פרק 1
פורעי חוק, כמו מאהבים, משוררים, מלחינים וחולי שחפת שמשתעלים דם על קלידי הפסנתר, מצטיינים בעבודתם לאור קרני הירח החמקמקות.
– טום רובינס
דומיניק פטרוב
סנט פטרבורג, רוסיה
אני מתמרן את סירת המנוע במעלה נהר הקוזנצ'יק, שומר על קצב איטי ויציב, כדי שלא איתקל בשום דבר במים השחורים וכדי שהמנוע יישאר שקט עד כמה שאפשר.
יֵפְרֶם ומקס עומדים כפופים בחלק האחורי של הסירה ומגלגלים סיגריות.
יפרם, בן דודי, הוא גדול, שעיר ואכזרי למראה, אבל מחשיב את עצמו לאינטלקטואל. הוא אוהב לדבר באריכות על האובייקטיביות של המציאות והאם בני האדם הם באמת יצורים חופשיים.
למקס אין סבלנות לזה. הוא מה שהפילוסופים מכנים פרגמטיסט מוחלט. כל עוד הוא משיג את מה שהוא רוצה, ממש לא אכפת לו מאידיאולוגיה.
ובאופן כללי, מקס משיג מה שהוא רוצה. הוא ערמומי כמו שועל ארקטי — רזה ואכזרי, וכשהוא רוצה גם מקסים. אני מכיר אותו מאז שהיה בן חמש־עשרה, כשהכה למוות את אביו החורג בפטיש והתחיל לעבוד אצל הברטווה.
כמעט לכל מי ששייך לברטווה יש סיפור שמתחיל בצורה הזאת. כאוס, אלימות, בית הרוס. ברטווה משמעותה אחווה. אנחנו יוצרים את המשפחה שהטבע לא הצליח לספק לנו. כזו שתתמוך בך, תגן עליך... ולפעמים תטריף אותך.
כמו שמקס ויפרם מטריפים אותי עכשיו, כשהם מתווכחים על הסרט האחרון של הנוקמים.
"לא הגיוני להרוג חצי מהאנשים!" אומר יפרם. "היו לו אבנים, הוא היה יכול להכפיל את כל המשאבים."
מקס מושך בכתפיו. הוא מפזר בזהירות את הטבק על הנייר, מלקק את הקצה ומגלגל אותו. "אולי הוא רצה שהשורדים יהיו אסירי תודה עוד יותר." הוא אומר לבסוף.
"הם לא היו אסירי תודה! הם היו מבוהלים וכאובים... ותחשוב איך זה דפק את הכלכלה."
"פפפ, הכלכלה. איך כל העצלנים האלה תורמים לכלכלה? אני יכול להיפטר מחצי מהאנשים. אולי אפילו משמונים אחוזים."
"אתה לא יכול לבחור את האנשים. זאת בחירה אקראית."
"אני הייתי בוחר, אם היו לי אבנים."
"ככה לא —"
"היי," אני לוחש לעברם. "תסתמו. אנחנו מתקרבים."
מקס מדליק סיגריה מאחורי כף ידו והקצה מתלקח לרגע בחושך.
"איפה היא?" הוא שואל.
תמיד מסובך למצוא את הדוברה. אחרי הכול, זאת המטרה של מטע קנאביס צף — הוא זז. כשבּוֹרי יודע שאנחנו מגיעים, הוא מדליק פנסים מסביב לדוברה וגם אז קשה להבחין בה.
"שם!" אומר יפרם לבסוף ומצביע על כתם אור גופריתי עמום במים הכהים.
אני מכבה את המנוע וגולש לכיוון הדוברה.
בורי מחכה לנו.
אני זורק לו את החבל כדי שיוכל לקשור את הסירה שלנו לסיפון שלו.
"ערב טוב, אחים שלי." הוא אומר.
השיער של בורי מגיע עכשיו עד כתפיו ואסוף בבנדנה מלוכלכת. הוא שזוף מאוד ומכוסה בכתמי גריז. אני חושב שהוא לא דרך על יבשה כבר הרבה מאוד זמן.
"מה שלומך?" אני שואל אותו ונעזר בידו כדי לעלות על הסיפון.
"טוב!" הוא אומר. "יש מחסור בחמאת בוטנים, אבל עדיין יש מספיק בירה."
"איזה סוג של בירה?" שואל יפרם בקול מלא תקווה.
"אנחנו אמורים לחדש לו את המלאי, לא לשתות לו את האספקה שלו," אני גוער בבן הדוד שלי.
אני מהנהן לעבר מקס, והוא מוציא את קופסת הדברים הטובים שהבאנו איתנו. יפרם עוזר לו להעלות אותה על הסיפון — קופסאות שימורים, בקבוקי מים, וודקה ודשן — כל מה שבורי ביקש.
"אין חמאת בוטנים," אני אומר לו, "אבל הבאתי גרעיני חמניות."
"ישששש!" בורי שורק בשמחה ומשפשף את ידיו.
"איך היבול?" אני שואל.
"בוא תראה בעצמך."
הוא מכניס אותנו אל תוך הדוברה. ברגע שהוא פותח את הדלת, האף שלי מתמלא בריח טחוב וחריף של מריחואנה טרייה. אנחנו יורדים אל החלק הפנימי המצופה עץ, שם מגדל בורי ארבע מאות ועשרה שתילים מלבלבים שפורחים מתחת למנורות שמופעלות על ידי גנרטור.
בורי הוא הבוטנאי הכי טוב שהיה לנו אי פעם. הוא גידל בשבילנו מריחואנה שלא דומה לשום דבר שראיתי בעבר — עדינה, אבל יש לה השפעה עד כדי הזיות. הוא פשוט אומן. ממציא. התומס אדיסון של ההיי המושלם.
אבל הוא צריך להתקלח.
"בורי, אתה קצת מסריח," אני אומר לו.
הוא מושך בכתפיו. "אני שוחה בנהר לפעמים."
"היו לך בעיות בזמן האחרון?" אני שואל אותו.
"לא," הוא מניד בראשו. "שתי סירות משטרה שטו פה לפני כמה ימים, אבל הבחור שלנו הזהיר אותי והצלחתי להזיז את הסירה."
אני מהנהן. יקר מדי לשחד את המשטרה כדי שלא תעשה בכלל סריקות, אבל לקבל מידע מקדים על הסריקות האלה זה דבר שבהחלט אפשר לעמוד בו.
"כמה פעמים ביום אתה מאונן?" שואל מקס.
"למה אתה רוצה לדעת?" בורי נראה מבולבל.
"רק שואל את עצמי אם יש לך שפשפות," אומר מקס. "לא הייתי מחזיק מעמד שבוע בלי אישה."
"זה לא מפריע לי," אומר בורי. "יש לי הרבה עבודה ביום ובלילה אני צופה במשחקי הכס."
"לאיזו עונה הגעת?" שואל יפרם.
"לחמישית. אז אל —"
"הדרקונים אוכלים את החתיכה הבלונדינית והגמד יורש את הכתר," מתפרץ מקס.
בורי נראה כועס יותר מתמיד.
"אם זה נכון, אני חותך לך את הביצים, מקס. אני נשבע לך."
"אל תתרגש, צחקתי איתך," אומר מקס.
"בסדר," אני אומר. "בואו נעמיס את הסירה."
בורי הכין בשבילנו הכול. המריחואנה המעובדת מחולקת ללבֵנִים במשקל קילו, עטופות יפה בניילון. מאחר שמריחואנה עדיין לא חוקית ברוסיה, ערכה של כל לבנה כזאת עומד על אלפיים וחמש מאות דולר, או כמעט מאתיים אלף רובל.
בתנאים מושלמים, בורי מצליח להפיק מכל שתיל חצי קילו מריחואנה. זה אומר מאתיים וחמישה קילו מריחואנה בכל איסוף, או ארבעים ואחת מיליון רובל למוצר ארוז.
כמובן, התפעול יקר. כל אחד מהדילרים לוקח את החלק שלו, וצריך גם כסף לשוחד, תשלומים ומשכורת נדיבה לבורי עצמו. אבל מיותר לציין שמשפחת פטרוב משגשגת מאז שהשתלטנו על האספקה של חצי רוסיה.
אחי איוון עומד בראש האימפריה. כשאבא שלי ניהל את ענייני המשפחה, השם פטרוב אפילו לא היה הגדול ביותר בסנט פטרבורג. איוון הוא בוס מסוג אחר. מבריק, בלתי נלאה וקפדן. יש לו חזון.
הוא כבר התחיל לבסס את עצמו בעיר שלנו כשפגש את סלואן. היא פרצה למתחם שלנו, הצליחה להתגנב לחדר של איוון וניסתה לתקוע מזרק מלא רעל בגרון שלו. אני מעריך שאיוון העריץ את היוזמה שלה, כי הוא משוגע על הבחורה הזאת.
אני צוחק, אבל ברצינות — בחיים לא ראיתי שותפות כמו זו שיש להם. מאז שהם ביחד, איוון השתלט לגמרי על הצד הצפון־מערבי של המדינה. הוא חיסל את היריב הכי גדול שלו ועכשיו כל הגנגסטרים בעיר מכבדים אותו. או שאני כנראה צריך לומר — את שניהם.
אולי אני צריך לקנא. הייתי איש סודו של אחי, האדם היחיד שהוא סמך עליו. הייתי אמור לשנוא את הבחורה שתפסה את מקומי לצידו של איוון.
אבל אני לא שונא את סלואן בכלל, להפך, אני מחבב אותה. היא חכמה, מצחיקה ואכזרית יותר מאחי, אם דבר כזה בכלל אפשרי. אבל הדבר הכי חשוב זה שהיא מצחיקה אותו. עד שסלואן הגיעה, האחריות שירש יחד עם המקום של אבא שלנו הכבידה מאוד על איוון. עכשיו הוא מאושר, אולי בפעם הראשונה בחייו.
אז אם אני מקנא, זה רק כי עכשיו אני לבד בדרך שלא הייתי בעבר.
ברור שיש לי את האחים שלי בברטווה.
אבל אין לי מישהי שהיא הכי חשובה לי בעולם.
אני לא מצפה שתהיה לי אי פעם מישהי כזאת. זה דבר כמעט חסר תקדים אצל פושעים. אנחנו מזיינים נשים, לפעמים אנחנו עושים איתן ילדים. אבל כמעט לא קורה שאנחנו מתאהבים. כי איזו אישה תרצה להיות עם מישהו כמוני?
אין בעולם הרבה נשים מתנקשות. רוב הבחורות רוצות חיים נורמליים — בית וילדים, אולי חתול וחופשה באיביזה כל כמה שנים. מי תרצה לחיות באיזה מנזר ישן ומפחיד, עם סיכוי טוב למעוד על רובה באמצע הלילה, או להיתקל בתחת השעיר של יפרם שבדיוק יוצא מהמקלחת?
בכל מקרה, נחזור לעניין שעל הפרק — שינוע המריחואנה על הנהר, מארכנגלסק לסנט פטרבורג.
אחרי שכל הסחורה מאוחסנת בצורה מסודרת מתחת לסיפון, אנחנו מתנתקים מהדוברה, מנופפים לבורי ומפליגים. השעה כבר שתיים בלילה ואנחנו רוצים לחזור לסנט פטרבורג לפני הזריחה.
אני משייט בנחישות לאורך הנהר. אנחנו חולפים על פני סירת דיג וספינת נהר, אבל רוב הזמן המים ריקים. קצב ההתקדמות של הסירה אחיד ומשעמם כל כך עד שמקס נרדם, ורק יפרם עוזר לי לעמוד על המשמר.
"אתה רוצה שאבעט בו?" שואל יפרם ומסמן בראשו לעבר מקס השקוע בשינה.
"לא," אני אומר. "אל תטרח. עוד מעט נגיע ואז הוא יעזור לנו לפרוק."
בחרנו בכוונה לילה בלי ירח. עדיין קריר בתחילתו של האביב. יפרם חובש כובע צמר ועוטה כפפות והמעיל שלי סגור עד לצוואר. חבל שלא הבאתי גם כפפות — האצבעות שלי קופאות על ההגה.
לבסוף אנחנו מגיעים למעגן הפרטי שנמצא ממזרח לעיר. אנחנו שוכרים אותו מדייג זקן בשם קוזימו. מאחר ששילמנו לו עבור שימוש בלעדי במקום, לא אמור להיות אף אחד באזור.
אבל בזמן שאני מנווט את הסירה לעבר המזח, חולפת בי תחושה משונה של חוסר נוחות. מין הרגשה מטרידה שמשהו לא בסדר. כמו בתמונות תלת־ממד ישנות שאפשר לראות מה יש בהן רק עם משקפיים מיוחדים.
אין לי משקפיים מיוחדים. רק הרגשה שמשהו לא בסדר.
אני מכבה את המנוע ולא מתקרב עם הסירה אל החוף. העיניים והאוזניים שלי מתאמצות לאתר את הבעיה.
"מה קרה?" שואל יפרם בלחש.
"אני לא בטוח," אני לוחש לו בחזרה.
אני מעיף מבט אל סיפון הסירה, מקס נרדם כשראשו מונח על חבל בתור כרית. עכשיו עיניו הכחולות הבהירות פקוחות, בוהקות אפילו באור העמום. הוא נעמד על רגליו, מהיר ושקט כחתול.
שלושתנו סורקים בעינינו את המזח הרעוע. כרגיל, עצים תוחמים את הנהר וסירת המשוטים הריקה קשורה על החוף.
עכשיו אני יודע מה מטריד אותי. בדרך כלל, האוויר מלא בקולות של צרצרים. אבל עכשיו הצרצרים לא שרים. שקט לחלוטין.
זה אומר שאנחנו לא לבד.
ואז אני שומע קול פצפוץ ושריקה חדה. חור קטן נפער במעקה העץ של הסירה, קרוב ליד שלי. חור של קליע אקדח.
"להתכופף!" אני לוחש ליפרם ולמקס. אנחנו נשכבים על הרצפה בזמן שכדורים נורים מבין העצים והשיחים משני צידי המזח. כדורים מפלחים את קורות הסירה ומרססים את מי הנהר.
"לתוך המים!" אני צועק לאנשים שלי.
"מה עם הסחורה —" שואל מקס.
"תעזוב אותה."
אנחנו מורידים את המעילים, נפטרים מהמגפיים ומוציאים את מסכות החמצן ובלוני החמצן מתחת לספסלי הסירה. אני מניח את השנורקל בין השיניים ומתגלגל מעל למעקה אל תוך המים הכהים.
קולות נתז עמומים נשמעים כשיפרם ומקס מתגלגלים בעקבותיי. אני שוחה במעלה הנהר והם שוחים לכיוון הנגדי. הם מכירים את הנהלים — להתפצל ולשחות הכי רחוק שאפשר לפני שעולים לחוף. אחר כך צריך לחזור למנזר, או למקום המסתור הקרוב ביותר. וכמובן, צריך לוודא שאף אחד לא עוקב אחרינו.
הנהר קפוא. אני מצטער שלא לבשתי חליפת צלילה ליתר ביטחון, אם כי ברור שלא ציפיתי שיתקפו אותנו. הבגדים הרטובים מושכים אותי למטה, ואני נאלץ לבעוט בחוזקה ברגליי כדי להתקדם.
כדורים מפלחים את המים ומשאירים אחריהם שובל כסוף. תודה לאל, אף אחד מהם לא פוגע בי או בבלון החמצן שלי. אני מקווה שככה זה גם אצל יפרם ומקס. קול שאגה של סירות מנוע מגיע לאוזניי ואני צולל עמוק יותר, כדי שלא אפּגַע מהמדחפים שלהן. אני בטוח שהמשטרה עורכת חיפוש קרוב לסירה, במחשבה שרק שחינו לחוף הנגדי. אני גם בטוח שאלה שוטרים שיורים עלינו. אף גנגסטר בסנט פטרבורג לא היה מעז לעשות דבר כזה.
עד השנה, גם המשטרה לא הייתה מעיזה לעשות דבר כזה. היו לנו יחסי ידידות עם מפקד המשטרה הקודם, אוּטקין. לרוע המזל, המלחמה הציבורית למדי שניהלנו עם גנגסטר יריב משכה תשומת לב בלתי רצויה. במוסקובסקי התנהל קרב יריות, ברובע היהלומים התרחש טבח, במספנה נורתה אש ואחד המחסנים התפוצץ כמו חבית נפץ. ייתכן שהיה אפשר לטאטא את כל זה מתחת לשטיח, אבל העימות האחרון גרם למותם של שישה־עשר אנשים ואת זה כבר היה קשה לטייח.
המפכ"ל אוטקי נאלץ לפרוש והוחלף בידי הניצב פאבל אֶרדֶלי. ארדלי הוא בדיוק מסוג האנשים שאתה לא רוצה שיהיו בעיר שלך. קפדן, מרוסן וחסר עניין בשוחד. יכול להיות שנפלה עלינו קללה וקיבלנו את מפקד המשטרה הלא מושחת היחיד בכל רוסיה.
שימו לב שאמרתי 'לא מושחת' ולא 'נקי כפיים'. אני לא מאמין שיש מישהו באמת נקי כפיים. לכל אחד יש נקודת תורפה, אנחנו פשוט צריכים למצוא את נקודת התורפה של אדרלי.
עד לרגע זה, אדרלי היווה רק איוּם, מטרד, אבל עדיין לא בעיה שיש לחשוש ממנה. עכשיו הוא הפך לבעיה הגדולה ביותר שלנו. כי איך שזה נראה, יפרם, מקס ואני הצלחנו להימלט, אבל אדרלי הצליח לתפוס את כל הסחורה שלנו. ואיוון ירצה אותה בחזרה.
