ליל המטריות-
על מחנות העקורים
במאי 1945, בתום מלחמת העולם השנייה, נעו ונדו ברחבי אירופה כ-11 מיליון פליטים (יש המעריכים כי המספר הוא 15 מיליון), בניסיון לחזור לבתיהם ולארצותיהם מהם נעקרו וגורשו במהלך המלחמה.
המדיניות העיקרית שהנחתה הן את כוחות הברית והן את גרמניה ומדינות הציר, הייתה להחזיר את העקורים לארצות מוצאם במהירות האפשרית, על מנת למנוע תוהו ובוהו - הגירה בלתי רצויה.
בשלב ראשון הוקמו מחנות עקורים לשהייה זמנית ככל שניתן, עד להעברת הפליטים לארצות המוצא. האוכלוסייה במחנות הייתה מעורבת; אלפי גברים, נשים וטף ממגוון ארצות, דתות ושפות.
אחת מקבוצות הפליטים הקטנות יותר (כ-250,000) הייתה היהודים, אלו שהשתחררו ממחנות הריכוז הנאצים ושכל עולמם חרב עליהם. בתיהם, אם לא נהרסו, נתפסו על ידי האוכלוסייה המקומית בפולין, אוקראינה, רומניה ועוד, ואלו לא אפשרו ליהודים לחזור לבתים שנתפסו.
מטעם מדינות המערב ובמיוחד ארצות הברית, נערך כבר בשנת 1945, סקר (דו״ח הריסון) על מצב היהודים במחנות העקורים, וממצאיו גילו כמה עלובים, מותקפים ואומללים היו היהודים במחנות המעורבים.
בעקבות ממצאים מזעזעים אלו, הוחלט על ידי מנהיגי ארה״ב, בשיתוף יהדות ארה״ב, על הקמת מחנות נפרדים ליהודים. כך החלו להקים מתחמי מגורים באזורי הכיבוש ואפילו במחנות הריכוז וההשמדה שהתרוקנו בתום המלחמה.
כך יצא שבעוד מיליוני פליטים לא יהודים עושים דרכם מזרחה לארצות מוצאם שלפני המלחמה, נעו יהודי מזרח אירופה מערבה, לאזורי הכיבוש האמריקאים והבריטיים, וגם דרומה, בעיקר לאיטליה, נוכח מיקומה לחופי הים התיכון, על מנת שחלקם יוכלו להגיע לארץ ישראל.
רוב יהודי צרפת, בלגיה, דנמרק והולנד הצליחו לחזור לבתיהם ולהשתקם במולדתם. שיא זרם ההגירה היהודית לאזורי הכיבוש של מדינות המערב בגרמניה, הגיע בחודשים יולי אוגוסט 1946. זאת מפני העדפה המתקנת שנתנו האמריקאים לעקורים היהודים. בפועל, יותר מ-50 אחוזים מכלל העקורים היהודים באירופה, חיו באזורי הכיבוש האמריקאיים שבדרום גרמניה ואוסטריה.
.
ככל שחלף הזמן הצטברו במחנות העקורים עוד אלפי משפחות יהודיות, כך שבאביב 1947 היו במחנות העקורים כ- 250,000 נפש.
ברחבי אירופה היו אז מאות מחנות עקורים ומחנות הכשרה1, חלקם אפילו בגודל שני בניינים בלבד.
קורות חייהם של העקורים, על מגוון המרכיבים שבהם, מהווים חומר מרתק למחקר היסטורי, סוציולוגי ופסיכולוגי, כמו גם חומר גלם דרמטי מצוין לאמנות, לתיאטרון ולספרות. אם כי עדיין רב הנסתר על הגלוי בכל הקשור לסוגייה ההיסטורית הזו. לצערנו, גם שורדי המחנות הולכים ונעלמים. לפי הנתונים הקיימים עד 1956 כבר לא היו מחנות עקורים באירופה.
פרק א'
גשם זלעפות החל לרדת על העיר הלבנה בתחילת חודש ינואר 2023, ובכיכר הצטופפו אלפי נשים וגברים, רובם כבר חלפו את גיל החמישים. הם היו מצוידים בדגלי כחול לבן ובמטריות בכל צבעי הקשת. לאלו שהופתעו מהגשם השוטף, לא היה מקום מסתור בכיכר החשופה. עץ בודד, על גבעת דשא קטנה, היה כבר מוקף על ידי עשרות מפגינים מצופפים, פקעת אנושית רטובה. שבועות אחר כך, היה הצילום הפנורמי ממעוף הרחפן, של משטח המטריות הענק, לסמלה הראשון של המחאה הגדולה בתולדות המדינה.
פליקס, שהיה חסר מטריה, הרגיש את טיפות הגשם הקרות, שנישאו ברוח, חודרות למרווח הצר בין צווארו לשולי מעיל העור המרופט. הוא קיבל אותן אל עור גופו בחיבה, כי "בארץ שלנו," אמר לו אבא שלו כמעט בכל שנה, "גשם זה טוב לחקלאות ולמפלס הכנרת".
בלהט הנאומים וזעקות ״בושה״, הרגיש לפתע ביד לופתת את זרועו הימנית ומושכת אותו אל מתחת למטריה שחורה וגדולה.
״בוא, תצטרף אלינו,״ אמר גבר צנום וגבה קומה בחיוך מלא, "יש מקום לשלושתנו.״
כך, בעודו עומד צמוד לאיש הזר, שם לב כי מצידו השני ניצבת אישה במעיל גשם ארוך וקפושון המכסה את ראשה ומחצית פניה. כמו הגבר, היא לא לקחה חלק בצעקות ובהמולה ורק הפנתה מבט מרוכז לעבר במת הנואמים. משהו בתנוחת גופה - מעט מהאף הישר, לחיה החשופה וקו הלסת - משכו את תשומת ליבו. אם כי מהמקום בו עמד, מצא את עצמו בעמדה לא נוחה לעשות צעד קטן קדימה על מנת לבחון היטב את פניה.
"מנסים לגנוב לנו את המדינה, זאת המטרה שהייתה להם שנים. עכשיו, אחרי המתנה והכנות יסודיות, הם מתנפלים על הטרף התמים באכזריות וללא רחמים, כמו בג'ונגל," לחש הגבר שמימין ובעיניו לחלוחית שאינה גשם.
פליקס, שהדיבור מעולם לא היה הטוב שבכישוריו, נתן בו מבט חומל בעודו כובש את הרצון להניח ברוך את ידו על כתפי ידידו החדש.
"לא ניתן להם, אני אומר לך, יש פה אנשים שילכו עד הסוף. הפשיזם לא ינצח, הם דחקו אותנו למלחמה על הבית, מלחמת הקוממיות השנייה." הגבר הצנום חיכך את כתפו בזו של פליקס כמו היה חבר ותיק והעלה חיוך קטן על שפתיו הדקות. עם סיום הנאומים, גם הגשם נחלש וכל הנוכחים פתחו בשירת התקווה בקולות חלשים ונוגים. מיד לאחריה המטריות קופלו, הקהל החל להתפזר והוא הודה לחברו החדש מהמחאה, על ההגנה מפני הגשם בלחיצת יד.
המשך העלילה בספר המלא
לב של מגדלור-
פרק א'
היציאה מאולם הקונצרטים לכיכר העיר הלבנה, בשעת צהרים של יום שישי חורפי, הייתה מסורבלת וממושכת. עוד לפני שהסתיים המופע - בנגינת הדרן של פסנתר בודד - נשמע צקצוקם הצורם של חלקי מתכת ופלסטיק קשיח בעת חיבורם מחדש של מקלות הליכה, מפרקים נפתחים בכיסאות גלגלים והליכונים, שקצות רגליהם האחוריות מכוסות, למניעת החלקה, בחצי כדור טניס צהוב.
רק לאחר מכן החלו מחיאות כפיים נלהבות, שגברו עם הקידה העמוקה של מנצח התזמורת הצעיר. חלק מהנוכחים עדיין עטו מסכות פנים, זכר לימים הנוראים של המגפה שגזלה מהם בסערה את חדוות החיים. הקהל הגדול עשה את מיטב המאמצים, לאורך המעברים שבין שורות הכיסאות, כדי להגיע במהירות מרבית לאוטובוסים ולמוניות שהמתינו ברחוב הסמוך, על מנת להספיק לחזור לפני רדת החשיכה, לבית או לדיור המוגן.
צוואר בקבוק נוצר בדלתות הזכוכית החיצוניות, שפתחם צר המידות החמיר את מצבם של מאות הממהרים הנדחקים. המתיחות והדאגה שעל פניהם האפילה על יופיו והדרו של קונצרט שהסתיים בסימפוניה השישית, הפתטית, של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, יצירתו האחרונה של המלחין הדגול, שעליה אמר בעצמו: "ללא הגזמה, את כל נשמתי נתתי ביצירה הזו".
לאחר דקות ארוכות וצפופות, משהצליחו להדחק החוצה רעיה נצמדה לזרועו של פליקס, הרימה אליו את מבטה. היא זיהתה מצוקה בעיניו ובכל זאת הצליחה לחייך אליו כאומרת, תהיה סבלני, אהובי, גם אתה כבר לא נער, תיכף נגיע לבר קרוב. תקבל כוס יין חם שתרכך אותך.
***
הם התיישבו על שני כסאות מוגבהים בפינת הבר והזמינו את הסנגרייה החמה. לאחר התלבטות קצרה גם נכנעו לריחות הגריל, והזמינו ונגסו בשני המבורגרים עסיסיים, מלווים בסלט חסה. מראה הלעיסה הממוקדת של השניים שעשע את הברמנית שהושיטה לשניהם, עם חיוך שופע חן, מפיות נייר לחות.
לאחר שסיימו את זלילתם, דממה מעיקה השתררה ביניהם. רעיה הניחה את ראשה על כתפו של פליקס, עצמה את עיניה והמתינה למוצא פיו. אלא שהוא, כפי שידעה מעל עשור שנים, לא היה חובב של שיחות נפש כשהוא נסער, והשתיקה במצבי דחק לרוב הייתה שותפתו הנאמנה ביותר.
רק לפני כחודש החיו מחדש את הסיפור הקצר של אהבתם האסורה והסוערת מלפני עשר שנים, באותו ליל מטריות, בתחילת ינואר 2023, הלילה בו החלה המחאה הפוליטית הגדולה בתולדות המדינה כנגד קואליציות גוש הימין. בזמן שחלף מאז התחברו זה לזו בעוצמה של שני אחים אבודים, וחילקו את זמנם בין דירתו שבירושלים לדירתה בתל אביב.
נראה היה שסגנון החיים שאימצו התאים ונעם להם; פליקס התקבל בחום לחבורת ידידיה האקדמאים של רעיה בשכונת הצפון הישן, והיא רוותה נחת מהימים שהעבירו בשכונת מגוריה המשיקה לרחוב עמק רפאים, בעיר הקודש, אותה נטשה והשאירה מאחור, יחד עם לא מעט חברות וחברים. גם המפגשים בין משפחותיהם התנהלו ברוגע. ילדיהם, הורי נכדיהם, קיבלו בהבנה ובתמיכה את הזוגיות החדשה. מעבר לשיקולים מעשיים של נוחות וחלוקת האחריות להורה בודד, ארבעת הילדים של שניהם התלהבו מלבלובה המאוחר של אהבה, חמלה ואפילו רומנטיקה.
מהארוטיקה העדיפו להתעלם.
סערת ההפיכה המשפטית שהונחתה על הציבור הליברלי-דמוקרטי, הרעידה את המדינה כולה ולא פסחה על חיי היום יום שלהם. כפי שהבטיחו אחד לשני - לא החמיצו אף הפגנת מחאה. מדי מוצאי שבת ולא פעם גם בימי חול, יצאו לצמתים ולזירת ההפגנות בצומת קפלן, או ליד הכנסת ובית המשפט העליון בירושלים, כשהם מניפים דגלים, שרים את ההמנון בכוונה טהורה, דומעים ומרגישים בכאב גדול כי עתידה של המדינה האהובה שלהם עומד על פני תהום שחורה ומפחידה. הם לא העלו בדעתם את אפשרות הקיום של הפלא הציוני תחת משטר רודני, שאיננו דמוקרטי וחופשי. למעמקי ליבם המבוהל חדרה הבעתה, כי חיי ילדיהם ונכדיהם מאוימים על ידי סכנה ממשית של השתלטות הימין הקיצוני, הגזעני והמשיחי על כל ממדי החיים, ועליהם מוטלת האחריות להושיע. הדמוקרטיה, התברר להם בעליל, בנויה ונתמכת על ידי חוקים וערכים שהופכים אותה לשברירית עד אימה.
לילותיהם המשותפים במיטה החמה, הפכו, בזחילה חרישית, טרופים יותר ויותר. למזלם, הקרבה הנפשית והפיזית הקלו מעט על מצוקתם, שהגיעה לשיאה בלילה של ה-26 במרץ 2023, בו ראש הממשלה הדיח את שר הבטחון, שניסה בכוחותיו הדלים לבלום במקצת את תהליך ההפיכה הממארת.
עם היוודע בכלי התקשורת, באותה שעת לילה מאוחרת, על אודות המזימה הנכלולית לגרש את שר הבטחון ממשרדו, זינקו שניהם ממיטתם. הם לקחו מעיל ראשון שהיה זמין, לבשו אותו מעל בגדי השינה, חבשו כובע צמר, נעלו נעלי התעמלות והצטרפו לרבבות האזרחים ששעטו על הכביש המהיר וחסמו אותו לתנועה. צעירים וקשישים צעקו בגרון ניחר, "ד-מ-ק-ר-ט-י-ה", הציתו צמיגים וצעדו שלובי ידיים עד עלות השחר.
המחאה הצליחה - המהלך הדורסני נבלם והשר השפוי הוחזר לכיסאו.
היה זה ניצחון גדול ומרשים לשבט המחאה, כזה שלא נראה כמותו, שהעניק מחדש תחושה של שוויון וערבות הדדית, כפי שנכתב במגילת העצמאות.
מאחר ושתיקתו של פליקס התארכה מעבר למוכר לה, היא סרקה באצבעותיה את צווארו החסון ופתחה באמירה יזומה: "מה מציק לך נשמה שלי? הרי נורא טוב לנו ביחד ואתה פתאום חמוץ כל כך שאני כבר מודאגת. דבר איתי. זה היה חלק מההסכם שלנו, על הכול מדברים וחולקים, בלי סודות ובלי שתיקות, זוכר? אני כבר לא הפסיכולוגית שלך ואתה לא המטופל שלי, בחרנו לשרוד ביחד את שארית חיינו".
הוא ענה בקול רם, נוקשה ובלתי מוכר, "אנחנו חייבים לקבל החלטה על שינוי משמעותי בחיים", ומיד החל לבחון את פניה שכן הם החווירו בבת אחת והשפתיים, עם חיוך טור השיניים האהוב, הפכו לכמעט בכי.
"אני לא מצליח להשתלב בשגרת ההזדקנות יחד עם החברים שלך. הקונצרט היום המחיש לי את הסגנון של שארית חיינו ולא טוב לי עם הסידור הזה; עוד סדרת הרצאות משמימות, ערבי תרבות ומועדון קריאה, קורס ברידג'''', מועדון הסרט הטוב שתמיד מלווה בהסברים של מומחה מתנשא, ארוחות ערב שמתחרות זו בזו - אין לי סבלנות לזה יותר. אני מבין שכל הפעילות הזאת מגיעה מכוונה טובה. ההזדקנות המאיימת היא חלק מהחיים, גם המוות המתקרב. צריך לשאוף להנאה שלווה בישורת האחרונה, אבל לצערי אני מרגיש נחנק.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
