פרק 1
שמי קריסטל דולצ'ה, ואני ממש לא מתוקה. שם המשפחה שלי עלול להטעות אתכם, אבל כל מי שמכיר אותי יודע את האמת עליי. כל האנשים במסדרונות בבית הספר שלי יודעים מה עשיתי, אבל הם מפחדים להתעמת איתי. גם ההורים שלי יודעים מה עשיתי, אבל הם מעלימים מכך עין, כיוון שהשם שלהם רחוק מלהיות נקי וטהור. במקום שבו אנו גרים, מה שעשיתי היה שגרתי לגמרי. עניין של מה בכך.
אבל זה לא הרגיש כך עבורי.
דפיקה נשמעת מכיוון הדלת ואני סוגרת במהירות את הלפטופ ולוקחת את תיק הגוצ'י שלי, מוכנה ליום הלימודים. רויאל מציץ פנימה. "אבא רוצה לדבר איתנו," הוא אומר, סוקר אותי במבטו ומהנהן, מאשר את הלבוש המוקפד עד כדי שלמות שלי.
"איתנו?" אני שואלת. "עכשיו? על מה הוא רוצה לדבר?"
אחי התאום מושך בכתפיו. "אני לא יודע. בואי נגלה."
"אנחנו נאחר."
"אבא בטח לא זוכר שאנחנו לומדים בבית ספר," רויאל, אחי התאום מציין כשאנחנו צועדים במסדרון של בית הדירות היוקרתי שלנו.
"סביר להניח," אני מודה, ותחושת חרדה כבדה מתהפכת לי בבטן כשאני נכנסת אחריו למטבח.
"איפה התאומים?" אבא שואל, מרים את מבטו מהלפטופ.
אחי הגדול קינג כבר יושב ליד השולחן, אוחז בכוס קפה בידו האחת, ובבייגל בשנייה.
"אנחנו כבר באים," צועק דיוק. הוא ובארון נכנסים לחדר כרוח סערה, דוחפים אחד את השני בדלת בניסיון לעקוף זה את זה.
"שבו," אומר אבא. "יש לי חדשות, ועדיף שאספר אותן לכולכם יחד."
"איפה אימא?" אני שואלת, כאילו יש סיכוי שהיא תהיה ערה בשעה מוקדמת כל כך. ימי חול לא שונים במיוחד מסופי השבוע עבורה, מה שאומר שאימא מעדיפה לקבל את ארוחת הבוקר שלה למיטה קצת לפני השעה שתים־עשרה בצהריים, ואחריה להמשיך לגמוע קוקטיילים וכדורים לכל המחלות שמהן היא סובלת... כביכול.
"אימא שלכם ישנה," אומר אבא.
"אז מה העניין?" שואל קינג וקם כדי להכניס כמה בייגלים למצנם. "אנחנו צריכים לזוז לבית הספר."
אבא משטיח את ידיו על השולחן ומעביר את מבטו בינינו, ואז מכריז, "אנחנו עוברים דירה."
נראה שהחדר התרוקן מחמצן. למשך דקה ארוכה אחת, אף אחד לא זז. רויאל קופא בעוד שחצי מגופו רכון במקרר, ידו מושטת לגבינת השמנת ופיו של בארון נפער לרווחה. דיוק פשוט ממצמץ. קינג מסתובב מהשיש כדי לבהות באבא שלנו. ואני פשוט יושבת שם, המומה מכדי לדבר. לבסוף, הבייגלים קופצים מהמצנם וכולנו קופצים איתם.
"מה זאת אומרת, עוברים דירה?" שואל קינג ומטיח את הבייגלים על צלחת. "כאילו, לפרוורים?"
"אנחנו לא יכולים לעזוב את העיר," אומר בארון כאילו הוא קובע עובדה. "מנהטן היא עיר שלא ישנה."
המשפט אפילו לא מתחיל לתאר את המצב. מנהטן היא החיים שלנו, ולמרות כל החרא שקרה באביב האחרון, לא תיארתי לעצמי שנעזוב את בית הספר שלנו אי פעם, שלא לדבר על לעבור מניו יורק.
"לא לפרוורים," אומר אבא. "לארקנסס."
"ל... לאן?!" אני שואלת.
"כאילו, למדינת ארקנסס?" שואל דיוק.
"לא, אידיוט, ליבשת ארקנסס," אומר בארון, לוקח את גבינת השמנת ומורח אותה בנדיבות על הבייגל החצוי.
"ארקנסס," אומר קינג באדישות. הוא נשמע נרגש בדיוק כפי שאני מרגישה. אני לא מסוגלת לחשוב על מקום פחות 'ניו־יורקי' מאשר ארקנסס המחורבנת. לא הייתי מצליחה למצוא את המקום הזה על המפה גם אם חיי היו תלויים בכך.
"חייתי שם זמן מה כשהייתי ילד," אומר אבא. "ועכשיו הוצעה לי הזדמנות עסקית במקום."
"איזו מין הזדמנות עסקית יכולה להיות בארקנסס?" שואל קינג.
"כזאת מהסוג שאי אפשר לוותר עליה."
"אתה בצרות, אבא?" אני שואלת בלחישה. "אתה חייב כסף ל.... ת'יודע, המשפחות?"
"אל תהיי כל כך דרמטית, קריסטל," הוא אומר. "אני חושב שהשינוי ייטיב עם כולנו."
אנשים תמיד מתלחששים על המאפיה, ואני יודעת ששמו של אבא שלי מוזכר פה ושם בהקשר הזה, אבל זה רק משום שהוא איש עסקים אמריקאי מצליח ממוצא איטלקי שהתחיל מאפס בברונקס. לא בארקנסס. מעולם לא שמעתי על כך שהוא גדל בדרום ארצות הברית. לאבא שלי יש מבטא טיפוסי של ברונקס, לכל הרוחות.
"איפה בארקנסס?" שואל קינג. אני כבר רואה את גלגלי השיניים של המוח שלו מסתובבים בראשו כשהוא שוקל את האפשרויות. היתרונות, החסרונות, והדרכים שבהן הוא יכול להקל על כולנו במהלך המעבר הזה. כל האחים שלי מגוננים מאוד, אבל הוא הלב שלנו.
"פוקנר," אבא שלי אומר. "זו עיירה קטנה. תחשבו על זה כעל... הזדמנות."
"הזדמנות לגור בעיירה קטנה ומחורבנת בדרום?" שואל רויאל בזעף.
"הזדמנות להיות דג גדול באגם קטן."
"אנחנו גם ככה כבר דגים גדולים," מציין דיוק.
"באגם גדול," מוסיף בארון.
"אבא, למה אתה עושה לנו את זה?" השאלה נפלטת משפתיי. "זה בגלל מה שקרה ביני ובין ורוניקה?"
הלסת שלו מתהדקת והוא סוגר את הלפטופ שלו. "בהתחשב בצרות שבהן כולכם הסתבכתם לאחרונה, חשבתי שדווקא תשמחו לפתוח דף חלק. אולי כדאי שתחשבו איך בדיוק לעשות את זה כדי שתוכלו להפיק מזה את המיטב."
הוא קם, לוקח את הלפטופ מהשולחן ויוצא מהחדר, מותיר אותנו עם הבייגלים שלא אכלנו, נועצים מבטים לכל עבר, רק לא אחד בשני. אני תוהה אם גם האחים שלי חווים את הריגוש הקל הזה מההזדמנות החדשה שנפלה בחלקנו.
פרק 2
התחלה חדשה. מיליוני אנשים חולמים עליה, וכמה מעטים זוכים בה. הזדמנות להתחיל מחדש, להשאיר את העבר מאחור. אבל גם את... ההווה. הבוקר אבא הודיע שאנחנו עוזבים את הבית היחיד שהכרתי אי פעם. את בית הספר שלי. החברים שלי. החיים. שלי.
הטעויות שלי.
הכול נותר מאחור.
במשך כל היום, אני מסתובבת מעורפלת.
בצהריים, אני מבריזה מבית הספר וחוזרת הביתה, נכנסת למיטה וכותבת פוסט בבלוג שלי לפני שאימא תבוא לשאול אותי שאלות — למרות שישנו סיכוי גדול שהיא לא תבחין בכך שאני בבית. אני מתחילה את החודש השני שלי בכיתה י' וכבר החסרתי יותר מדי ימים, אבל עד כה ההורים שלי לא אמרו שום דבר בנוגע לזה. אני די בטוחה שהאחים שלי דואגים להעלים את המכתבים שמגיעים מבית הספר, אפילו שההורים לא ממש מתעניינים בהישגים הלימודיים שלי. אימא תתעצבן לו אגרום לה להיראות רע. התנהגות לא נאותה עלולה לגרום לאימהות האחרות לדבר עליה מאחורי הגב, וזה לא יעלה על הדעת. אחרי הכול, אנחנו משפחת דולצ'ה.
אני שומעת את האחים שלי נכנסים הביתה, אבל כשרויאל מציץ לחדר שלי, אני מעמידה פני ישנה. אני לא יכולה להתמודד עם שום דבר נוסף כרגע. המילים של אבא מהדהדות לי בראש, חוזרות על עצמן שוב ושוב.
דף חלק.
אנחנו בוחרים מי נהיה. איזה סוג אנשים נהיה בעיירה קטנה בדרום? האם זה עונש? או אולי הזדמנות לגאולה? האם אוכל לכפר על החטאים שלי הרחק מזירת הפשע?
כשאני שומעת את אבא שלי חוזר הביתה, אני יודעת שזה הרגע שהוא מספר לאימא, כי הצרחה מקפיאת הדם שלה מהדהדת ברחבי הבית. אימא שלי היא ההגדרה לאישה הניו יורקית בהתגלמותה. ללא טיפאניס, בארניז, בלומינגדיילס, מועדוני האימהות שלה במנהטן, אירועי הגאלה ומסיבות הקוקטיילים שוקקות התככים ביאכטות עם נשות החברה הגבוהה — היא לא תדע מה לעשות עם עצמה.
אני תוחבת את האוזניות באוזניי, מתמקמת על המיטה שלי, מניחה את הלפטופ על ברכיי ושוקעת במסע קניות נעליים באינטרנט. קול ניפוץ צלחת שהוטחה בקיר נשמע למטה ומחזיר אותי לרגע למציאות. אני מוציאה את אחת מהאוזניות ושומעת את צווחת הזעם של אימא מפלחת את עור התוף שלי אפילו מבעד לדלת.
יכולתי להימלט מהבית לפני תחילת הקרב, כפי שעשו האחים שלי. הם הציעו לי לבוא איתם, אבל לצאת למסיבות עם האחים שלי זה ההפך המוחלט מכיף. הם עוטפים אותי מכל עבר, צופים בכמות השתייה שאני צורכת כמו חיות טרף, ומבריחים כל בחור שמעז לדבר איתי.
מה גם שאני לא יכולה ללכת למסיבה בלעדיהם. בשנייה שבה אני אופיע — מישהו כבר יתקשר לדווח להם היכן אני נמצאת. הם שולטים בבית הספר שלנו, וזה אומר שאף אחד לא ירצה לעצבן אותם בכך שיאפשר לי לעשות משהו שלא יאה בעיניהם לבת למשפחת דולצ'ה.
הסיבה היחידה שבגללה האחים שלי הציעו את זה, זה כי הם האמינו שאם הם יצליחו להוציא אותי מהבית, אוכל לשכוח את מה שקורה למשפחה שלנו. הבעיה היא שהם לא יתנו לי לעשות שום דבר מהדברים שהם בעצמם עושים כדי לשכוח. אין לי זכות להשתכר, לשכב עם סתם מישהו או להיכנס לקטטה. אני בת למשפחת דולצ'ה, ואני צריכה להתנהג בהתאם.
"נמאס לי להיות אשת המאפיה שלך," אימא צווחת. אני תוחבת את האוזניות לאוזניי ומגבירה את הקול עד שאני שומעת רק את סיה. לבסוף, הבית דומם ואני קמה מהמיטה ושוקעת בתוך אמבט חם. אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב על השקט ששורר בבית, ועל כך שבקרוב מאוד ההורים שלי יתחילו לעשות רעש מסוג אחר. דוחה עד כמה שזה יהיה, סביר להניח שההורים שלי עומדים להזדיין. אחרי שהם נכנסים זה בזה, הם בדרך כלל משלימים באותו הלהט שבו הם רבים. כנראה זו הסיבה שהם מצאו את עצמם הורים לחמישה ילדים. למרות הריב הערב, הבית נותר דומם באופן מטריד.
הכול משתנה.
"קריסטל, מתוקה. את כאן?" אימא שואלת מבעד לדלת, קולה נשמע עליז כך שאני יודעת בוודאות שהיא נטלה כמה 'כדורי שמחה' לצד הקוקטיילים שלה של הערב.
"אני באמבטיה," אני אומרת.
משום שלמשפחה שלי אין מושג בנוגע לדבר השולי ההוא שנקרא 'גבולות', היא נכנסת לה בצעדי ריקוד לחדר האמבטיה הצמוד לחדר השינה שלי.
"הנה את," היא אומרת. "חיפשתי אותך בכל מקום." היא מתיישבת על כיסא האיפור שלי, מסדרת את שמלתה האדומה המשתפלת בידה החופשייה בעודה מניפה גבוה את כוס המרטיני שלה בידה השנייה.
"במשך כל הזמן הזה הייתי בחדר שלי," אני מציינת ביובש, גורפת סביב גופי הרים של קצף, כי אימא שלי נוטה לבקר את הגוף שלי בלי שום הזמנה. משום מה היא לא קולטת שאלגנטיות של כוכבת קולנוע לא בהכרח עוברת בגנים. התמזל מזלי לרשת את היופי שלה — תלתליה השופעים בצבע חום אגוז ועיניה הכהות כדיו — כל אלו הספיקו כדי שיקבלו אותי לחבורת הבנות הפופולריות של בית הספר.
אני תמיד רואה ביופי שלי משהו שטחי ורדוד, כאילו זה משהו שיכול להיגנב ממני בכל רגע. אבל אני עדיין משתמשת בו, מתאמצת יותר מדי להבליט אותו בעוד שאימא נראית טוב ללא כל מאמץ. יש לה את המראה הזוהר והקלאסי של הוליווד הישנה. ואני... כל כך רחוקה משם.
"אבא שלך אמר לי שהוא כבר סיפר לכם את החדשות," היא אומרת.
"כן," אני עונה, נשענת כנגד הדופן של האמבט העמוק העומד על רגליים מגולפות. "אנחנו עוברים דירה."
"כן," היא אומרת, ונראית מהורהרת בעודה לוגמת מהמרטיני שלה. "אני מניחה שאתם באמת עוברים."
הלב שלי מחסיר פעימה קטנה ומשהו בי מתכווץ. "את לא באה?"
"אל תיראי המומה כל כך, יקירתי," היא אומרת. "את יודעת שאני לא יכולה פשוט לארוז את החיים שלי ולעבור לאלבמה. אני בחורה של מנהטן."
"ארקנסס."
היא מנופפת בידה בביטול. "מה שזה לא יהיה."
"אז... מה? את ואבא מתגרשים?"
"לא הגענו לזה," היא אומרת. "הייתי צריכה להתארגן ליציאה. יש הערב נשף צדקה במוזאון המטרופולין לאומנות."
"את פשוט עוזבת את אבא באמצע ויכוח כדי לבלות עם אנשים שאת בקושי מכירה ולא מחבבת?"
זה לגמרי אופייני לאימא, אבל עדיין...
"אל תגרמי לזה להישמע כל כך דרמטי," היא אומרת. "זה ממש לא העניין. הוא עובר לצידו השני של הארץ, ואני לא. פשוט."
"אז אתם מתגרשים."
"כפי שאת רואה, אני לא הרעה כאן, קריסטל. אני פשוט ממשיכה בחיי כפי שהם היום. הוא זה שעושה שינויים ובא בדרישות לא הגיוניות."
חשבתי על זה במשך כל היום. לו יכולתי להישאר, האם הייתי עושה את זה? או שאבא צודק? אולי הזדמנות להתחיל מאפס זה לא הדבר הכי נורא בעולם...
אולי דווקא להמשיך עם החיים כפי שהם — זה מה שנורא.
"אנחנו צריכים לבחור?" אני שואלת. "בינך לבין אבא?"
אימא נאנחת בדרמטיות ומניחה את הכוס הריקה על משטח שולחן האיפור שלי. "אבא שלך ואני רבים כבר שנים. זה היה עניין של זמן. לא תיארתי לעצמי שנהיה יחד עד שתגיעו לתיכון, בטח שלא עד עכשיו, כשאתם כבר כמעט בדרך לקולג'."
"חשבתי שככה זה אצלכם," אמרתי. "שזה האופן שבו אתם אוהבים זה את זה."
ועכשיו שאני אומרת את זה בקול רם, זה נשמע דפוק מכל הבחינות. העובדה שכל הזמן ראיתי אותם רבים ומשלימים — לא אומרת שככה אהבה אמורה להיראות.
"אני חושבת שאני צריכה קצת זמן לבד," אימא אומרת וקמה בחן שהיא איכשהו מצליחה לשמר גם אחרי אינספור כוסות מרטיני. "אין לי מושג אפילו מי אני בלעדיכם. מה אני רוצה? ללא אבא שלכם, בלעדיכם הילדים, מה הייתי רוצה לעשות עם עצמי? מי אני?"
"את באמת חושבת שזה רגע מתאים למשבר הקיומי שלך?" אני שואלת ומשלבת את זרועותיי.
"כמה פעמים יצאת לאכול גלידה החודש?" שואלת אימא, מביטה בתפיחות של השדיים שלי.
"אימא!"
"כמה הייתי רוצה שיהיו לי ציצים כאלה קופצניים וחמודים שוב," היא אומרת ונאנחת שוב. "הו, טוב. כדאי שאזוז, אחרת אאחר לארוחת הערב."
כשהיא עוזבת, אני שוקעת מתחת לבועות הסבון ושוכבת בתחתית האמבט, מחזיקה את נשימתי ומביטה מבעד למים.
"שמעתי שמוות בטביעה זה לא כואב," אמרתי לורוניקה כשצפינו בבריכה בקיץ האחרון. "את חושבת שזה נכון?"
"למה את חושבת על דברים כאלה בכלל?" היא התפרצה בכעס. "זה כזה מחריד, קריסטל. את חייבת להפסיק עם זה."
התחשק לי להזכיר לה על הפעם ההיא שאני אמרתי לה שאנחנו צריכות להפסיק, אבל היא לא הקשיבה לי. אבל לא אמרתי כלום, כי חשבתי מה היה קורה לו לא הייתי החברה הכי טובה שלה? מי כמוני יודעת עד כמה מהר המצב יכול להשתנות, ועד כמה הפכפך המזל.
אני שומעת את הטלפון שלי מצלצל מחוץ לאמבט, אבל אני פשוט שוכבת שם, בודקת כמה זמן אני יכולה לא לנשום. תוהה כמה מהיר זה יהיה. אולי אני יכולה לפתוח את הפה ולבלוע מים וזה יהיה הסוף? אני מדמיינת את המים מציפים את הריאות שלי, ממלאים אותם כמו בלוני מים.
לבסוף אני מתיישבת, שואפת שאיפה ארוכה של חמצן. הריאות שלי בוערות. לא נראה שזה אפשרי שמוות בטביעה לא יכאב, אם רק לדמיין את זה מכאיב כל כך. אני לוקחת מגבת ומזנקת מהאמבט כאילו המים עלולים למשוך אותי פנימה לתוך פתח הניקוז.
מסך הטלפון שלי נדלק בהודעה מקינג ששואל האם הכול בסדר כאן. אומנם הוא מבלה, אבל במחשבותיו הוא כאן איתי, כשאני צופה במשפחה שלנו מתפרקת. מובן שהוא דואג. המשפחה שלנו חשובה לו יותר מכולנו, אפילו יותר מההורים שלנו.
אני מתיישבת בכבדות על השרפרף שלי וחושבת מה לענות לו. משהו שיידע אותם לגבי ההחלטה של אימא, אבל גם ירגיע אותם שאני בסדר עם זה. משהו שלא יגרום לי להישמע כמו ילדה בכיינית שאימא שלה דחתה אותה. אחרי הכול, היא דחתה גם אותם. הלב שלי נחמץ בכאב עליהם. אני יודעת עד כמה הם אוהבים את העיר. אולי אני אשמח להזדמנות לפתוח דף חדש, אבל להם אין שום סיבה בכך. הם לא דפקו לעצמם את החיים כמוני.
לפחות נהיה כולנו יחד. זו נחמה כלשהי, גם אם היא קטנה. הם יהיו לצידי, וינהלו את מסדרונות בית הספר החדש שלנו בדיוק כפי שהם עשו זאת בנוכחי.
ואני?
יכול להיות שאני כבר לא רוצה את זה יותר. הייתי שם, עשיתי את כל זה, ותראו לאן זה הביא אותי. אני מותשת, מנוצלת, שבורה. נדרש ממני יותר מדי מאמץ כדי לפלס את דרכי עד לפסגה וגם לשמור על מקומי כשהגעתי אליה. ברגע שבו הגעתי — זה כבר לא הרגיש שווה את זה. כי כשנמצאים בפסגה, יש רק כיוון אחד משם.
והפעם, יש לי אפשרות נוספת, לבחור. אני לא חייבת להיות הבחורה הזאת שוב. בארקנסס אף אחד לא יודע מי אני. אני יכולה להיות כל אחת. או לבחור שלא להיות אף אחת בכלל. כבר עשיתי את כל הקטע הזה של מלכת הכיתה, הנסיכה לבית דולצ'ה. ואולי, כפי שאבא אמר, הגיע הזמן לשינוי.
