פתח דבר


אפריקה היא מקום שאליו אני תמיד שב. המפגש עם בעלי חיים גדולים ומגוונים על רקע הטבע העשיר מספק מראות שאין בשום מקום אחר בעולם, מראות שבכל פעם מתחדשים. שמורת הסרנגטי בטנזניה הפכה בעשורים האחרונים למקום שאליו נוהרים רבים מכל קצוות העולם, כדי לחזות בנפלאות בעלי החיים באפריקה. כדי להגיע מחו”ל לספארי בשמורה נהוג לנחות בעיר ארושה, ששוכנת למרגלות הר הקילמנג’רו. זו העיר השנייה בגודלה בטנזניה, ושדה התעופה הבין־לאומי שלה הוא שער הכניסה הקרוב ביותר לסרנגטי. בחגים כמו סוכות ופסח, כשיש בישראל ביקוש גבוה לטיולי ספארי, נוחתות בארושה טיסות שכר ישירות מישראל, וכאן מתחיל הסיפור שלי. בחגים אלה אני עומד נדהם כשאני רואה כ־600 ישראלים יורדים משני מטוסים גדולים, עוברים בטרמינל קטן כגודל דירה ממוצעת ויוצאים אל יותר ממאה רכבי ספארי הממתינים להם בחוץ. בימים הבאים העברית נשמעת ברמה בכל חניוני שמורת הסרנגטי ומחנותיה. תיירי הספארי מישראל הם בעיקר הורים וילדיהם או נכדים עם סביהם, וכל אחד מהם שילם אלפי דולרים עבור חוויה מיוחדת – להיטלטל כמה ימים ברכבי 4X4 בדרכים מלאות אבק ומהמורות, כדי לראות בעלי חיים בסביבתם הטבעית. כל אלה הם בעיניי עדות לרצון עז הטבוע בנו להתבונן בבעלי חיים בבית הגידול הטבעי שלהם, לראות מה הם עושים וכיצד הם עושים זאת.


חוויית הצפייה בבעלי חיים בטבע היא אכן עזה, כפי שנוכחתי לדעת לפני שנים רבות, כאשר בעת סיור לילה במדבר יהודה ראינו מקרוב זאב מרשים. נחקקה בי ההתרגשות של חברתי והאמירה הנלהבת שלה, שהזאב באלומת אור על רקע הלילה במדבר הוא מראה שלא תשכח לעולם. נראה שכך טבען של חוויות כאלו, חוויות שהציתו אצלי את התשוקה להתבונן בבעלי חיים ובהתנהגותם.


לשמחתי זהו עיסוקי – אני חוקר התנהגות בעלי חיים (גם בני אדם הם בעלי חיים). מחקריי מבוססים בעיקר על הסתכלות מעמיקה ועל תיאור מפורט של ההתנהגות. תחום המחקר שלי נקרא אתולוגיה (ethology), והוא נולד כאשר זואולוגים באירופה התחילו לתאר בקפדנות את התנהגותם של בעלי חיים, בעיקר אלו שסמוכים לבתיהם – אווזים, שחפים, דגים, דבורים ועוד. באותו זמן התפתחו גם בצפון אמריקה מחקרים על התנהגות בעלי חיים, אולם המחקרים שם התפתחו בעיקר כענף של הפסיכולוגיה, והתבססו בעיקר על ניסויים בחיות מעבדה, כגון יונים, חולדות וחתולים. ההתנהגות נחקרה שם בעיקר בהקשר של למידה ואינטליגנציה, ובניסיון לחשוף את המנגנונים שמעצבים אותן. לעומת זאת, המחקרים באירופה צמחו כענף של הזואולוגיה, עסקו בעיקר בחיות משק ובחיות בר, והתבססו בעיקר על תצפיות שבהן מתארים את ההתנהגות ללא כל התערבות, בלי לדרוש מבעל החיים לבצע משימה כלשהי. אפשר לתמצת את ההבדלים בכך שבאירופה למדו איך ומה עושים בעלי חיים, בעוד בצפון אמריקה חקרו מדוע הם עושים זאת. הבדל נוסף בין המחקרים באירופה ובצפון אמריקה התבטא בלבושם של החוקרים: חולצות פלנל משובצות באירופה, לעומת חלוקי מעבדה לבנים בצפון אמריקה. כזואולוג שאוהב להתבונן בבעלי חיים ולראות מה הם עושים ואיך, ברור שאני משתייך לצד האירופי, אף שאיני נוהג ללבוש חולצות פלנל משובצות (וגם לא חלוקים לבנים).


מעניין כמה אפשר ללמוד רק מהתבוננות. בזמן שירותי בצבא נכחתי בהרצאה שנשא הרב הראשי לצה”ל. עמיתים שרחוקים מן הדת ניסו לאתגר את הרב בשאלות על הפער בין דת ומדע, ובמסגרת הוויכוח עימם טען הרב כי אפשר לתמצת מחקר בכך שמדען מתבונן, משתאה ויושב וקובע עובדה. אכן, בעיניי, כמי שאמון על תצפיות ופחות על ניסויים, הכול מתחיל בחוויות של התבוננות והשתאות, שבעקבותיהן אפשר לנסות להבין את מושא התצפית גם בלי להיות חוקר, לפחות בהקשר של התנהגות בעלי חיים. ברוח זו, הספר הזה עוסק בעיקר בתיאורים שמבוססים על הסתכלות קפדנית על התנהגות, שביצעו אחרים או במחקרים שלי. כך אני מספר את סיפורה של האתולוגיה ואת הסיפור שלי בהתבוננות על בעלי חיים, בתקווה שאלה יעוררו השתאות כמו זו שהם מעוררים בי.


תל־אביב, תשפ”ה


ההתחלה


בטרם התחלתי את לימודיי באוניברסיטה, שנים רבות ליוויתי את אחי, יהודה, לצלילה בנמל יפו. היינו עולים על שובר הגלים והולכים עד לקצהו, משם נשקף מראה נפלא של יפו העתיקה. בין הסלעים שבגב השובר וליד סלע אנדרומדה צללנו שעות וימים. כאשר היה לנו קר היינו משתרעים על שובר הגלים כדי לספוג מעט חום ממשטחי הבטון, עד לצלילה הבאה.


לכאורה היה טבעי כי בהגיעי ללימודי ביולוגיה באוניברסיטת תל־אביב אפנה לתחום הביולוגיה הימית. אבל אז, בקיץ שלפני תחילת לימודיי באוניברסיטה, קניתי בשבוע הספר ספרים על בעלי חיים. הראשון היה “הקוף העירום” מאת דסמונד מוריס (Desmond Morris), ספר שהמחבר הגדירו כ”מחקר של זואולוג על בעל החיים הקרוי אדם”. הספר עוסק בזואומורפיזם (zoomorphism), כלומר: זיהוי תכונות של בעלי חיים בבני אדם. במילים אחרות, הספר עוסק בתיאור השורשים החייתיים שקיימים בהתנהגות של בני אדם. דסמונד מוריס קבע כי בני האדם הם בעלי חיים, וכי איננו אלא קופים שעלו לגדולה. במילותיו הוא:


“האדם עודנו צועד בעקבות מרקמי ההתנהגות הבסיסיים שקבעו הקופים הקדמונים”.


לא אהבתי את הספר, אך בכל זאת הוא נטע בי את הגישה שליוותה בהמשך את עבודתי כחוקר התנהגות, והיא שקיים רצף בין התנהגות בעלי חיים להתנהגותם של בני אדם. את הטענה על אודות רצף זה הציג בצורה מדעית צ’רלס דארווין, אך הדוגמאות המשובבות שהביא מוריס בספרו, כמו גם בספרים נוספים שלו שתורגמו לעברית (למשל: “תצפיות על בעלי חיים”, “תצפיות על התנהגות בעלי חיים”, “גן החיות האנושי”), מדגימות זאת בתמונות רבות, שמחדדות את הנושא ומציגות הקבלה מפליאה בין בעלי חיים לבני אדם. למשל, הוא מראה כיצד ממש באותה צורה, הן בבני אדם והן בבעלי חיים, נשמר מרחק גדול בין זרים בהשוואה למרחק קטן בין קרובים.


אל דסמונד מוריס חזרתי כשהייתי מרצה מתחיל לזואולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, והוטל עליי ללמד קורס על בעלי חיים בישראל. או אז מצאתי בספריית האוניברסיטה ספר בשם “יונקים” (The Mammals) שכתב מוריס בתחילת דרכו, עת היה אוצר היונקים בגן החיות הידוע של לונדון. בחציו של כל עמוד בספר יש תמונה של יונק כלשהו, ובחצי השני תיאור סיפורי על אודות אותו יונק. למשל, בתיאור של קיפוד מצוי שנפוץ באירופה ובישראל, מתאר מוריס כי כאשר הקיפוד אוכל בעל חיים רעיל, למשל קרפדה שיש לה בלוטות ארס, הוא מפריש כמות גדולה של רוק שכולל בתוכו את הארס של הקרפדה שאכל, ומורח את התערובת הזו של רוק וארס על הקוצים שלו. עד כאן הסיפור ידוע, אך מוריס מציין כי הקיפוד מגיב בצורה דומה לא רק לארס אלא גם לקפה טורקי או לבושם של נשים (ראוי לשים לב להבחנה הדקה של סוג הקפה והבושם). כמי שאוהב להדגים לסטודנטים את ההתנהגות, במשך שבוע לפני ההדגמה המתוכננת פיזרתי קפה (טורקי כמובן) על כל הקיפודים שגידלנו באוניברסיטה. גם הזלפתי עליהם בושם של כל אישה שנתקלתי בה. מאמציי היו לשווא, הקיפודים לא התנהגו כפי שמוריס הציע. לפחות הסטודנטים נהנו מהסיפור המשעשע.


את שני הספרים הנוספים שקניתי באותו שבוע ספר כתב קונרד לורנץ (Konrad Lorenz), שם שלא הכרתי עד אז. ספר אחד נקרא “טבעת המלך שלמה”, ובו סיפר לורנץ שכפי שלשלמה המלך הייתה טבעת שבעזרתה ידע לדבר בשפת כל חי, כך גם הוא, כלומר לורנץ, יודע לדבר בשפת בעלי החיים, מכך שהוא יודע לקרוא ולהבין את התנהגותם. עוד אחזור לתיאורים שבספר זה, שחלק מהם אני נוהג לצטט בהרצאותיי גם כיום. הספר הנוסף של לורנץ היה “הרע לכאורה – על התוקפנות בטבע”. ספר זה שבה את ליבי. התלהבתי מהתיאורים הצבעוניים והמפורטים של התנהגות בעלי החיים, והתפעמתי מכך שבעזרת התבוננות הצליח לורנץ ללמוד הרבה כל כך על ההתנהגות.


כך הגעתי להחלטה כי בלימודיי באוניברסיטה לא אפנה לביולוגיה ימית כפי שחשבתי תחילה, אלא לתחום החקר שעוסק בהתנהגות בעלי חיים, תחום שבאותה תקופה, סוף שנות ה־70, היה צעיר יחסית ומבטיח.


חקר התנהגות בעלי חיים כמדע קיים כמאה שנים, מהמחצית הראשונה של המאה ה־20, כאשר קבוצת חוקרי טבע באירופה החלה ללמוד באופן שיטתי את התנהגותם של בעלי חיים שונים. הם ערכו תצפיות שיטתיות על התנהגויות של בעלי חיים בטבע הסמוך לביתם במטרה לגלות התנהגות שאופיינית לכל מין, ולאתר את הגירוי או המצב הפיזיולוגי שמביא לביצוע כל דפוס התנהגות. עבודות אלה הובילו לתחום חקר שבהמשך נודע כאתולוגיה, שם שנגזר מהמילה אתוס (ethos) שמשמעותה מנהג או אופן. השם אתולוגיה נגזר מגרסתו הצרפתית (éthologie), והוצג לראשונה על ידי אוסקר היינרוט (Oskar Heinroth), שהיה אחד מהאבות הנשכחים של חקר התנהגות בעלי חיים. היינרוט גם הנחיל רעיונות רבים למי שמקובל כאבי האתולוגיה – קונרד לורנץ, שבספר “הרע לכאורה” מביא תיאורים רבים על התנהגות בעלי חיים שגידל או שצפה בהם. במיוחד קסמו לי סיפוריו של לורנץ על האווזים, שהביאו לאחת מהתגליות החשובות שלו.


לורנץ התגורר בחווה עם בעלי החיים החביבים עליו ביותר – האווזים האפורים. עבורו הייתה זו הגשמת חלום ילדות, שטווה לאחר שקרא את הספר “מסע הפלאים של נילס הולגרסון”, מאת סלמה לגרלף. מן הביצים של האווזים האפורים בוקעים אפרוחים, וכמו אפרוחי תרנגולת הם עצמאים ונוהגים לנוע אחרי הוריהם ולהיזון בעצמם. התנהגות זו תוארה לראשונה כבר במאה ה־19. בהשראתו של היינרוט מצא לורנץ כי אפרוחי האווזים עוקבים לא בהכרח אחרי האימא שלהם, אלא אחרי כל מה שהם הולכים אחריו בגיל 13–16 שעות, תופעה שזכתה לשם החתמה (imprinting). מהותה של התופעה היא שלאחר הבקיעה מהביצה יש לאפרוחים חלון זמן צר ומוגדר שבו הם נקשרים אל מה שהם הולכים אחריו, וקשר זה הוא בלתי הפיך, כלומר: מה שהוחתם לא יישכח. בטבע זו אימא אווזה, וכך לומדים אפרוחים לעקוב אחריה, ללמוד ממנה מה לאכול ולחסות תחת כנפיה. כך האפרוח נקשר אל אימו בקשר בלתי הפיך שיינתק רק כשיתבגר.


לורנץ מצא כי לא הכרחי שההחתמה תתבצע כלפי אימא אווזה, וכי האפרוחים מוחתמים ונקשרים לכל דבר שהם עוקבים אחריו לאחר בקיעתם. כך הצליח לורנץ להחתים אפרוחים על עצמו. יש שפע של סרטונים שמדגימים אפרוחי אווזים צועדים או שוחים בטור בעקבותיו של לורנץ, כפי שהיו עושים לוּ נחשפו בשעותיהם הראשונות לאימם ולא ללורנץ. הניסוי המשכנע הזה על אודות ההחתמה בוצע עם אפרוחי אווזים שהוחתמו על תלמידיו של לורנץ. כל תלמיד לקח קבוצת אפרוחים מייד לאחר שבקעו, והלך לפניהם כשלרגליו מגפיים גבוהים שעליהם מצויר דגם ייחודי בגובה עיני האפרוחים. לתלמיד אחד היו מגפיים עם פסי אורך שחורים, לשני מגפיים עם פסי רוחב שחורים, לשלישי פסים שחורים אלכסוניים ולרביעי נקודות שחורות פזורות על המגפיים. אחרי שכל קבוצת אפרוחים הוחתמה על דגם שונה של מגפיים ערבבו את כל האפרוחים, וכל אחד מהתלמידים התחיל ללכת בכיוון אחר. האפרוחים נפרדו מייד, וכל קבוצה שלהם הזדרזה לעקוב אחר דגם המגפיים שעליו הוחתמו. כך טבע לורנץ את שני המאפיינים של תופעת ההחתמה:


היא יכולה להתרחש רק בחלון זמן מוגדר, סמוך לבקיעה מהביצה.
מה שהוחתם לא יישכח.
עם השנים, הוכח שההחתמה אינה לגמרי אוטומטית, יש בה הכללה מסוימת. למשל, אם אפרוח שהוחתם על אימו נחשף לאימא אחרת, הוא עשוי ללכת אחריה כאילו הוחתם עליה. אני עצמי נוכחתי בכך במפגש שהיה ביני ובין חוגלות באחת הפעמים שטיילתי בהרי ירושלים. החוגלות הן תרנגולות בר שדוגרות על הקרקע כמו אווזים, וגם בהן נפוצה התנהגות ההחתמה. בשביל שעליו צעדתי נתקלתי בשתי חוגלות שהלכו, ובעקבותיהן כתריסר אפרוחים של שתיהן. החוגלות נבהלו וברחו ממני והלאה אל צידי השביל, אחת עם אפרוח אחד והשנייה עם כל שאר האפרוחים. אני מניח כי לכל אימא חוגלה היו שייכים רק כמחצית האפרוחים, אך בעת הבהלה הם לא הבחינו מי משתי החוגלות היא האימא שלהם, אלא רצו אחרי אחת מהן ללא הבחנה. כך התפצלו לקבוצה גדולה ולאפרוח יחיד.


*המשך הפרק זמין בספר המלא*