על ההשגחה האלוהית
מפני מה ייסורים באים על הצדיקים, אם ישנה השגחה1
1 Quaere aliqua incommoda bonis viris accidant, cum providentia sit
מבוא- אהרן קמינקא
החיבוּר נשלח לפקיד הרומי לוּציליוּס הצעיר, מדינאי משכיל ממשפחה מיוּחסת שנתמנה לשליט בסיציליה והקדיש כל זמנו החופשי לשירה ולמחקרים בפילוסופיה. הוא ידידו החביב של סנקה, אשר לו שלח גם את "מכתבי־המוּסר" (במכתב ע"ט מדוּבר על נסיונו לחבר שיר על ההר אֶטנה) ואת "מחקרי הטבע". זמן כתיבת החיבוּר הוא אחרי שוּבו מגלוּתו בקורסיקה, בימי הקיסר קלאודיוּס (לפי זה מאוחר הרבה ל"איגרת לאמו הלוויא") ונראה כי מפני שהעניין – בירור שאלת "צדיק ורע לו" – היה קרוב ללב אנשי הדת וביותר לאבות הכנסייה הנוצרית, אשר שמחו למצוא בספרו של הפילוסוף רעיונות תנ"כיים, הציגו אותו המעתיקים בראש ספרי סנקה. החיבוּר מצטיין במליצתו הרמה וברעיונותיו הנעלים.
מציאוּת השגחה אלוהית בכלל ברוּרה למחבר מתוך הסתכלוּת בטבע (כמו שהסתכלוּת זו בסוף ספר איוב באה כדי להעלות מעל לכל ספק את ההשגחה העליונה), ואף את הרעות הרבות לצדיקים הוא מכיר כמתאימות לטבע, בהיותן חינוך קשה להם, כדרך שנותן אב לבנים ולא לעבדים; הייסורים הם של אהבה ולחיזוּק כוח האדם (א–ב). הוא מוסיף לבאר אותם בהוכיחו שאינן רעות כלל וכי לפעמים הן תרוּפות וחסד וכבוד לסובלים. "האושר הוא נחלת ההמון הגס והנפשות הנמוּכות; חלק אדם גדול הוא להכריע הפגעים" (ג–ד). מה שאנו מפסידים בחיינו לא היה מעולם קנייננו המוחלט. אין האלוהות מטילה על האדם לסבול דברים רעים באמת, ז"א שהם לחרפּה לנפשו ומשפּילים כבודו; את כל הייסורים האחרים יכול המשכיל לקבל בהכנעה בפני הגורל, והוא צריך גם להבין שהוא נעשה בזה למופת לרבים. דוגמה נפלאה מאת החכם דמטריוּס למסירות נפש מאהבה לרצון אלוהים (ה–ו).
א
שאלת אותי, לוציליוס, מפני מה, אם העולם מתנהג בהשגחה, רעות רבות מתרחשות לאנשים טובים. אומנם יותר קל היה להשיב על שאלה זו בחיבוּר ספר שלם, להוכיח בו ממשלת ההשגחה בעולם וכי האלוהים שמים לב למה שעובר עלינו. אבל כיוון שגמרתי אומר לקחת פרט אחד מן הכלל ולפתור כעת את הקושיה האחת, מבלי להיאחז בסבך הוויכוח הכללי, לא תכבד עלי העבודה שאני ניגש אליה, להיות מליץ יושר לאלוהים.
כדבר מותר הוא לעניין זה להראות, כי מפעל כה גדול לא יוכל להתקיים בלי שומר, וכי מרוצת הכוכבים במסילותם לא תוכל להיות תולדת דחיפה מקרית, וכי מה שסדר המקרה לבדו בקלות שב ומתבלבל ונתקל; כי הסיבוב הזה, שאינו נפסק, ושממשיך את פעולתו על פי חוק נצחי ומושל בדברים כה מרובים בים וביבשה ומפיץ נגוהות בזיו גדול כל כך מתוך האור הצפון, אי אפשר שיהיה מוצאו מחומר תועה בלי סדר; וכי מה שהתלכד בלי כוונה, לא יעמוד ולא ירחף באמנות רבה כזאת, שיישאר כובד מרחבי הארצות תלוי במנוחה מתחת לשמים המתנועעים מסביב, ושיוסיפו מי הים לנזול בבקעות בגבולותיהם להרוות ארץ ולא יעברו הגבול גם כשיגאו הנהרות, ושתוציא האדמה את פריה האדיר מן הזרעים היותר קטנים. אפילו מה שנראה כאילו הוא בא בערבוביה בלי קביעות, כמו הגשמים והעננים, החזיזים והברקים והתבערה המתחוללת בהתפוצצות ראשי הרים ורעש אדמה מתמוטטת, וכל תנועה שמעוררים במרחבי ארץ חלקי הטבע המזדעזעים, אינו בא בלי שיטה, הגם שהוא בא פתאום.
כי יש יסוד לכל אלה הדברים לא פחות ממה שיש לכל הדברים הנפלאים אשר אנחנו מוצאים במקומות שונים, כמו מעינות חמים בתוך הנהרות או שטחי איים חדשים המתנשאים בלב ימים. אם יסתכל איש, למשל, בגדות הים ויראה איך הן מתרוקנות כשהזרם נסוג אחור, ובמשך זמן קצר הן חוזרות ומתכסות, על נקלה יאמין, כי תנועה סנוורית היא הצוברת את הגלים ודוחפת אותם לתוך הים, ותיכף דוחפת אותם להתפרץ מחדש לבקש את המקומות שהניחו. ובכל זאת הן לגידולם ניתן חוק, ולפי השעה והיום הם מתעצמים או מתמעטים, הכל לפי פעולות הירח, אשר את פקודיו שומרים זרמי אוקיאנוס. אבל על אלה עוד אדבר בשעה אחרת, ביחוד כיוון שאין אתה מטיל ספק בהשגחה, רק מציע שאלה על אודותיה.
חפצי שתשוב ותתפייס לאלוהים, אשר כה מרבים להיטיב לעושי טוב. הן גם כנגד הטבע הוא שיזיקו הטובים לטובים. בין בני אדם עושי טוב ובין האלוהים יש כמין קשר ידידות, והקושר אותו הוא הצדק. אני אומר: ידידות – אבל באמת היא קרבת אחווה ורעות. כי האדם הטוב רק בקוצר ימיו הוא שונה מאלוהים, ובכלל הוא תלמידו2 ההולך בעקבותיו ונחשב כבן לאביו זה הנעלה, המייסד ומחנך אותו בדרכי הצדק, כמו שהאבות הוותיקים מגדלים את ילידיהם. לכן, כשהנך רואה אנשים טובים ורצויים לאלוהים שרויים בצער או עמלים בזיעת אפם לעלות במעלות, בעת אשר הרשעים רוויים מתענוגות החיים וחמודותיהם, זכור, כי גם לנו רצויה אצל בנינו הענוה, ואצל עבדינו המשובה; את אלה אנחנו מדריכים בחינוך קשה, ואלה רשאים להרבות בחוצפה. כן תשכיל לדעת במעשה אלוהים: את האדם הטוב איננו מניח בחיי תענוגות, כי אם מנסה הוא אותו ומחזק אותו ומכין אותו לקרבהו אליו.
2 כאן מדבר סנקה על אלוהים בלשון יחיד. השווה גם: "ותחסרהו מעט מאלהים" (תהלים ח‘, ו’).
ב
מפני מה צרות רבות באות על הצדיקים? באמת לא תאונה לצדיק רעה לעולם, כי שני הפכים הם שאינם מתאחדים.3 כמו שכל הנהרות וכל זרמי הגשמים היורדים ממרום, עם המעיינות בעלי סגולות רפוּאה הנובעים מתחת בעזוז כוח, אינם משנים אף במקצת את טעם מי הים, כן לא תוכלנה הצרות האופפות על גבר אמיץ לב לשנות את תכונת רוחו. הוא נשאר ניצב ולוחם ומושך את כל המעשים שיסייעו לחפצו,4 כי כוחו גדול מכל מה שסובב אותו. אין זאת אומרת, שאיננו מרגיש בייסורים; אבל הוא גובר עליהם. הוא נשאר שאנן ושליו ומתנשא על המקרים. הצרות הן לו כעבודות חינוּך ותרגילים. הן כל גבר ובעל רוח נדיבה שואף לעבודות הגונות ונכון למפעלים כבירים, אפילו אם סכנה כרוכה בהם. לכל שוקד על עבודה, הבטלה היא כעונש.
אנחנו רואים את המתגוששים, החפצים להרבות את גבורתם, שהם מתאבקים ככל האפשר בגיבורים מצוינים, ודורשים ממתנגדיהם שהם מתכוונים להתחרות עמם, שישתמשו בכוחם היותר גדול. רצוי להם שהם מוכים ונפצעים, ואם אינם מוצאים יחידים שווים להיאבק עמם, הם מתחרים בלוחמים מרובים. מעלת איש נחלשת, כשאינה באה לידי ניסיון.5 את כוחה וגבורתה היא מראה במה שהיא יכולה לסבול. דע לך, כי ממש כן צריכים להתנהג הטובים והישרים, למען לא יפחדו מגורל קשה ולא יתאוננו על גזרה רעה. יגיע עליהם מה שיגיע – את הכל יחשבו לטובה,6 וגם יהפכו לטובה.
אין גם השאלה: מה אתה סובל? כי אם איך אתה סובל? הלא תראה, כי הבדל יש בין החיבה של האבות ובין החיבה של האמהות לילדיהם, הללו חפצים שיתרגלו בניהם לעבודה באביב ימיהם, אין מניחים אותם לשבת בטלים אפילו בימי חופש, ומכריחים אותם לעבוד בזיעת אפם וכשדמעות נושרות מעיניהם, בעת אשר האמהות חפצות לשאת את ילדיהן בחיקן, להחביא אותם בצל, להציל אותם מדמעה, מיגון ומעבודה קשה. והנה הדעה האלוהית ביחס לטובים ולישרים היא ברוח האבות. חובב אותם אלוהים מאד ואומר: יעמלו נא ויסבלו צרות ומכאובים, למען ירכשו להם גבורה! המפוטם נעשה רפה כוח וחולה לא רק בכל עבודה, כי אם בתנועה לבד ולבסוף גם מכובד משא גופו עצמו. האושר שלא חובל מעולם לא יוכל נשוא פגע, אבל במקום שאדם רב ריב תמידי בפגעים רעים, הוא מתחזק על ידי תלאותיו ולא ייסוג עוד אחור מפני כל צרה שתבוא; ואפילו אם נפל, יוסיף להילחם כשהוא כורע על ברכיו. אתה מתפלא על אשר האלוהים, באהבתו הרבה לטובים ובחפצו שיעלו במעלות ויתרוממו ככל האפשר, חולק להם גורל, שצריכים הם להתחנך לשאת אותו? בעיני לא יפלא.
יש אשר עולה הרצון לפניו והוא צופה ורואה אנשים גדולים נאבקים בצרה שבאה עליהם. הן גם אנחנו מוצאים עונג לפעמים בראותנו עלם מלא רוח עז פוגע בחניתו בחיה רעה שהתנפלה עליו, או עומד לבלי חת בשעה אשר אריה מזנק לקראתו, והמחזה הוא יותר נעים במידה שהעושה זאת הוא יותר נכבד לנו. אין חפצי לאמור, כי אלה הם מעשים היכולים למשוך עליהם מבטי אל; הן ילדותיים הם וראויים רק כשעשועים לאנשים קלי דעת. אבל זה הוא מחזה נכבד וראוי שישקיף עליו אלוהים בהיותו עוסק בפעלו, וזה הוא זוג כדאי לרצון אלוהים: אדם חזק נלחם בגורלו הקשה, אפילו אם בעצמו גרם לזה.
אני אומר, כי לא יוכל אל עליון למצוא דבר יותר יפה בעולם, אם רק חפץ הוא לשים לב לזה, ממחזה אדם כמו קאטו העומד הכן אף אחרי אשר בני סיעתו נפלו כמה פעמים, ומרים ראש בגאון בתוך משואות המדינה.7 "אפילו אם יכרעו הכל תחת עול מושל יחיד," – הוא אומר, – "אפילו אם הלגיונות סובבים כל הארץ והאניות שומרות נתיבות הימים וחיל קיסר סוגר כל השערים" – לקאטו יש מוצא! בידו האחת יעשה לו נתיבה רחבה לחופש; החרב הזאת, אשר נשארה טהורה ובלי כתם גם בימי מלחמת האזרחים, היא תפעל עתה פעולה טובה ונדיבה; את החופש אשר לא יכלה לרכוש למולדת – אותו תרכוש למען קאטו! קרבי, נפשי, למפעל הזה אשר כבר רבות בו הגית, והחלצי מכל העניינים האנושיים. הנה כבר גם פטריוס ויובּא התחרו זה בזה ויפלו חללים איש ביד רעהו.8 ברית נעלה היא שנאלצו לכרות, ברית גיבורים; אבל אין גם כמוה ראויה למעלתו. לא לכבוד הוא לקאטו לבקש מאיש אחר את המוות, כמו שלא יבקש ממי שיהיה את החיים כמתנת חסד. ברור הדבר, כי בששון השקיפו האלוהים, איך אדם זה הנוקם נקמת עצמו בעודו דואג להצלת אחרים, המורה את הדרך לנמלטים ועוסק בלימודיו עוד באישון לילה, תקע פתאום את חרבו לתוך לבו הנבר9 ויבחר להוציא בידו את בני מעיו ולשלח מקרבו לחופשי את כוח החיים הטהור, לבל יחלל אותו מגע הברזל.
מטעם זה אני חושב גם, שלא היה הפצע נאמן ומספיק בתחילה: לאלוהים החיים והקיימים לא היה די לראות פעם אחת את קאטו.10 עוד עיכבו את צדקתו, קראו אותה לחזרה, למען תתראה כתפקיד יותר קשה. כי אין הגבורה רבה כל כך למסור נפשו למות, כמו לחזור ולבקש אותו. למה לא יביטו אלוהים בחניכם היוצא והולך לו באופן כה ראוי לכבוד ולזיכרון? המוות מרומם את האנשים, אשר את אחריתם מהללים גם המתייראים מפניו.
3 מה שהצדיק, לפי מה שהוא תופס בדעתו את העולם, חושב לטוב או לרע, הוא ענין אחר לגמרי ממה שהמון העם חושב לטוב או לרע. עולם הערכים המוסריים הוא רחוק מעולם המאורעות הטבעיים.
4 לצד הצבע שלו" (in suum colorem trahit) של מלחמת הקרקס שהיו בה ארבע כתות ולכל אחת צבע שלה, וכל לוחם התאמץ לרכוש הניצחון לצבעו.
5 "כשאין לה מתנגד".
6 בספרות התלמודית הרעיון של "גם זו לטובה" נמסר ראשונה בצורה זו, במעשה נחום איש גם זו, זמן רב אחרי סנקה.
7 קאטו (הצעיר, נולד 95 קודם ספירת הנוצרים) היה בין חברי הסנאט הרומי ממתנגדי פּומפּיוס ויוליוס קיסר, כי היה מסור בכל לבו לרעיון חופש המדינה. כאשר גבר קיסר, ברח מעיר רומא, ואחרי שנרצח פּומפּיוס הוסיף להילחם לטובת הרפובליקה ויגן על מבצר אוטיקה. כאשר נצח קיסר גם במלחמה זו, לא חפץ לבקש ממנו חנינה ובחר לשלוח יד בנפשו.
8 יובא מלך נומידיה היה בעל ברית פּומפּיוס ואחרי ניצחון קיסר מתנגדו ביקש גם כן את המוות. עם רעהו פטריוס התנה שימיתו איש את חברו.
9 לפי פלוטארכוס קרא קאטו בלילה ההוא קודם מותו את הספר פאידון של אפלטון על השארת הנפש. לפני המעשה דאג עוד להצלת בני סיעתו אשר יראו מפני הנקמה ויבקשו מפלט. אחרי שדקר את עצמו בחרבו מהרו בני ביתו לקרוא לרופא שיחבש את הפצעים, אבל הוא שב ויפתחם ויניח לזוב את דמו עד שיצאה נפשו – על זה מסובים הדברים להלן.
10 במותו מות גיבור.
