1
עכו, 2019
"מעדיף ככה, תאמיני לי," שלמה הדף את ההצעה הנדיבה של איריס בלי לחשוב פעמיים. רק זה חסר לו, שנער או נערה עם חיוך אווילי ושמחת חיים קופצנית יסתובבו לו בחדר ויפריעו לו בפרויקט. "אני בסדר גמור. צבי אמר שאולי יקפוץ בשבוע הבא ועד אז יש לי המון מה לעשות. ולא, לא מפריע לי לעשות את זה בלי עזרה, זה אפילו עדיף. תאמיני לי."
כבר כמה חודשים שהוא מנסה לתרגם את צרור יריעות הקלף המתפוררות. הכתב העתיק רוקד מול עיניו העייפות והעובדה שחלק מהאותיות כבר נמחקו לא עושה את המשימה לקלה יותר, אבל הוא לא מתכוון לוותר. כל עוד הוא מסוגל זה יישאר אצלו. ברור שיום אחד הוא ימסור את זה למוזיאון ישראל או לאיזה מוסד ממשלתי אחר, זה אוצר מסוג התגליות ההיסטוריות שמצליחות למצוא את מקומן אפילו בכותרות הראשיות של החדשות בעיתונים ולא רק בכתבי־עת אקדמיים. הוא ידע שאם מישהו ישמע על קיומו של צרור יריעות הקלף העתיקות הללו יופעל עליו לחץ להעביר אותן לגורמים רשמיים של המדינה. אבל אחרי כל השנים שעברו מאז מצא אותן במקרה ואז נלקחו ממנו בכוח ועד שהוחזרו אליו לפני שנה, כשכבר התייאש מהן לגמרי, הוא לא התכוון להיפרד מהן שוב. הצרפתית העתיקה שלמד אצל פרופסור הר־נוי עזרה לו באופן משמעותי, אבל הוא עדיין נתקל בלא מעט מילים מטושטשות או כאלה שלא מצא להן פירוש בשום מקום. כשהגיע למילה לא ברורה פשוט העתיק אותה כמו שהיא והמשיך הלאה, השנים לימדו אותו שאין טעם להתעכב, כל העניין הוא להמשיך עם מה שיש. וממילא, למרות המילים החסרות, לא היה קשה להבין שאת המכתבים האלה כתב לאחיו אביר צלבני שהגיע לעכו לפני כשמונה מאות שנה. רק המחשבה על כך העבירה לשלמה צמרמורת בכל הגוף.
שעות ארוכות היה יושב מול פיסות הקלף הפרושות על שולחן העץ הנמוך חמוש במשקפיים עבים, מחברת ועט כחול, מנסה לחבר בין אות לאות ובין מילה למילה. רוח חמה שנכנסה מהחלון הביאה איתה את ריח הים ואת המחשבה שאולי ממש כאן התהלך לו אותו אביר שיצא למסע מביתו שבאירופה ועשה דרך ארוכה לשחרור ארץ הקודש.
כששלמה רק הגיע לעכו, לדיור המוגן "נאות גיל", ניסה לדבר עם איריס המנהלת על ההיסטוריה שמקופלת להם בין יסודות הבניין, וכמה מרגש עבורו יהיה לחיות במקום שלאורך השנים משך אליו אנשים מכל העולם, אבל מהר מאוד הבין שהעבר הרחוק פחות מעניין את המנהלת העסוקה והשאיר את ההתרגשויות ההיסטוריות הקטנות שלו לעצמו.
דפיקה חלשה בדלת הפתיעה אותו באמצע פענוח מורכב של מילה ששתיים מאותיותיה היו מחוקות.
"מי זה?" שאל וניסה לכסות במהירות את פיסות הקלף במפה הפרחונית.
במקום תשובה שמע שוב דפיקה חלשה על הדלת וקם בעצבנות לבדוק מיהו האורח הלא קרוא שמפריע לו באמצע העבודה. הרי צבי בנו אמר שיבוא בשבוע הבא, והמנקָה הגיעה כבר אתמול, והשליח מהמכבסה אף פעם לא דופק אלא צועק שבבקשה לפתוח כי יש לו בידיים ערימה של חולצות מגוהצות מקופלות.
"נראה לי שטעית בחדר," גייס את הקול הכי מנומס שלו כדי לא להפחיד את הנער הגבוה והדק שעמד בפתח ונראה כאילו הוא עלול להישבר אם רק יעשה תנועה לא נכונה.
"איריס אמרה לי לעלות לחדר 45," לחש הנער ובדק שוב את המספרים השחורים המודבקים על הדלת החומה. "אתה שלמה?"
"אני שלמה. אמת. וזה אכן חדר 45, אבל אני ביקשתי בפירוש לא... לא חשוב, בוא תיכנס. אולי אתה רוצה לשתות תה?"
בדרך למטבח הוא סימן לנער הגבוה לשבת על כורסת העור השחורה וכשהרתיח את הקומקום קילל בלחש את איריס וניסה לחשוב על מה לכל הרוחות ידברו עכשיו ומהו מינימום הזמן שאחריו יוכל להיאנח ולרמוז לנער שהגיע הזמן להיפרד.
כשישבו עם כוסות הזכוכית הנמוכות וחיכו שהתה קצת יתקרר, פתח שלמה את הטלוויזיה כדי לשבור במקצת את השקט המביך.
"רוצה שנעביר לערוץ הספורט?" שאל כשעל המסך הופיעו פרשנים פוליטיים שניתחו את הסקרים החדשים שיצאו לקראת הבחירות. "אני כבר לא יודע מה מעניין בגיל הזה," הוסיף בהתנצלות.
"זה בסדר. לא משנה לי." הנער העביר אצבעות בשיער שירד לו על הפנים והקפיץ בעצבנות שקטה את רגל שמאל. אחר כך הוציא פלאפון מהכיס, בדק את השעה והחזירו לכיסו. העיף מבט בחלון, אחר כך בדלת ואז שוב בחלון.
שלמה הרגיש שאם לא ימצא עוד משהו להגיד הוא יֵצא מדעתו.
"זה שעות חובה במערכת אצלכם, ללכת לבתים של זקנים? כולם עושים את זה?"
"חובה. אני לא יכול להרשות לעצמי להתחמק גם מזה, שָׁני תהרוג אותי. זאת כבר ההזדמנות האחרי אחרונה שקיבלתי כדי לא לעוף מהלימודים. אבל לא כולם קיבלו קשישים, מי שנרשם בזמן היה יכול לבחור גם אפשרויות אחרות." המבטא הצרפתי שליווה את דיבורו היה בולט ושלמה ציין לעצמו שהעברית שלו דווקא בסדר.
"אני מבין, אתה לא היית זריז מספיק, הא?" שלמה חייך. "ומה שמך?"
"קוראים לי מיכאל. מיכאל בּרֶבּי." ואחרי רגע הוסיף, "ברבי עם סגול בריש, לא כמו הבובה הבלונדינית," ושוב הוציא את המכשיר מהכיס והציץ בו לרגע לפני שהחזירו. "ותכף אני אצטרך ללכת, היום זאת רק היכרות. אתה צריך עזרה במשהו? איריס אמרה שאולי אוכל לעזור לך."
שלמה הניח את כוס התה על השולחן והתרומם. מעט הסבלנות שהיתה לו נגמרה בבת אחת. "תקשיב טוב־טוב, בחור צעיר, אני לא צריך שום עזרה ואמרתי את זה לאיריס בפירוש. כדאי שתעבור אצלה לפני שתצא ותגיד לה ששלמה לא מוכן שתבוא יותר. אולי היא תמצא לך זקן אחר, מישהו חביב ומשועמם, לא כמוני. הבנת?" כשהתיישב בכבדות על הספה הנעל שלו דרכה שלא במתכוון על המפה הפרחונית ומשכה אותה לרצפה יחד עם כמה יריעות של קלף.
"זה צרפתית, לא?"
מיכאל כבר עמד ליד הדלת והשאלה נפלטה מפיו כשכבר החליט לצאת ולרוץ הביתה בלי לעבור אצל שום איריס ולא לעבור שוב השפלה כזאת. ואפילו אם שָׁני תכעס ואפילו אם יעיפו אותו כמו שהבטיחו, יש גבול למה שהוא יכול לסבול. אבל האותיות העתיקות שעל הקלף עצרו אותו רגע לפני שיצא. הן הזכירו לו פתאום את החדר הקטן של סבא עמנואל ואפילו הריח הציף אותו עכשיו, וגם הגעגועים.
"זה שום דבר." שלמה התכופף במהירות ואסף את היריעות שנפלו. "אל תדאג, אני אצליח לסדר כאן גם בלי עזרה. להתראות לך."
מיכאל יצא וסגר את הדלת בעדינות כדי לא להרגיז שוב את האיש העצבני.
כשירד במדרגות חשב איך הוא הולך לספר על כך לשני. כבר דמיין את הבעת האכזבה שתעלה על הפנים המנומשות שלה ואת הייאוש שיהיה בקולה כשתשאל איך גם בדבר כל כך פשוט הוא מצליח להסתבך.
ומה הוא כבר יוכל להסביר לה? מה באמת הרגיז את האיש הזה, שלמה? בהתחלה הוא דווקא נראה נורמלי לגמרי. הוא לא היה צריך לשאול אם אפשר לעזור לו במשהו? אבל זה מה שכולם עושים בפרויקט הזה, עוזרים לקשישים. איך יצא שדווקא הוא הגיע לבן אדם שבכלל לא רוצה שיעזרו לו? ודווקא היום הוא כל כך השתדל, החליף את החולצה השחורה עם הציור של הגולגולת לחולצה כחולה חלקה שאמא קנתה לו מזמן, והוריד את העגיל מהגבה כדי שהאיש לא ייבהל. ואחרי כל זה, זה שוב לא הצליח לו.
הוא חצה את הכביש לעבר הים וירד מהטיילת לכיוון הסלעים. הגלים שהתנפצו ונהפכו לקצף לבן על החוף הרגיעו אותו כמו תמיד. הוא נשען לאחור ועצם את עיניו מול השמש שחיממה בעדינות של כמעט שקיעה. הרוח שליטפה את שערותיו הזכירה לו זמנים רחוקים מתוקים, את החופשות שהיו עושים בבית הגדול של סבא עמנואל וסבתא ז'נט קרוב לשפת הים במרסֵיי. בבקרים הוא היה יושב וקורא ספרים בחדר העבודה העמוס ספרים של סבא ובצהריים הם היו יוצאים לים. אבא היה בונה איתו ארמונות גבוהים ומקשט אותם בצדפים ואמא ואסתר היו נחות על כיסאות נמוכים מתחת לשמשייה. ואמא היתה כל כך רגועה ומחייכת אז, ואסתר היתה עגולה כזאת וצחקנית ומיכאל ניסה בכל פעם מחדש לדמיין איך הן היו נראות היום אם לא המחלה הזאת, ואיך הוא היה נראה.
שנה שלמה אבא ואמא דיברו בלילות על ישראל ועל לעשות עלייה. הם חשבו שהילדים כבר ישנים אבל מיכאל שמע הכול. את החששות של אמא מהשינוי ומהפרידה מהמשפחה ואת הקול הנמוך של אבא מסביר שמאז הירי בבית הספר היהודי בטולוז הוא לא רגוע והתקריות האחרונות רק מוכיחות ש"אין עתיד ליהודים בצרפת וחייבים לעלות לארץ ישראל, למקום היחיד שאליו אנחנו באמת שייכים. יהיה לנו קצת קשה, נכון," אבא הרים קצת את הקול וניסה להרגיע את אמא, "אבל תחשבי על הילדים, הם יסתדרו בקלות כמו שילדים תמיד מסתדרים עם שינויים. הם יגידו לנו אחר כך תודה שעזבנו בזמן ונתנו להם את ההזדמנות הזאת. סבא שלי הצטער כל החיים שלא עזב את גרמניה כשעוד היה אפשר, אני לא רוצה לחזור על הטעות שלו."
בפעמים הראשונות מיכאל שמע שאמא בכתה ועוד ניסתה להתווכח אחרי שאבא דיבר, אבל בהמשך היא כבר נדבקה בהתלהבות שלו ואפילו הציעה כל מיני שמות של מקומות שנראים נחמד במפת ישראל שמצולמת בגוגל. "הכי חשוב זה למצוא עבודה בשבילך, בית חולים טוב שאפשר גם להתקדם בו," אמרה אמא. "בהתחלה אני אשאר קצת בבית, עד שהבית יהיה מאורגן והילדים יעלו על המסלול."
הם כל כך שמחו כשמצא תקן בבית החולים בנהריה. מי היה יכול לדמיין ששבוע אחרי שיֵרדו מהמטוס ויסדרו את הארגזים בדירה החדשה אבא יתמוטט במדרגות שלפני דלת הכניסה ומאז, דבר כבר לא יחזור להיות כמו שהיה. "את הסרטן שמתפשט לו בראש אין אפשרות לעצור," הסביר דוקטור מוניר לאמא שלו באנגלית במבטא ערבי כבד, "אבל יש טיפולים שיגרמו לו להאט את הקצב ולתת לכם עוד קצת זמן איתו. אני מאוד מצטער להגיד לכם את זה." הוא הניח יד על הכתף של מיכאל ומיכאל הרגיש שהצער שלו אמיתי. דוקטור מוניר היה אמור לקבל את אבא שלו כשותף במחלקה, בבית החולים בנהריה, ובמקום זה...
הוא ניגב דמעה קטנה שעמדה לו בקצה העין וראה במטושטש משהו שהתקרב אליו במהירות.
2
עכו, 2019
שלמה ראה את איריס בקצה השני של המסדרון והתקדם לעברה בצעדים נמרצים. על הרבה דברים שנעשים לא לרוחי במקום הזה שתקתי, חשב לעצמו, אבל זה באמת עובר כל גבול.
"גברת איריס!" קרא לעברה כשעמדה להיכנס למעלית, "רציתי לשאול משהו."
"שלום, שלמה, בוקר טוב. איך אתה מרגיש?"
הוא שתק לרגע והרגיש את הוורידים שלו מתנפחים בכעס. תנשום עמוק, הוא פקד על עצמו. אל תתרגז.
"אני בסדר יחסית, תודה."
"יופי. נו ואיך היה שלשום עם הבחור הנחמד ששלחתי אליך?"
"ביקשתי ממך לא לשלוח לי אף אחד. זוכרת?"
"נו באמת!" השיער הצבוע שלה רקד כשהיא ניענעה את הראש. "אני בטוחה שתמצאו מה לעשות ביחד. הוא הצטרף לרשימה ברגע האחרון ולא היה לי נעים לשלוח אותו הביתה, הבנתי שהוא בא מרקע לא פשוט ושזאת ההזדמנות האחרונה שלו לפני שמסלקים אותו מהתיכון. תעשה לי טובה, בוא ננסה לתת לזה עוד צ'אנס." ורגע לפני שנכנסה למעלית שעצרה לידם בפתאומיות הוסיפה, "ושלמה, אני מקווה מאוד שהוא לא הרגיש שהביקור שלו היה בניגוד לרצונך. כן?"
"הרגיש, הרגיש, תהיי בטוחה!" הוא צעק מול דלתות המתכת שנסגרו באטיות. לתת לזה צ'אנס, היא אומרת. בקושי להקשיב לעצמי יש לי סבלנות.
הביקור הקבוע שלו בספרייה שבקומת הכניסה היה קצר מהרגיל. שאריות הכעס על החוצפה של איריס גרמו לו להתעצבן על הכותרות בערימת העיתונים שהיה מקפיד לקרוא בכל בוקר. הוא ריפרף על האותיות האדומות שבישרו על הקדמת הבחירות, ועל ההתייקרות במחירי הדלק, ועל עלייה במספר ההרוגים בתאונות הדרכים והרגיש ששום דבר לא באמת מעניין אותו כמו יריעות הקלף העתיקות שפרושות לו על השולחן בדירה ומחכות שיסיים לתרגם אותן. כשכבר החזיר את ערימת העיתונים לדלפק שבכניסה לספרייה הבחין פתאום בריבוע שחור קטן בתחתית העמוד הראשון של "קול עכו", בין הפרסומות הצבעוניות הביטו בו פניו הרציניות של הנער שאיריס שלחה אליו. הוא התכופף כדי להצליח לקרוא ששוב נפצע הולך רגל בטיילת מפגיעה של אופניים חשמליים. רוכב כבן 15 איבד שליטה ופגע בנער שישב על החול ופוּנה לבית החולים בנהריה במצב בינוני. שלמה הרגיש את הלחץ המוכר בבית החזה והתיישב, כשהוא מנסה להירגע. אולי זה בכלל לא הוא. אולי זה סתם מישהו שדומה לו, חסרים נערים עם פרצוף כזה? פרצוף מבואס, מדוכא, בגיל הזה כשמגלים שלא הכול בחיים מסתדר כמו בחלומות.
אבל כשהביט שוב בפנים שבתמונה הוא ידע בלי שום ספק שזה הוא. הנער שסילק בצעקות כשבסך הכול הציע עזרה.
"הכול בסדר?" הרימה הספרנית החדשה את העיניים מהפלאפון וניגשה אליו בדאגה. "אתה נראה לא טוב, אדון שלמה. צריך עזרה?"
התחשק לו להגיד לה שאין צורך ושהנה הוא קם ועולה לדירה והכול בסדר, ושהיא יכולה לחזור ולבהות בסרטונים הטיפשיים שלה, אבל איזו בהלה אמיתית עצרה אותו. מה אם כל זה קרה בגללו? איריס אמרה שהנער בא מרקע לא פשוט ושצריך לתת לו הזדמנות. ומה היה לו, לנער הצעיר, לעשות מול הים בגילו? זה גיל שאמורים פשוט להיכנס ולשחות ולא לשבת מול המים. ואם זקן אחד צעק עליך, אז מה? תהיה חזק, איש צעיר! בעולם הזה לאנשים חלשים אין הרבה סיכוי...
כנראה שבמשפט האחרון המחשבה נהפכה ללחישה.
"אמרת משהו? לקרוא לרופא?" הספרנית החדשה הניחה עכשיו את הפלאפון על השולחן ושמה יד על כתפו. "איפה כואב לך?"
"למה שיכאב לי? לא בי פגעו האופניים." הוא קם מהכיסא ופסע בצעדים קטנים וזהירים לעבר היציאה.
