הקדמה
מאי 1929 — סלוניקי, יוון


"עשרים וארבע, אולי ארבעים ושמונה שעות," מסר ד"ר קוֹמנינוֹס את אבחנתו, כאילו דקלם את תחזית מזג האוויר או תשובה לבעיה במתמטיקה. הוא תחב את הסטתוסקופ לתיק העור השחור וסגר את האבזם המבריק, שהטיל רסיס אור על פני החדר.


"יש משהו שאפשר לעשות?" שאל תיאו, שפניו עטו כאב.


ד"ר קומנינוס היסס. הוא ידע שתיאו חי בעולם של תקווה, עולם של פנטזיה, עולם של אפשרויות. אבל לא ניתן היה להכחיש את האמת בנוגע לאשתו.


"אני חושש שמבחינתה של גִ'ייה כבר מאוחר מדי. מגבת קרה תקל על הכאב. בתך, לעומת זאת," ד"ר קומנינוס השתתק. במרוצת השנים הוא למד שההיבט הקשה ביותר במקצוע הרפואה הוא לנטוע ציפיות שווא. תמיד מוטב לנקוט משנה זהירות.


"כן?" שאל תיאו.


"כשהחום יֵרד, אדע יותר מה צפוי לה. למען האמת, לא ציפיתי שהיא תשרוד," הודה ד"ר קומנינוס, שערם סלילי גאזה על השולחן לצד המיטה. "דמטריוס הקדוש בכבודו ובעצמו כנראה שומר עליה."


"אז היא תחיה?"


ד"ר קומנינוס נאנח כשחשב על ערימת הניירות שחיכתה לו במשרד. "אם החום יֵרד הלילה, ואני מצפה שזה יקרה, אין סיבה שהיא לא תחיה. לגבי איכות החיים שלה..." הוא הרים את תיק הרופא ואילץ את עצמו להסתכל בעיניו של תיאו. "מוקדם מדי לדעת. אבל שמע לי, במצבים כאלה, ציפייה מובילה בדרך כלל לעוגמת נפש." ד"ר קומנינוס פתח את דלת חדר השינה. "אקפוץ שוב בבוקר," הוא אמר וירד במדרגות הלבנות.


תיאו עמד בחלון וצפה ברופא שצעד מזרחה על רחוב קסנדרו.


מתוך העריסה שבפינה עלה פתאום קולה העמום של התינוקת, בת יממה בקושי. הפחד גאה בו כשמיהר אליה. אבל כשהביט בה ראה שהיא ישנה בשלווה, אצבעותיה הזעירות קפוצות בשני אגרופים קטנים. הוא נשם לרווחה והתיישב על שפת המיטה שאשתו ג'ייה ישנה בה. פניה היו חיוורות למרות האור הבוהק שהטילה שמש האביב המאוחרת. העונה החמה ביותר בסלוניקי טרם הגיעה, אבל החדר היה חנוק משכבת חום בלתי נראית, ותיאו ראה שנשימתה מאומצת, גם אם קצבית.


בסביבות שש בערב, תיאו הצמיד רצועת פלאנל צוננת למצחה, ועיניה של ג'ייה נפקחו ברפרוף. ליבו של תיאו ניתר בקרבו.


"ג'ייה! את שומעת אותי?"


"איפה היא? היא בסדר?" מילותיה בקעו בלחש וקולה היה מחוספס ויבש.


תיאו הרים את הקטנה ועצר את נשימתו כשהוריד אותה אט־אט אל זרועות אמה. עיניה של התינוקת היו עדיין עצומות, אבל פיה נפתח בעיגול מושלם כשהניחה את ראשה החמים בשקע עצם הבריח שלה.


"הלנה," היא לחשה במבט קורן. "נקרא לה הלנה. ובקיצור לנה."


תיאו התכופף ונישק את מצחה. "יכול להיות שתתאוששי. דוקטור קומנינוס —"


"אני יודעת מה דוקטור קומנינוס אמר." ג'ייה חייכה. היא העריכה את העובדה שתיאו מנסה להביט בחצי הכוס המלאה, אבל ידעה שהפעם זה לא יספיק.


הלנה התנועעה בזרועותיה וג'ייה גייסה את מעט הכוחות שנותרו בה כדי לרכון לפנים ולנשק אותה בקלילות במצחה, באפה, בלחייה. לפתע הציפו את מחשבותיה כל הדברים שלא תזכה לראות, כל הרגעים בחיי בתה שלא תהיה עדה להם. האם זהו המחיר שנגזר עליה ועל תיאו לשלם בגלל עברם? משהו טוב צמח סוף־סוף מכל השקרים, ועכשיו היא לא תזכה לראות את לנה פורחת.


היא נשאה את מבטה אל תיאו. "שמרתי את הסוד שלך. עכשיו תבטיח שתשמור את שלי."


בתגובה, תיאו ערסל את האם והבת בזרועותיו. הוא לא רצה להרפות.


כעבור שמונה שעות היה ברור שהסוף קרב. תיאו נאבק בדחף לשכב במיטה לצד ג'ייה, וזכר את הבטחתו. הוא התיישב ליד השולחן והוציא נייר מכתבים נקי. הוא הרים את העט, אבל עצר. לבסוף החל לכתוב את מה שהתעתד להיות הסבר מקיף על פני שניים או שלושה דפים. אבל לקראת הסוף נעצר, קימט את הדפים וזרק אותם לפח.


הוא הביט על לנה, האור החדש בחייו. בעוד פחות מחמש שעות, ד"ר קומנינוס יחזור ויכריז על מותה של ג'ייה. לאחר הביקור תגיע מינקת, שתראה לתיאו איך למדוד את טמפרטורת החלב על שורש כף היד, תסביר לו איך להחליף חיתולים, איך לעסות את רגליה של לנה בשמן משמשים מיוחד, ותדגים איך מניחים קומפרסים קרירים כדי להקל את הפריחה שגרם לה החום.


אבל תיאו הרגיש שהוא מוכרח תחילה לסגור את הדלת על העבר. הוא הוציא דף נוסף והתחיל לכתוב. הפעם, הגיע ישר לעניין.


אני לא יכול להיות איתך. עלי לחשוב על הילדה. אנא, אל תיצרי איתי קשר.


חלק ראשון


מטרתי היא להפעים ולשעשע.
לא הייתי מוליך אתכם שולל בשום פנים ואופן.
האוורד ת'רסטון


1
ספטמבר 1938 — לונדון, אנגליה


"כמה מהם יש לדעתך?"


"יש שם מישהו יפה?"


"מתאים לך לשאול את זה, סוּז!"


לנה פָּפָּדוֹפּוּלוֹס לטשה מבט בשתי הילדות שעמדו במרחק כמה מטרים ממנה. הן ניצבו בקצה המבואה וניסו להעריך מה מתרחש מאחורי דלתות משרדו של הוראס, מנהל הקרקס.


לורה, אקרובטית מברייטון, אספה את שערה הבלונדי הארוך לקוקו והשתופפה על השטיח הכחול העבה. הוראס כינה אותה זיקית קרקסים, כי היא ניחנה ביכולת הנדירה לבצע כל סוג של מופע — חבל, טרפז, נערת גומי — בהתראה של רגע.


"אולי אפשר לראות משהו מהזווית הזאת." היא השתטחה על בטנה ונטעה את סנטרה ברווח הצר שבין השטיח לרצפת השיש הקרירה של המבואה. לנה חשבה שהיא אלגנטית ונראית כמו כוכב ים הפוך.


"נו באמת, קומי! זה חסר טעם," גנחה סוז, ורסס של תלתלים אדומים קופצניים ריקד בפראות סביב פניה. סוז הצטרפה לקרקס שנה קודם לכן, בדבלין, והתאמנה לתפקיד רקדנית מים. היא זקרה את מותנה, הברישה מוך מבגד הגוף שלה והעיפה מבט על לורה. "נראה אותך נכנסת לשם."


"לא תודה."


"קדימה."


"לא." לורה מתחה את זרועותיה הדקות מעל ראשה וזקרה את בית החזה שלה.


סוז שרבבה שפתיים. עיניה הירוקות הבורקות שוטטו בשובבות לפני שנחתו על לנה.


"שלום, לנה. לא שמתי לב שאת כאן."


לנה הסמיקה. "שלום," היא צייצה והתקדמה בהיסוס. חיוך רחב התפשט על פניה של סוז.


"אולי נשחק משחק?" היא הצביעה לעבר משרדו של הוראס. "אם תיגשי ותבדקי אם יש שם בחורים יפים, אתן לך שילינג."


"סוז," הזהירה אותה לורה.


"אני אשמח לשחק," ענתה לנה, אסירת תודה על ההזדמנות להשתלב.


סוז חייכה בשביעות רצון והנידה בראשה לעבר החדר. "בזמנך החופשי."


לנה נשמה עמוק וגלגלה את כיסאה לפנים. כשעברה מהשטיח לשיש החלק, הרגישה שבטנה מתהפכת והורתה לעצמה בתוקף לא להרוס הכול. סוף־סוף כללו אותה בקבוצת החברות של סוז. כולם אהבו את סוז. היא היתה כמו גחלילית אדומה בוהקת, בעלת אישיות ממגנטת שמשכה בנים ובנות כאחד. כשלנה התקרבה לדלתות העשויות עץ אלון, היא דמיינה איך תשב לידה בארוחות, וכל הילדות הרעשניות האלה ידברו איתה.


משרדו של הוראס שכן בקרון משלו, ועוצב בדיוק כפי שניתן לצפות מחדר של אמרגן עשיר בעסקי השעשועים. זרקורי ענק האירו את הדלת משני הצדדים והבטיחו שהוראס יהיה תמיד במרכז העניינים, בבואו ובצאתו. שורת אריחים זעירים, צבועים כחול וזהב, הקיפה את המבואה. במרכזה ניצב על כן אבן אגרטל פורצלן סיני מהמם ביופיו מימי שושלת מינג. אריחי השיש יובאו ממחצבה באיטליה והשטח שלרגלי הדלתות עוטר בפסיפס שהציג את ראשי התיבות של שמו של הוראס.


הלנה נעצרה מחוץ לדלת והתמקמה מול חור המנעול, שהיה בגובה עיניה.


"נו?" סיננה סוז.


לנה צמצמה את עיניה וסילקה את אחד מגדילי הקטיפה הכחולים שהשתלשלו ממרתוק הפליז. היא ראתה שתי ילדות, ילד גדול מהן במקצת, כמה נערים, ככל הנראה בגיל ההתבגרות, כמה גברים, כמה פעוטות, ואם שהחזיקה תינוק בזרועותיה.


"אני רואה מישהו. גבוה, שיער שחור? מחזיק כדורי ג'אגלינג?"


"זה הוא!" סוז הנהנה במרץ. "מה הוא אומר?"


לנה הצמידה את אוזנה לחור המנעול וניסתה לשמוע. בעודה מחכה, חשבה על סעודת ההשקה שתתקיים הערב, האירוע המרכזי שיפתח את מסע ההופעות של "עולם הפלאות". הוראס ערך נשף מפואר בחדר האוכל הגדול מדי שנה, לפני היציאה למסע. רבים ביקשו לזכות בהזמנה לנשף היוקרתי של "עולם הפלאות", והוראס לא חסך בהוצאות. בשנה שעברה, נושא הערב היה "אליס בארץ הפלאות", והמנות כללו מרק צבים מזויף, עוגות גלידה בכל הצורות והגדלים, וכוסות שמפניה עם מדבקות "שתו אותי". אחרי הסעודה, כולם יצאו ושיחקו קרוקט באלות עץ דמויות פלמינגו, והתרוצצו במבוך המעוטר שיחי ורדים לבנים מנוקדים אדום בוהק. השנה התבסס הנשף על האגדה הרוסית הקלאסית "ציפור האש", ולנה חיכתה בקוצר רוח לערימות הבְּליני הרכים והשמנוניים שראתה את מריו מכין במטבח.


"אז אחד מהם מוצא חן בעיני. אז מה?"


לנה התרכזה במשימה שעל הפרק, והתאמצה לקלוט מילה כלשהי. אבל המגויסים החדשים הסתובבו בחדר והיא לא הצליחה לשמוע, לכן הציצה שוב מבעד לחור מהנעול וניסתה לקרוא שפתיים.


"זוכרת את ג'יימי? הסתבכת איתו כהוגן!" גערה לורה בסוז. "אני פשוט לא רוצה שתחזרי על —"


פתאום, לנה נרתעה בתנועה חדה. "מהר! הם באים!"


סוז ולורה ברחו במהירות האור, ופנו לעבר וילונות הקטיפה הכחולים והכבדים שנתלו בהמשך המסדרון. רק אחרי שהגיעו לחוף מבטחים, לורה הביטה לאחור והבינה מה עשו. פניה נפלו כשצפתה בלנה, שהתאמצה בכל מאודה לתמרן בכיסא הגלגלים ולהתרחק מהדלת.


"לנה! האגרטל!" לורה הנידה בראשה לעבר הכן.


לנה סובבה את ראשה ומבטה נפל על האגרטל. היא ידעה שהוא לא יסתיר אותה לגמרי, אבל לא היו לה אפשרויות אחרות.


"לורה!" סיננה סוז מאחורי הקפלים השופעים. "תעזבי אותה!"


ממקום מושבה החשוף לחלוטין במבואה, לנה הבחינה בהבעת הרחמים של לורה וצדה את מבטה.


סליחה, סימנה לורה בתנועות שפתיים, ומיד צללה מאחורי הווילונות, במהירות ובחן שלעולם לא ייפלו בחלקה של לנה.


לנה הנידה את ראשה וניסתה לזוז, נחושה בדעתה להגיע לאגרטל. אבל הגלגל הימני נתקע כנראה.


"קדימה," סיננה, התכופפה וניסתה להבין מה קרה. "למה אתה לא זז?" ואז היא ראתה שהגלגל נתקע בחריץ קטן בין האריחים.


"לנה!" קולה של לורה הדהד על פני המסדרון ולנה הרימה את עיניה וראתה את הידית הזהובה בדלתו של הוראס מסתובבת. מחוסר בזמן וברעיונות אחרים, היא הזדקפה ודחפה חזק יותר. יופי! אמרה לעצמה. העיקר להתרחק מהדלתות, חשבה. זהו. כמעט הגעתי. היא הגניבה מבט לאחור. הוראס כבר פתח את הדלת, אבל יצא בגבו אליה והשאיר לה עוד כמה שניות.


"כמו שאמרתי, ארוחת הערב תתחיל בשעה —"


בום.


הוראס השתתק באחת וזעקות הבהלה של חברי הצוות החדשים מילאו את המבואה. במרחק כמה מטרים משם, לנה עצמה חזק את עיניה. כשסוף־סוף העזה לפקוח אותן, ליבה שקע. רסיסי פורצלן לבנים וכחולים היו פזורים על הרצפה.


"לנה!" הרעים הוראס. "מה עשית?!"


מזווית עינה, לנה ראתה את קצות שערה האדום של סוז נבלעים מאחורי הווילונות. "זאת היתה תאונה," אמרה, והכריחה את עצמה להסתכל בעיניו של הוראס.


הוראס כרע על ברכיו והחל לנבור בין מאות הרסיסים שהקיפו אותו. "יש לך מושג כמה יקר היה האגרטל הזה?"


"סליחה," לחשה לנה, והצטערה שאינה יכולה להתמזג עם הרצפה. היא ידעה שזה אינו הרושם הראשון שהוא רוצה להותיר בחברי הלהקה החדשים. ואמנם, תריסר האנשים שיצאו מהמשרד לטשו בה מבטים מתוחים.


"מה יש לה?" ילדה קטנה הצביעה על לנה.


הוראס התרומם בקושי מהרצפה והבריש את אבק הפורצלן מז'קט החליפה הכחול־כהה, שנתפר על פי הזמנה. "חברים, תכירו בבקשה את לנה, בתו של אמן האשליות הנודע, תיאו פפדופולוס."


לנה התכווצה וייחלה בכל מאודה שהוראס ישחרר אותה. היא ידעה מה עתיד לבוא, ואכן, השאלה פגעה בדיוק במטרה.


"איך זה קרה לה? זה לא בגלל הקרקס, נכון?" בחור צעיר, ששורת להבים נוצצים הזדקרה מהתיק התלוי על כתפו והעידה על כך שהוא מטיל סכינים, נעץ בה מבט חשדני.


"ודאי שלא," ענה הוראס בן רגע. "ב'עולם הפלאות של בדינגטון וסטרלינג' פועלים על פי נוהלי הבטיחות המחמירים ביותר. לאורך כמעט עשור של פעילות, לא היה ולו אמן אחד שסבל מפציעה ממושכת. נקע או שבר מזדמן הם עניין צפוי בתחום הזה. אבל לנה," המשיך והצביע עליה כאילו היתה מוצג מוזיאוני, "נולדה ככה, למרבה הצער."


"אוי ואבוי," לחשה אחת הנשים.


"ובכל זאת, יש לנו מזל שהיא איתנו," אמר הוראס בקול רווי דאגה כוזבת. לנה בלעה רוק. היא לא פחדה מהוראס, אבל תמיד הרגישה שהוא מתייחס אליה כאל חשבון פתוח שעליו לשלם כדי להשביע את רצונו של אביה. "חברים, אני מתנצל על ההפרעה. מספרי הקרונות שלכם כתובים על המפתחות שקיבלתם. אני מזמין את כולכם להתמקם. ואת," הוא פנה אל לנה בעיניים בורקות מבוז. "אני מקווה שתצליחי להימנע מפגיעה עד תום החגיגות הערב."


לנה הנהנה והתגלגלה לדרכה, ולא טרחה אפילו להעיף מבט על האמנים שנעצו בה עיניים.


"באיזו שעה זה ייגמר לדעתך?" שאלה לנה. חלפו כמה שעות, והאומנת שלה, קלרה סמית, זה עתה קלעה לה צמה וקשרה אותה בסרט כחול.


"למה את שואלת?"


לנה הצביעה על הספר שנח על שידת הלילה שלה. "הגעתי לחלק שבו אליס פוגשת את חתול הצ'שייר!"


קלרה צחקקה. "אני מציעה שתשכחי מהקריאה הלילה ותנסי למצוא איזה חבר או שניים. הצטרפו הרבה ילדים חדשים."


לנה קימטה את מצחה. "הם לא יאהבו אותי."


"הם לא מכירים אותך. אם תדברי איתם, הם עשויים להפתיע אותך."


לנה נענעה בראשה ותהתה באיזה שלב המבוגרים שוכחים איך זה להיות ילדים. "לא נכון. הם רק יעמידו פנים ליד המבוגרים. ואז הם שוב יתעלמו ממני," הסבירה, ונגעה בסרט המשי שבשערה.


"את טועה."


"אני לא!" התעקשה לנה. "גם המבוגרים מתנהגים ככה. אני יודעת, כי יוהאנס מעמיד פנים שהוא אוהב את כולם, וברגע שהם מסתלקים הוא עושה פרצופים."


קלרה פרצה בצחוק ולנה חייכה אל בבואתה של האומנת שלה. קלרה לא היתה דומה כלל לאומנות הכעוסות והעצבניות שעליהן קראה בספרים. היא גדלה במקום שנקרא פוּלהם, בלונדון, ונכנסה לחייה של לנה לפני שלוש שנים. היא מאסה במבחר העלוב של המחזרים שפקדו את בית הוריה, ומכיוון שלא רצתה לבזבז שנים של השכלה, עשתה משהו שרוב בנות גילה לא עשו: הצטרפה לקרקס.


לנה אהבה את קלרה. היא אהבה את חליפות החצאית המהודרות שלבשה, העשויות טוויד, ואת ריח השמפו שבו חפפה את שערה מדי יום שישי. היא אהבה את האופן שבו פתרה תשבצים בבוקרי סוף שבוע ומילאה אותם באותיות גדולות. היא אהבה את העובדה שלקלרה יש עבודה ראויה לשמה, ולא עבודת קרקס, ואת העובדה שלפעמים היא לבשה מכנסי גברים, הוסיפה שפתון אדום, ושערה החום השתפל בתלתלים רכים סביב פניה. היא אהבה את העובדה שהיא צעירה מספיק כדי להשתטות עם לנה, לשחק איתה דמקה וסנאפּ בערבים, אבל מבוגרת מספיק כדי להיות תקיפה בשעת הצורך.


"לנה?"


החיוך נמחק מפניה של לנה. היא הסתובבה וראתה את אביה, תיאו פפדופולוס, שחזר מביקור בעיר. בעודו מסיר את הכפפות האפורות, לנה שמה לב שלחייו ואפו ורודים מאוויר הסתיו הצונן.


"אבא. חזרת."


"בהחלט," הוא אמר, ותלה את המעיל והצעיף על וו הדלת. "קלרה, אם לא אכפת לך, אני רוצה לדבר עם בתי בפרטיות."


קלרה קמה. "אין בעיה, אדוני. אנצל את הזמן לגיהוץ שמלה."


תיאו חייך אל האומנת כשיצאה, והתיישב מול בתו. "נו? איך היה אחר הצהריים?"


"בסדר. כמעט סיימתי את הספר."


"כבר? אלוהים, לא אתפלא אם יתברר שאת הקוראת המהירה ביותר בצד הזה של האוקיינוס. קרה עוד משהו?"


לנה נשכה את שפתה ותהתה אם תצליח לחמוק מעניין האגרטל. אבל אביה ידע הכול. נראה שכל ההורים ניחנו ביכולת הפלאית לדעת על כל טעות קטנה שעשו ילדיהם, בלי לשאול אותם אפילו. "לא התכוונתי להפיל את האגרטל!" היא הניפה את ידיה. "זאת היתה תאונה!"


"אבל מה עשית מחוץ למשרד של הוראס מלכתחילה? האם לא השארתי לך מספיק משימות?" תיאו הצביע על השולחן לצידה, שערימת ספרים, דפי צביעה ומחוגה נחו עליו ללא שימוש.


"רציתי לשחק עם הבנות האחרות," לחשה לנה ופכרה את אצבעותיה בחיקה. "סליחה ששברתי אותו. הוא יקר מאוד?"


תיאו רכן לפנים ועיניו התקמטו בחיבה. "זה לא עניין של כסף. אני יודע שאת אוהבת להסתובב עם הבנות. אבל הן מבוגרות ממך בכמה שנים ואת תמיד מסתבכת."


"הן חברות שלי."


"חברות אמיתיות היו נותנות לך לשאת באשמה על משהו שלא היה אשמתך?" תיאו זקר גבה ולנה הסמיקה. "בפעם הבאה תקשיבי לי ותישארי כאן, בבקשה."


לנה הציצה בעצב על המדפים הסובבים אותה, המכוסים ספרים ומשחקים שאביה קנה לה: החל בבית בובות צבוע ביד שמצאו באוּטרֶכט, דרך ערכת צבעי מים מבֶּרן, ועד לסדרת הספרים האחרונה של ביאטריקס פוטר — ללנה היה כל מה שילדה יכולה לחלום עליו. אז למה היא הרגישה ריקנות כזאת?


אבל היא לא רצתה להתווכח עם אביה — במיוחד לא לפני ארוחת הערב החגיגית — ולכן נשכה שפתיים וחייכה. "מבטיחה."


תיאו קרן מאושר ושלף מאחורי גבו שקיק כסוף שסרטים מנצנצים הזדקרו ממנו. "יפה. עכשיו, כל ילדה ראויה למתנה מיוחדת לקראת סעודת ההשקה."


לנה הזדקפה כשראתה את השקיק וחטפה אותו, התירה את הסרט ושלפה את המתנה.


"אוי, אבא." זה היה סרט קטיפה אדום כהה, מעוטר רקמה זהובה, ושלוש אבני אודם מזויפות נוצצות במרכזו. היא חבשה אותו לראשה והסבה את גופה מצד לצד, התפעלה מעצמה במראה. "זה יפהפה."


"את נראית כמו צָארִינָה רוסייה," אמר ונטע נשיקה על מצחה. "עכשיו תעזרי לי להחליט מה ללבוש."


חדר האוכל המפואר היה הקרון המרהיב ביותר ב"עולם הפלאות". נברשות ענק מקריסטל אוסטרי משובח השתלשלו מהתקרה, ורסיסי האור שהטילו יצרו אשליה שגשם של יהלומים יורד על השולחנות. הקירות היו מכוסים טפט כחול מנוקד עלי זהב, והדלת הפונה אל החצר הפנימית היתה פתוחה כדי לאפשר לאורחים לצאת. משולחנה, לנה צפתה כמכושפת באמני הקרקס שלבשו בגדים רוסיים מסורתיים; הגברים עטו חולצות רחבות בצבע לבן עם רקמה אדומה, כחולה וירוקה, והנשים לבשו סרפנים ססגוניים וחבשו כובעי קוֹקוֹשְניק נוצצים. השולחנות סודרו במלבן סביב החדר, והמרכז נותר ריק בשביל ההופעות והנאומים.


על פי המסורת, הוראס נאם אחרי המנות העיקריות. הלילה הוא לבש טוקסידו כחול כהה עם זנבות ופסי זמש, וחבש מגבעת זמש תואמת. כשדידה לעבר הדוכן, לנה שמעה צחקוקים. היא הסתובבה וראתה את סוז כובשת צחוק במרחק שני שולחנות משם. לורה ראתה שלנה צופה בה ונופפה לה בחיוך אוהד. לנה חייכה בעצב והחזירה את מבטה אל הוראס. אביה צדק, חשבה. היא לא אהבה להודות בכך, אבל ידעה שלעולם לא תהיה כמו שאר הילדים. ומוטב שלא תנסה כלל להתחבר איתם.


"אבקש את תשומת ליבכם," הרעים הוראס. "כנהוג, אנחנו מציינים את תחילת המסע שלנו באירופה בסעודה מפוארת. אני מנהל את המופע הזה כבר עשר שנים, ובכל פעם נדמה לי שהוא לא יכול להשתפר, אבל אני טועה." הקהל שרק וצהל, ולנה הצטרפה במחיאות כפיים. "לא אלאה אתכם בפרטי המופעים, התלבושות והקטעים המוזיקליים שתכננתי לסיבוב ההופעות השנה, אבל אני רוצה להעניק למצטרפים החדשים הצצה קצרה למה שמחכה להם."


תיאו, שישב לצידה של לנה וקם בתחילת הנאום, עמד כעת באמצע החדר, ולהטוטני אש ניצבו משני צדדיו. הוא נתן את האות, והלהטוטנים הדליקו את קצות המקלות שהחזיקו והעיפו אותם לגובה. התזמורת התחילה לנגן, וצליליו של שיר עם רוסי מילאו את הקרון בעוצמה הולכת וגוברת.


תיאו הניף חופן נוצות אדומות, צהובות וכתומות, והציג אותן לעין כול. הן היו מהסוג שקונים במשקל בחנויות יצירה לילדים. אבל בידיו של תיאו, היומיומי הפך למכושף. הוא מעך אותן לכדור באגרופו, ובהינד כף יד השליך אותן מעלה בדיוק כשהלהטוטנים זרקו את המקלות הבוערים. קול פיצוח רם הדהד באולם, פיצוץ של אור כתום האיר את הכול, וציפור אש מרהיבה הגיחה לפתע באמצע החדר.


הצופים הצביעו על ציפור האש, שצברה תאוצה והתעופפה באוויר בהוד מלכות. הכנפיים הזדקרו מחזהּ בארגמן עמוק, והצבע התבהר בהדרגה עד הקצוות, שהיו בגון צהוב־קנרית. הילה כתומה הקיפה את ראשה של הציפור והנוצות התיזו ניצוצות זהב כשהאור פגע בהן.


לפתע צללה הציפור ונעצרה מול גופו של תיאו, שהניע את יד ימינו כאילו ניצח על תזמורת. הציפור נשאה את מבטה לתקרה וריחפה במקומה כלכודה בטרנס. ואז פרשה כנפיים, המריאה והתחילה לעופף בין הנברשות.


על הארץ, תיאו סימן ללהטוטנים שיזרקו את המקלות הבוערים בפעם האחרונה. הם ספרו עד שלוש וזרקו בכל הכוח, בדיוק כשהתזמורת הגיעה לשיא היצירה. אפר מעושן מילא את האוויר ונראה היה שהציפור עומדת לפרוץ מבעד לתקרה, עד שתיאו החווה תנועה חדה בידו. רעם נשמע, וכדור אדום בוהק שטף את הקרון. ואז החדר החשיך.


"אורות!" צעק הוראס ברקע המלמולים של אנשי הצוות, שניסו להבין מה מתרחש לנגד עיניהם. "צֶ'דוויק, האורות!" הוא גער בעוזר שלו, שרץ לקיר האחורי, הרים את המתג והציף את החדר בקרניים לבנות. לנה שפשפה את עיניה מפני האור המסנוור, והשקיפה על התמונה שנגלתה לפניה. אנשים עמדו על רגליהם והריעו מכל עבר. ילדים נטשו את הקינוח שאכלו והתגודדו סביב תיאו בדרישה לדעת איך הוא עשה זאת. בחורות צעירות עפעפו בפלרטטנות לעבר אביה, והרעיפו עליו שבחים. צעקות כגון, "זה היה אמיתי?" ו"לאן היא נעלמה?" הדהדו ברחבי החדר. הוראס התרחק מתיאו וטיפס בחזרה על הדוכן, מתמוגג באור הזרקורים.


"בראבו!" צעק ומחא כפיים שמנמנות, הצביע על התזמורת, על הלהטוטנים ועל תיאו. "שקט. שקט בבקשה, אבקש לשמור על השקט," הורה. הקהל נרגע בהדרגה עד שדמם. "תודה על המופע המרהיב, רבותיי. זכרו, זוהי רק טעימה מכל הקסם והפאר שעוד תראו השנה. ועכשיו אני מזמין את כולכם להרים כוסית." הוראס הניף גביע שמפניה, והנוזל הזהוב ניתז על חליפתו היקרה.


כשהאמנים מסביב הרימו כוסות, לנה הרימה את ספל המתכת שנח הפוך על השולחן מולה. כשהפכה אותו, נשימתה נעתקה. נוצה בודדת, אדומה, כתומה וצהובה, החזירה לה מבט, וקצותיה נצנצו בזהב. היא ליקטה אותה ממפת הפשתן והציצה אל אביה, שמבטו היה נעוץ בה. הוא חייך אליה וקרץ.


"ברוכים הבאים לעולם הפלאות!" קרא הוראס, ושפתיו התעקלו כתמיד בחיוך כובש למול קהל המריעים האוחזים בכוסות.