פרק ראשון
״אימא נעלמה!״ צעק מורי עדני כשנכנס בדלת הכניסה. ״אין. לקח אותה השד. איי יא יאי.״ זאת לא הייתה בדיחה, בכל גופו גילם את הבשורה, אבל בנו אלכסנדר ישב לצד שולחן האוכל וצחק בפניו. המורי עדני איבד את הסבלנות: ״בלעה אותה האדמה. המדבר לקח אותה. ובחושך הזה, איי יא יאי. כבר לילה.״ אבל אלכסנדר לא התרגש ממופע הבהלה של אביו. ״היא בחצר,״ התעקש. המורי שראה את חיוכו המתוח רתח וקילל, ״היא לא בחצר. חלימה הלכה. אישה טיפשה.״
אחר כך הלך לחפש בצידו השני של הבית, היכן שצמח מקבץ קטן של ברושים ואזדרכות. מישהו שתל אותם שם בניסיון ליצור יער. אבל באקלים היבש של האזור, הגזעים נטו זה לצידו של זה ודמו לחיילים בשדה קרב שזרועותיהם שמוטות על כתפי חבריהם והם מנסים לברוח אל מקום מבטחים. גם שם, בין הברושים הלוחמים והאזדרכות הלומות הקרב, חלימה לא נראתה.
רק לפני שעה עוד ישבו סביב השולחן ואכלו יחד ארוחת ערב. הוא אמר את דברי התורה וכשהסתכל בה חייכה אליו בנימוס אף על פי ששִעמם אותה. אחרי שסיים לדבר, נעמדה וצעדה כמה פסיעות אל תוך חדר האורחים. כשפתחה את החלון ולקחה שאיפה ארוכה שנשמעה כמו הנפת גרזן הם חשבו שנחנקה, אבל פתאום היא העבירה רגל מעל אדן החלון.
״חלימה, יא צרות עלייך, בואי לאכול,״ המורי עדני קרא אליה. אבל היא המשיכה, היטתה את שיווי המשקל עד שעברה לגמרי החוצה. כשנעמדה יציבה על שתי רגליה בחצר, לא הנמיכה קומה, משום שהבית נבנה ללא הגבהות, והחלונות מוקמו כחצי מטר מעל הקרקע. בכל זאת, הופתעה למצוא עצמה עומדת בחוץ באותו מישור. ברגע המבוכה תקעה את פניה בתוך הווילון. ״קוקו. אהלן,״ הפציעה שוב והנמיכה את עצמה בכוונה. עם זרועותיה מונפות באוויר, עשתה עצמה כאילו פתאום נפלה לתוך בור. אלכסנדר התפקע, כמעט הפיל את ראשו לתוך הצלחת כשלא השגיח בצחוקו.
״אלכסנדר!״ צעק עליו מורי עדני, שלא אהב את הסחת הדעת הזאת, קפץ את ידו והלם בעוצמה בשולחן. ״חלימה, מספיק עם השטויות,״ קרא גם אליה.
אבל חלימה לא ענתה. היא הסיטה את הווילון, סגרה את החלון ונעלמה.
״אתה תשב אתה,״ פקד מורי עדני על בנו, כשראה אותו מנסה לקום ולפתוח את החלון כדי לאפשר לאימו להיכנס. ״תמשיך לאכול,״ גער בו. הם אכלו בדממה, ורק לאחר כרבע שעה קם מורי עדני מהשולחן. הגיע הזמן לסיים את הבדיחה ולהכניס אותה חזרה הביתה, חשב.
״בואי כבר. בואי,״ קרא כשפתח את החלון ודאג שלא לציין את שמה. ״בואי.״ אבל חלימה לא ענתה ולא נכנסה, לא מהחלון ולא דרך הדלת.
המורי נענע את ראשו. ״איי יא יאיי חלימה. כמו ילדה עדיין. אם צריך גם מהאוזן אמשוך אותך,״ מלמל לעצמו כשהתקדם אל עבר דלת הכניסה.
בחוץ חג פעמיים סביב הבית, וכלום. אין חלימה. ופתאום, בהבזק משתק, נזכר שהשאיר את הדלת פתוחה, והבן שלו נשאר סמוך לבד אל השולחן. אף שאלכסנדר כבר עבר את גיל המצוות, מיהר המורי פנימה בבהלה. ״אי יא יאיי. רק שאלכסנדר לא ייעלם עכשיו.״ אבל מלבד חלימה אף אחד לא נעלם באותו ערב. אלכסנדר עוד ישב מול צלחתו הריקה, כשעיניו השחורות בהו לסירוגין בדלת ובחלון, בווילון ובדלת. כשראה את אביו נכנס אל הבית, צחוקו נדרך.
״אימא נעלמה,״ אמר מורי עדני. בשום דרך אחרת, מעודנת יותר או פחות, לא עלה בידו להסביר את ההתאדות הפתאומית, ״זהו זה, הלכה.״
אלכסנדר צחק. הוא קם והסית את הווילון, אבל פרט לחשכה לא ראה דבר. כשיצאו שניהם החוצה, קראו לה:
״חלימה.״
״אימא.״
אבל היא כבר לא היתה שם. ובשעה הזאת של אמצע הלילה, בחלקת מדבר דחויה, לא היה את מי להזעיק, ולא היה להם רכב לנסוע לקרוא למשטרה. כל הלילה חיפשו מורי עדני ובנו בשטחים סביב הבית, חמושים בפנסים צבאיים שקיבלו מהסוכנות, ובפח התיפוף של המורי שעזר להרחיק תנים וזאבים.
פרק שני
שבוע ימים ניסה אלכסנדר לנער מעליו את מראה החלון שנצרב בו, רגע אחרי שאימו עברה דרכו וברחה. הוא ניסה להפסיק את הבהוב הווילון שבחסותו הפכה אימא לצללית. גם את צליל שריטת הענף בזגוגית ניסה להרגיע, אך לשווא. הזיכרון סירב להיפרם. הפרטים בו היו חיים וערים ותפורים זה לזה כמו בתַך שיניים. שבוע לא ישן. הוא היה חד מדי במיטה הרכה.
אותו שבוע התארכו הלילות. החושך, על ניחוחו המתוק, התנדף רק לאט לאט, כאילו הלך בזהירות על בהונות. במקומו נדחף האור, על ריחו החריף והמוחלט. כשיצא אלכסנדר ממיטתו היה מבחינתו האור זדוני, כמו שד שרצה לחשוף אותו לכוונות הרעות בפינות הנסתרות של החיים. ותחת ערפולי שינה מרירים הטיל ספק בכל מה שלימדו אותו הוריו: מי אמר שלחיים יש כוונה טובה? על מה ״מודה אני״ כל בוקר כבר שבוע?
מורי עדני אהב את השמש והמשיך להשגיח עליה בכל בוקר, מנהג שקבע לעצמו עוד מאז עלו לארץ. כל יום באותה השעה היה נעמד בחוץ תחת השמיים המתבהרים ומחכה בנימוס לשמש שתתגלה אליו. היה במנהג הבוקר שלו צורך לקבל אישור על ההבטחה של הסוכנות, להשקיט עצמו מהחשד שאולי היתלו בו. הוא היה חייב לוודא ולדווח, לעצמו בעיקר, שהשמיים בדרום ישראל תמיד מאירות.
״ארלכסנדר,״ היה קורא לבנו בטון משועשע, ״הבטיחו לנו שפֹּה השמש תמיד זורחת.״
העובדה שבנו נקרא על שם מנהיג נוכרי וזר הייתה מעליבה בעיניו של המורי. מבחינתו הייתה זו יריקה מבעבעת בפרצופו של הבורא. על מנת לפתור את עצמו מהתקלה, היה משבש במכוון את השם ומדגיש את זרותו בכל הזדמנות. ככל שהיה ניתן, הוסיף אותיות —״ארלכסנדר״ ולפעמים העדיף את הקיצור —״קסנדר״. אבל לרוב, כשניסה לסובב את העוקץ בתוך נשמתה של חלימה אשתו, היה מקצר את השם כמו שעשו בקיבוץ, ובמבטא תימני עיקש היה קורא לבנו בקול, כדי שתשמע: ״אר׳לה, בוא אל החדרוכל. אר׳לה?״ ארלכסנדר, ארל׳הכסנדר, קסנדר.
״א׳תחול ג׳יחרי״ – כַּנֵס לי לתחת – גערה בו חלימה בכל פעם ששמעה את השיבושים.
״אוסקוטי!״ צעק עליה.
״שתכבה לך השמש,״ השתיקה אותו סופית.
בתוך ליבו של המורי, עוד המשיך הזעם על אשתו, שראה בה בת עמלק שישנה אצלו בבית. היא שבחרה את השם מאחורי גבו. ויותר משלא סלח לה, התקשה לסלוח לעצמו. הוא היה צריך להתווכח איתה יותר, חשב במהלך השנים, אסור היה לו לתת לה להפתיע אותו ככה. אבל חלימה תמיד חשבה כמה צעדים קדימה ממנו. הייתה לה יכולת כזאת לצחוק על כולם ולשמור על ארשת פנים תמימה של תימנייה קטנה ומבוהלת מהכפר, עם חצי חיוך צר ומבט עלום ומבויש.
היא התווכחה איתו ללא שום עכבה, ״אלכסנדר, יהיה השם. פה זה לא תימן. כאן זה כבר משהו אחר.״ בלי ידיעת בעלה, הלכה לרשום את הבן בתעודת הזהות שלה. ככה הפתיעה אותו. והוא, מה נשאר לו לעשות, למורי, מלבד להיטפל אל השם ולעוות אותו בכל הזדמנות. קצת מתוך רוע וגם בכוונה להעליב, אבל בעיקר מתוך תקווה שיצליח לייאש אחד מהם ולגרום לשינוי. אולי, היה אומר לעצמו, בעזרת השם אר׳לה יקבל שכל ויקח לעצמו שם ישראלי. או טוב יותר, שם יהודי.
במשאלת הלב הכמוסה שלו, איחל המורי לבנו להיקרא יששכר. כדי שלא יהיה מאותם העצלנים שמסתובבים בערים, שידע תמיד לחפש ושיהיה תלמיד חכם. שייפתחו לו העיניים ושיהיה רעב תמיד להצלחה. שיהיה מאמין גדול בעבודה. כי אם ירצה להצליח, ירבה במטלות ועמלו יישא שכר. יששכר. הוא קיווה שיבוא השינוי בעזרת השם. אלא שבין תפילותיו השתרבבו גם הגינויים, ״אחחח. איי יא יאי, מה עשתה המרשעת. אלכסנדר, קראה לו.״
גם אחרי שנעלמה המשיך לקרוא לו ארלכסנדר, אפילו בשיחות הנפש שקיימו בין אב לבנו. ״ארלכסנדר, גם תימן שאהבנו, היתה חמה ויבשה. ארלה-שנדר. ואנחנו... מה לעשות, עזבנו ובאנו הנה כי הבטיחו לנו שכאן, לא כמו שם. כאן השמש היא שלנו.״
אלכסנדר שתק. הוא לא אהב את שיחות הנפש עם אביו, בייחוד שאלה תמיד חזרו על עצמן.
״אהה, אר׳לה? השמש כאן בישראל היא שלנו.״
בעיניו של אלכסנדר, השמש והמדבר שחיו בו בתוך בית קטן ומבודד שקיבלו מהסוכנות היו מקוללים כאחד. היעלמותה של אימו רק הוכיחה את הקללה. כל הימים דמו זה לזה, ולא היה דבר שיכול היה להפתיעם; שמש קופחת על מדבר, סלע מקבע את דלת הבית, שדרכה הייתה יוצאת אימו לעבודה בבקרים שהיו רבים מדי עבורה. היא הייתה מתנשפת בכבדות, סומקת את לחייה בצביטות ונוגסת בתפוח העץ שהחזיקה בידה. שערה הרטוב הודק לקרקפת אך לא סורק, וכשיבש הסתלסלו בו ניצים קצרים ומרדניים. בחיוכה הטוב אל בעלה הייתה מברכת אותו לשלום, נכנסת אל רכב ההסעה ורק אז מקללת אותו. אדי הדלק שעלו מהזרבובית האחורית האפילו את אור היום וכבשו את השמש בעכירות השחורה שהדיפו. כל הדרך לעבודה הייתה חלימה מסתכלת על המדבר ותוהה איך זה שהכלום סביבה הופך פתאום לעיר. עיר כעורה אך תוססת.
היא שנאה את הבדידות שהחיל עליה המדבר, אבל יותר מזה שנאה את העיר. אין כאן איש לסמוך עליו, הייתה חושבת לעצמה ומשעינה את פניה על כף ידה. כמה התיש אותה לראות את הדרך ולעמוד על תהליך ההתחלפות מכלום לעיר, ובחזרה הביתה – מעיר לבדידות. במהלך הנסיעה סגרה עפעף על עין והתענגה על רגעי העיוורון. אבל בתוך תוכה ידעה, שבעוד זמן קצר תתעורר בעבודה ותיפלט מהרכב אל המדפים הקרים והחשוכים של מחסני האוכל, שם יוטל עליה לסדר סחורה. פעם אחר פעם חזרו הבקרים והחשיכו את עיניה, עד שנשברה והבטיחה לעצמה את הפעם האחרונה – היום ודי. אולי מחר. נכלה את השבוע ומספיק. לילד לא אספר. הוא לא יבין זאת. מה הוא יודע על העצב שמאחורי החיוך?
