 250 מטר לחוף, התיישבתי והתחלתי לכתוב.
הכתיבה שלי לקחה אותי רחוק, לעבר השנה האינטנסיבית שעברתי. מחשבה אחר מחשבה על העסק, מחזורים גדולים ומכובדים בזמן קצר, עם בערך חמישה־שישה שלבי "פיבוט" (pivot) של העסק. עסק שהתחיל ממנטורינג והגיע לייעוץ עסקי במשפכי שיווק ואוטומציות. ועדיין, עם כל ההצלחה והגדילה של העסק וצוות העובדים, הבנתי אחרי השנה הסופר מוצלחת הזו – שממש גדלתי בה בכל ממד – שיש שני דברים שחייבים לקרות אצלי בחיים עבור העסק וההתפתחות האישית שלי:
הראשון והמאתגר לכל בעל עסק ומי שחי בעולם המדיה הוא פוקוס חסר מעצורים. בלי רעשי רקע של רשתות חברתיות, קבוצות וואטסאפ ועוד. פוקוס חד כמו סכין הכולל הקשבה למציאות, לעובדים וללקוחות ובעיקר לעצמי, והליכה מאוד מדויקת ומרוכזת. והדבר השני הוא חדירה עמוקה לתוך הפחד. לחצות אותו עם עיניים פקוחות לרווחה.
גיליתי לאורך האתגרים שהיו לי בחיים שהפחד הוא המתנה הכי גדולה שיש לאדם. מצד אחד הוא מזהיר על סכנה, ומצד שני הוא מנוע עוצמתי להתקדמות והתפתחות. בכל פעם שחציתי פחד וכבשתי אותו, לא רק שלא נפגעתי, גם גדלתי מאוד והתפתחתי. גם אם כלפי חוץ "לא הצלחתי", כן למדתי, גדלתי, הפקתי לקחים והגעתי לסיבוב הבא הרבה יותר מוכן, נחוש ומצליח.
לחלופין, תוך כדי ההתמודדות גיליתי שהפחד היה רק אצלי בראש, ובפועל האתגר לא היה משמעותי כמו שחשבתי. היו לי "מגבלות מהירות", כמו שיש בהרבה רכבים חשמליים שמגבילים את עצמם.
זהו, גיליתי מה אני צריך לעשות בשנה הזו.
קיבלתי החלטה עמוקה: השנה זה יקרה!
אתמודד בכל יום עם הפחד, וכנראה שמה שיעזור לי להתקדם זה להיות בפוקוס וחדות.
כמובן, עוד לא ידעתי עד כמה אזדקק לכוח ולרעיון הזה ממש בעוד יומיים שלושה, החל מ־7 באוקטובר בקיבוצי העוטף ובכבישים, ובהמשך הלחימה בהיתקלויות בבית חאנון, שֻׁגַ’אעִיָּה ובג'באליה כשאני ניצב פנים אל פנים מול המוות ובוחר לחצות את קו הפחד. בין "קדימה להסתער" ל"קדימה להסתתר", להשתמש בריכוז פנימי מוחלט ופוקוס על מה שקורה במציאות.
סיימתי את הכתיבה, מסמך מייסד לשנה הקרובה, והתכוונתי לחזור הביתה.
באופן אירוני, לקראת השעה 09:00 הגיע המציל, פתח את הסוכה, תלה דגל שחור והכריז שהרחצה אסורה בתכלית האיסור בשל קריסת הביוב בעזה (15,000 קוב של ביוב עזתי זרמו אז למים שלנו). משרד הבריאות אסר על הרחצה בשל סכנה חמורה ומנע שחייה בים. הבנתי ששחיתי בתוך ים של ביוב מעזה, לכן כל השקיות והלכלוך.
באותו רגע עברה במוחי המחשבה: "ואולי בכלל זה מתוכנן? הרי זה מוזר, לא? דווקא עכשיו הביוב קרס? אולי חמאס מתכנן משהו? תמיד הוא מתכנן משהו." אך מייד ביטלתי את החששות, "אין כאן אינדיקציה מספיק חזקה, ואני מדמיין שיקרה כאן משהו? למה שמשהו יצוץ מהים?"
ובכל זאת החלטתי לעשות משהו שונה במקום לחזור הביתה. עד היום לא ברור לי לגמרי למה.
חזרתי לרכב ויצאתי לסיור קו על הגבול עם עזה. שנים, מאז הלחימה בצוק איתן, לא הגעתי לגדר ממש וצפיתי ממנה פנימה. הלכתי לבסיס התצפיתניות ״יפתח״ ולבא"ח1 חילוץ והצלה שנמצאים מדרום לחוף זיקים על הגבול.
מהבא"ח (בסיס טירונים) יצאו הרבה טירונים למטווח מערבית לבסיס. חלפתי על פניהם ועליתי לבסיס התצפיתניות ״יפתח״, שם עמד ש"ג שריונר של הגדוד, גדוד עוז 77. עצרתי ודיברתי איתו. אני אף פעם לא עושה דברים כאלו, סתם לרדת מהרכב ולהטריח את עצמי בחקירת הגזרה כשאני בכלל בדרך הביתה?
"חג שמח אחי, מה המצב?"
החייל היה נראה די מופתע שאזרח כלשהו מגיע לשער הבסיס ומדבר איתו.
"אני מעולה, שמירה אתה יודע. באת מהים? לא להאמין שאנחנו בגבול עם עזה."
"האמת? לא תכננתי לעצור כאן. פשוט היה משהו במקום הזה שמשך אותי... כמה עזה קרובה לכאן?"
"דקה אחי. תמשיך עם השער הצהוב שפתוח כאן ותוך דקה אתה בגדר."
"בטוח?"
"ברור, אין בעיות סע, תראה את הנוף."
"לא יודע, הרואה יורה תירה עליי?"
"פחחח, איזה תירה עליך? לא קורה כאן כלום."
הסתכלתי על ציר הכורכר שיוצא מהבסיס דרומה לגדר של צפון הרצועה. ממש התלבטתי, לא ראיתי סיבה להסתכן סתם על הציר הזה.
אמרתי לעצמי: "לפעמים, עדיף להתבונן מרחוק."
פתחתי לחייל את אפליקציית "עמוד ענן" ועברתי על הצירים צפונה ודרומה לרצועה. תכלס, הכול קיים וממש קרוב, רק צריך רכב ותוך דקות אתה בכל תא שטח של עזה וישראל.
עברתי על הצירים, ראיתי את כיוון הכניסה ואת המרחק מהרצועה, ולא ידעתי שעוד רגע ממש אהיה שוב על הגזרה הזו.
נפרדנו ואיחלתי לו חג שמח. חזרתי צפונה וחיפשתי את מאגר שקמה. המאגר היה ריק, ירדתי מהרכב וצילמתי לחבר, "חבל שלא באת איתי הבוקר, היה בוקר מושלם ממש ללב ולנשמה."
המשכתי הביתה.
בדרך עצרתי בחנות ספרים בקריית גת וקניתי לעצמי שלושה ספרים: אחד מהם היה הספר האוטוביוגרפי של אילון מאסק, לא ידעתי עד כמה הוא ישרת אותי בשנה הקרובה, בפרקטיקה וגם במיינדסט.
1 בסיס אימון חטיבתי.
שבת שמחת תורה
7 באוקטובר
ההפתעה
השעה 06:30 בבוקר.
אני מתעורר מהשעון המעורר ששולף אותי מתוך חלום מעומעם. ניצוץ ראשון של מודעות מתוך שינה ואני מבין – "שמחת תורה הבוקר", אני חייב לעוף לתפילת שחרית של ותיקין.
ברקע נשמעים פיצוצים רציניים וחריגים. אלישבע אשתי שואלת אותי "מה זה?" אני עונה לה שאבדוק. אני הולך לחדר של הבנות הקטנות, עם הטלפון הנייד ורואה בכל קבוצות הטלגרם שיש צבע אדום בכל עוטף עזה. אני תמיד עם הנייד עליי, גם בחגים ושבתות, בגלל תפקידי במילואים שדורש ממני זמינות 24/7 לכל הקפצה.
לכאורה, הרבה "צבע אדום", אבל זה הגיוני וסביר כיוון שזו סך הכול תקופה מתוחה: חגים, הר הבית ויתר הסיבות שהתקשורת ומערכת הביטחון אוהבות "לתרץ" בהן טרור מוסלמי. לא התרגשתי יותר מדי, למרות הרצף הגבוה.
06:40
אלישבע חזרה לישון ואני יצאתי במהירות לתפילת שחרית.
במשך כל הדרך לבית הכנסת אני מסתכל מערבה לכיוון עזה ומחפש יירוטים, מבצע ״מגן וחץ״ לטיפול בג'יהאד האסלאמי הסתיים לא מזמן, בקיץ. עלינו אז על הגגות לצפות ביירוטים, כעת קצת קשה לראות את היירוטים באור יום. אומנם אנחנו יחסית קרובים לרצועה, מרחק של כ־40 קילומטרים בלבד מעזה, אבל לא מספיק גדולים בשביל שחמאס יירה עלינו טילים, לכן לא הופעלה אצלנו כיפת ברזל או אזעקת "צבע אדום".
הגעתי לתפילת "עמידה", היה קשה להתרכז עם כל הרעש מסביב.
6:50
הוצאתי את ספר התורה והתחלנו בהקפות החגיגיות של שמחת תורה, שרנו שירים ורקדנו כשברקע נשמעים כל הזמן הדי פיצוצים ממערב. התבדחתי עם
השכן שלי שבעבר הייתה לנו תצפית מעולה ליירוטים ועכשיו יש סתם "בומים".
לא הצלחתי להתרכז בהקפות ולכן הלכתי לבדוק מה קורה בחוץ. זה ממש נשמע חריג.
עדכון צבע אדום בטלגרם חמאס
מתוקף תפקידי באחד מגופי המודיעין במילואים אני מחובר ברמה יומית ושעתית לתחום ה״אוסינט״ – ״Open Source Intelligence״ ובראשי תיבות OSINT, כלומר איסוף מודיעין ממאגרי מידע גלויים, כמו עיתונות, רדיו, ערוצי וואטסאפ וטלגרם.
ישר נכנסתי לקבוצות של ארגון חמאס בהן אני נמצא, כדי להציץ ולהבין ממקור ראשון מהי תמונת המצב בשטח. כל אחד יכול להצטרף לקבוצות הללו בתנאי שהוא קורא ערבית. לא מדובר במשהו סודי או מורכב.
התחלתי לקרוא מידע גלוי בקבוצות, בדיעבד אבין עד כמה המהלך הזה היה שובר שוויון בהשוואה לשאר יחידות צה"ל, שהיו בערפל קרב מוחלט באותה השעה. יחלפו חודשים (ואף שנים) ועשרות אלפי גברים ונשים, לוחמים ואנשי הצלה, יסתכלו לאחור על הרגעים הללו ויאכלו את עצמם על הדקות הקריטיות, בהן לא היו ערים פיזית או מנטלית למציאות, לחדשות או לנייד, בלי להבין שהנורא מכול עובר על תושבי העוטף, ששערי הגיהינום נפתחו עליו. החרטה והאשמה נטעו את שורשיהן ממש בשניות אלו ולצערי הן יתגברו עם הבנת ממדי האסון, ולא יחלפו לצערי גם בעתיד הרחוק.
בערוץ הטלגרם جنين القسام – ״ג'נין אלקסם״, ערוץ פעיל מאוד של שלוחות חמאס בג'נין, הופיעו מספר קטעים שהקפיצו אותי וגרמו לי להבין שיש כאן משהו חריג בכל קנה מידה. שפשפתי את העיניים כדי לוודא שאני לא מתבלבל.
ראיתי את הטנדרים שהתחילו להיכנס לשדרות!
ידעתי בביטחון שזאת לא עזה ושאני רואה מחבלים נוסעים ברחובות העיר הדרומית על רכבים, עונדים סרטים ירוקים ונושאים נשקי קלצ'ניקוב.
הטנדרים הלבנים עליהם נסעו מחבלי הנוח'בה לא היו הפתעה בשבילי. תוכנית הפשיטה שלהם על היישובים הייתה ידועה בקרב מנגנוני הביטחון הישראליים והתוודעתי אליה שנים קודם לכן, זו רק הייתה שאלה של זמן עד שיממשו אותה. מה שלא הסתדר היה הרקע לטנדר – העיר שדרות.
הדיסוננס היה בין שני השקפים הללו כביכול, שפשוט מונחים יחד אחד על השני, מחבלי נוח'בה, בשדרות.
מה זאת אומרת?!
אני מריץ את הסרטון עוד פעם כשהצלם צועק "יואו, זה חמאסניקים." האסימון מתחיל לרדת, לאט, אבל יורד – יש חדירה קרקעית לשדרות!
בערוץ אחר צפיתי בסרטון של בקאי (טרקטורון מעופף) חוצה את הגבול, אבל הצילום היה מהצד של עזה, לא מישראל!
ועוד סרטון שממש הטריד אותי וגרם לי להבין שיש חדירה קרקעית משולבת ורצחנית – המחבלים פרסמו סרטון של ממ"ד בו כולם מדממים, יש הרוגים וממשיכים לירות בהם ולהשפיל אותם. לא היה כתוב מיקום ספציפי מלבד המילים غلاف غزة – עוטף עזה.
ברגע הזה האסימון נפל מהר יותר להכרה שלי – מדינת ישראל נמצאת תחת מתקפה משולבת ברגעים אלו ממש!
״תקפו!
סרטון שמופץ מתוך התנחלויות רצועת עזה״ - לא הטנדר הפריע לי, אלא הרקע שלו
קטעי הווידאו והתמונות גרמו לי להבין כבר בבוקר הזה שאנחנו ממש לא בצבע אדום, אלא בחלום בלהות, הכי מציאותי וכואב שיש. תפסתי את שלומי השכן שלי ואמרתי לו:
"מחבלים חדרו לשדרות עם טנדרים ועם טרקטורון מעופף."
״פעולות להנחתת לוחמי ההתנגדות בתוך גבולות רצועת עזה״ – תחילת ההבנה, זה קורה!
"מה?!?"
"ששש..."
ביקשתי ממנו שלא יגיד לאף אחד, גם ככה אין לאנשים מה לעשות. לא הבנתי באותו הרגע עד כמה שאין צורך להסתיר, להפך, חייבים להודיע לכולם מה מתרחש. אך את זה כאמור אבין רק בדיעבד. מצד שני, ככה הרגשתי. מי אני שאקבל אחריות על הפצת ידיעות לא מאומתות והיסטריה?
עוד חמש דקות עברו ועלתה בי ההבנה שאני לא יכול להישאר במצב שבו אני נמצא עכשיו.
אני חייב לצאת מהבית ולעשות משהו.
הרגשתי שקורה משהו לא הגיוני, ענק ומבלבל, ואני מבין שבמקום שבו אני נמצא עכשיו, עם סידור ביד בבית הכנסת או עם טלפון ביד, אני לא עוזר לאף אחד. אני צריך לצאת, להיות ראשון, לנוע! הבנתי שעליי לצאת מהמשבצת שלי, מד' אמותיי, ולהתקרב למקום שבו הדברים מתרחשים!
תוך כדי הדיון הפנימי שלי, ההקשבה לעצמי וההתלבטות לאן לנסוע ומה עליי לעשות, נזכרתי בקטע הידוע של רועה הצאן המיתולוגי יאיר הר סיני:
"החומרנות הרסה כל חלקה טובה, לכן חשוב כל כך להימצא בתנועה, לנוע, לנוע בעקבי הצאן, לנשום... כשמעיזים לצאת, זוכים להרבה ברכה במפגש החי עם העולם."
מבחינתי הקיבעון הוא אִיום, אזור הנוחות מחליש קבלת החלטות מכל מיני סיבות, ולכן אני חייב לנוע, חייב לצאת מהמשבצת בה אני נמצא עכשיו, לאן שלא יהיה.
הקול הפנימי אמר לצאת, להתחיל ללכת ולהביא את המדים.
יצאתי מהמבנה, עצרתי בכניסה לבית הכנסת השכונתי, הרחק מכולם, הסתכלתי שוב בערוצי הטלגרם של חמאס ווידאתי שאני רואה נכון.
הסרטון עם הבקאי סגר מעגל – יש חדירה למדינת ישראל, "כאן אתה לא נשאר דקה, נקודה," אמרתי לעצמי בהחלטיות.
התחלתי להפנים את הבלתי ייאמן:
מאות מחבלי חמאס חדרו לישראל בליווי ארטילרי כבד מאוד!!!
