לאורלי, רוני ומיכל האהובות,
שמתקשרות בסיומו של כל יום,
ושואלות אם כבר הגעתי ליעד,
הקדמה
שובל של היסטוריה ארוכת שנים מלווה את שלושת מסלולי הצליינות שלאורכם בחרתי ללכת, והריחוף בתוך גלימת הזמן הכבדה הזו העניק להם גוון של עומק.
הסיפורים בספר נכתבו בהליכה, ופס הקול שליווה אותם הוא תרכובת ווקאלית של פעמוני כנסייה רחוקה, קרקוש מקלות, גריסת רגבי עפר טחובים ונשימה שמתאימה את עצמה למציאות המשתנה. לאורך חודשים ארוכים, צעד ועוד צעד, לאט, החלו לנבוט מרחבי זמן שאפשרו מבט נינוח על החיים מזווית של שביל צד.
המשפטים נכתבו, נותרו מושהים באוויר והתפצלו שוב ושוב למשפטים אחרים, עד שברגע מסוים, בין הכתלים של משעול ההתקדמות, נפלה עליהם שלווה, ורק אז יכולתי להניח להם במקומם. וכך תפגשו אותם כאן, נעים בין הדפים, בין המסלולים, כמו החיים עצמם, במרחב מאורגן של סדר כאוטי.
ולצד הציפיות פועמים כל העת, החיים עצמם.
נסתרים וחשופים, רדודים ועמוקים, שלמים וסדוקים
הולמים בפראות, ורכים כאגלי טל
הטיול עצמו אינו חשוב
הרכבת לפאו שועטת דרומה ומקרבת אותי אל ההרים. הנוף הכפרי הרגוע המאפיין את חבל הארץ הזה בדרום צרפת קצת מתנגש עם קצב הקרון, אבל ברגע שהמבט מוסט הרחק מהמסילה התמונה מתייצבת והכול נרגע.
שני איכרים עומדים במרכזו של שדה חמניות, צופים ברכבת החולפת על פניהם. הקרון עמוס מאוד, ואני מחפש, ומתקשה למצוא, מושב עם הפנים לכיוון הנסיעה. אני תמיד מעדיף ישיבה עם הפנים קדימה. היא יוצרת בי אנרגיה של ״ברוכים הבאים״, הדברים שאני רואה הולכים ונעשים גדולים יותר ככל שהם קרבים אליי, והתחושה היא של ״זום אין״.
כאשר הגב פונה לכיוון הנסיעה זוהי אנרגייה אחרת, של ״זום אאוט״, של פרֵדה. בהביטך בדברים, הם הולכים וקטנים לנגד עיניך ואתה מוצא את עצמך נפרד מהם. שני אנשים יושבים זה מול זה בקרון הרכבת, האחד חווה ״זום אין״, השני חווה ״זום אאוט״, ולבסוף שניהם מגיעים... לאותו מקום.
הרכבת מתחלפת באוטובוס, המנוע מתאמץ, נוהם, מתפתל בעליות, ואני מגיע לסן ז'אן פייד דה פורט, עיירת גבול קטנה אי שם בלב ההרים. שעות אחר הצוהריים של סוף אוגוסט, רוח צפונית חמה נושבת בעוצמות משתנות, חובטת בעלים תועים המשייטים באוויר ללא יעד ברור. הם נחים מולי לרגע, ואז מתרוממים הלאה במעלה הדרך. זוהי עיירה של "בדרך אל", שבה תושבי המקום מביטים בעיניים כלות במטיילים הקורנים מאושר בפתחה של חוויה מושלמת שעדיין לא הכזיבה.
החוויה המושלמת בכל טיול או מסע היא תמיד לפניו או אחריו. שלב התכנון הוא המהנה ביותר היות שהשליטה עדיין בידי המתכנן. החדר במלון עדיין מושלם, האוכל במסעדה עדיין יוצא מהכלל, מזג האוויר אידיאלי, מצב הרוח מצוין, ואם מחלחלת איזושהי תחושה של ספק, עדיין ניתן, בהזזת אצבע על מקלדת, לעבור למלון אחר, להזמין ביסטרו אחר או לשנות את נתיב הנסיעה.
לאחר מכן, מתחיל הטיול עצמו.
ולבסוף, שלב הזיכרונות. אין יכולת מדהימה יותר מכישוריו של המוח האנושי לשייף פינות חדות של זיכרונות שבירים. מזג האוויר הגשום שגרם לביטולו של יום טיול הופך חיש קל לחוויה מסעירה. המסעדה שלא עמדה בציפיות הופכת די מהר למקום... מעניין. וכך נותר לו הטיול עצמו, בתווך, מיותר, כהה ואפרורי, כנגד החוויות המושלמות בקצותיו בשלב התכנון, ובשלב הזיכרונות.
עליה ממושכת
בין ההרים
מבצבצים גגות
של כמיהה
צעדים ראשונים
החלטתי לרדת מהכביש המהיר והסואן המבשל שנים רבות את קדרת חיי ולעבור לשביל צד כדי לבחון את יכולתו של העולם להסתדר לרגע בלעדיי.
כשאחזור מהמסע ייתכנו שלוש תגובות של העולם:
תגובה א — היה לו קל מאוד.
זו תהיה אכזבה שמשמעותה שאני כבר סוס מת, ואין לעצם קיומי בעולם כל משמעות.
תגובה ב — היה לו קשה מאוד עד בלתי נסבל.
זו תהיה אכזבה שמשמעותה שאני סוחב על כתפיי משקל עודף בשירות צורכי העולם הסובב אותי.
תגובה ג — היה לו סביר. הוא הסתדר, אבל מעדיף את חזרתי למסלול.
זו תהיה אכזבה שמשמעותה שצפויים לי קשיים רבים בניסיון להניע את...
המסע הבא.
כעת, כשברור שאחד הדברים שאזכה בהם בוודאות עם סיום המסע יהיה אכזבה, נותר רק להמתין ולראות איזו מהתגובות תגרום לאכזבה הזאת. אני מתקשה להחליט באיזו מהן הייתי בוחר.
רסיסי אור ראשונים ורגע לפני שהשמש בוקעת חשתי במציאות שפיסלתי לעצמי נוצרת, מתרחשת, מתהווה בכוחות עצמה. אחרי לילה של ציפייה קרה לבוקר שיגיח, התרמיל כבר על הגב, וככל שהתקרבתי לנקודת ההתחלה, הלך וכבש את הגוף רעד ממושך. הינה אני ניצב מול המסע עצמו ותוהה אם לא חבל לסיים את מערכת היחסים שרקמתי עימו עד עכשיו.
הצעד הראשון יוצא לדרך, ומייד מתברר שאני בכושר גופני מצוין, חדור מוטיבציה, טעון באנרגייה חזקה מול פסגות הפירנאים. לאחר שגמעתי את מאה המטרים הראשונים לא יכולתי עוד להתאפק ואמרתי לעצמי בסיפוק גדול שעד עכשיו אני נהנה מאוד מהמסע. האוויר צח ונפלא, המצבר האנרגטי טעון, ומתקבל הרושם שההכנה הפיזית מוכיחה את עצמה. אם אמשיך להתקדם בקצב הזה, אגיע ליעד מוקדם מהמתוכנן ואוכל להזמין לעצמי ארוחת צליינים טובה לצד כוס יין אדום כפרי ופשוט. אין כמו ארוחת ערב, הרהרתי, כשהאוויר כבר קריר ונעים, והגוף כמה למזון איכותי אחרי מאמץ פיזי שעד כה, כך נראה, אינו רב במיוחד.
זמן קצר לאחר מכן גגותיה של העיירה סן ז'אן פייד דה פורט הולכים ומתרחקים, ולפתע אני נזכר שביני לבין המנזר שבו אעצור ללילה ברונססבייס, מפרידים 27 קילומטרים — רובם... בעלייה. השעה עדיין מוקדמת, ואני מאפשר לערפל הכבד שמעל העמק לכסות גם חלק מחששותיי ההולכים וגוברים. עד כה התקדמתי 900 מטר בקירוב, ואני חש עייפות, כשלפניי ניצב רכס הרים אימתני.
לאחר 21 קילומטרים החלה ירידה דרמטית, ומייד התבררו כמה נתונים שלא הכרתי. ההליכה בירידה התגלתה כאגרסיבית, והמשעול התלול והמתמשך לא גילה כל עניין במצבי הגופני ההולך ומידרדר.
המדרון הפך חלקלק ובוצי, והעולם נראה נטול ברק. עם הגעתי לירידה הנכספת מההרים מצב רוחי הפך להיות מכונס ושקט. היות שנותרו עוד כמעט שמונה קילומטרים בתוואי הזה, חששתי שאם מצב זה יימשך איאלץ לבלות את הלילה לצד הדרך. עד מהרה קיבלתי אישור לחששותיי. כל צעד הפך למשימה בפני עצמה, ונדרש להחליט החלטות, לחשוב אם כדאי, אם אפשרי, ומה יקרה אם אוותר על הצעד הזה.
כשבעה מטרים לפני הכניסה למנזר הפרידו ביני לבין מיטת הברזל החלודה שקיבלתי כמה מדרגות. בניסיון לעלות על המדרגה הראשונה שיניתי את אופן ההתקדמות: הורדתי ברך אחת למגע מלא עם הקרקע, בזמן שהיד הנגדית, תומכת, במאמץ לאזן את מרכז הכובד. שש מדרגות נותרו, ואז בחרתי לשבת, להפנים את העובדה שלא נותרו בי כוחות ולהמתין לנשיקת החיים שתאפשר לי להיפרד מהעולם שלם וללא תחושת סכסוך.
בסיוע חברים שלא הכרתי הצלחתי להגיע למיטה, ומייד ארוחת הערב לצד היין הכפרי והפשוט נראתה לי חוויה רחוקה ומיותרת.
