פרק 1
"מה זה, יוסף? מה יש לך ביד?" שואלים ה'שְׁמוּאֵלִים'.
"ביד? כלום!" עונה יוסף.
"זה! מה שיש לך, שאתה מחזיק ביד!" מתעקשים השמואלים בהצביעם על הפריט אותו אוחז בידו יוסף המופתע.
"הא, זה...! זה סתם מקל." עונה יוסף.
"מה פתאום! השתגעת?! אתה יודע איזה מקל זה?" הפליאו השמואלים.
"מה יש לכם? זה סתם מקל!" עונה יוסף בעצב.
"לא! זה לא סתם מקל. זה מקל קסמים!" מתעקשים השמואלים.
"מה פתאום! זה לא מקל קסמים! זה סתם מקל שמצאתי בדרך." התעקש יוסף והחל לדמוע.
"בטח שזה מקל קסמים! אתה רוצה לראות?" אומר שמואל א' וחוטף את המקל מידו של יוסף וטופח עִמּוֹ קלות על כתפו החלושה של יוסף.
"יוסף! יוסף! איפה אתה? אנחנו לא רואים אותך! יוסף! נעלמת לנו." קורא שמואל ב' בהתעלמות מוחלטת מקיומו של יוסף.
"אני פה! אני כאן! זה לא מקל קסמים." אומר יוסף וממרר בבכי כשמנסה לגעת בגופם וְלוּ כדי שירגישו השניים שהוא יש ואינו נעלם.
...אלא ששני הנערים מתחמקים בעורמה ממגע ידיו של יוסף וממשיכים במזימתם הזדונית.
"יוסף! יוסף! היכן אתה נמצא? איפה אתה? אמרנו לך שזה מקל קסמים! אמרנו לך!" הם שוב קוראים.
"לא! אתם סתם אומרים! אני פה! אני כאן! זה לא מקל קסמים. זה לא מקל קסמים!" יוסף אומר וממשיך לנסות להיחשף אל העולם בבכי שובר לב.
כעת, כשנראה מוגזם ואולי גם מאוחר, הבינו השניים שעברו את גבול הצחוק הטוב והחלו להצטער על מעשה הקונדס. ליבם הָשַׁדּוּד מובילם כעת אל יוסף, הנער האבוד, וכעת להשיבו למציאות בעזרת מקל הכשפים הם מנסים.
לקח שמואל א' את המקל מידו של שמואל ב' והכה קלות בכתפו של יוסף, אך למרבה הצער יוסף טרם שב.
"שמואל! זה לא עובד! יוסף עדיין לא שב." אומר שמואל א' לשמואל השובב.
"נסה בכתף השנייה, בזאת שטפחנו בפעם הראשונה." מציע שמואל ב'. "הא, נכון. אתה צודק." אומר שמואל א' וטופח על כתפו השנייה של יוסף.
לפתע, שב יוסף מן החלום אל האמת, מן הדמיון אל המציאות, וכעת הוא יש, רואה וגם נראה.
"הווו, הינה אתה! אתה רואה?! אמרנו לך שזה מקל קסמים! להבא תאמין לנו!" אמרו השמואלים, השיבו לַנַּעַר את מקל הקסמים והמשיכו לדרכם.
את יוסף זה לא הרגיע. יוסף נותר שבור. הוא ממשיך בדרכו המתוכננת. בעצב רב הוא מושך באפו הרטוב. הוא נותר נרגש ומאוכזב מן המזימה האיומה של השניים הפרחחים. הוא הולך ומייבב בדרכו אל האופק ומנסה לנחם את עצמו.
יוסף הולך והולך ומנסה לשכנע את עצמו ש"זה לא מקל קסמים! זה סתם מקל שמצאתי בדרך. זה לא מקל קסמים! זה לא מקל קסמים. זה לא מקל קסמים." הוא ממשיך למלמל עד אשר קולו נבלע אל המרחקים, וכך גם מראהו.
יוסף מגיע לכפר מגוריו. הוא גורר מקל אחריו ומסמן קו לאורך האדמה היבשה, כל הדרך חזרה.
"ילד, בוא הנה!" קורא איש הלימונדה. "בוא, קח!" הוא אומר ומגיש ליוסף משקה לימונדה בכוס זכוכית צהובה.
יוסף זוקף את ראשו מן הקרקע לקולו של איש הלימונדה בעל הַתַּרְבּוּשׁ האדום עם הפרנזים השחורים.
"בוא'נה ילד! לָמָּה אתה בוכה?" איש הלימונדה שואל.
יוסף לא עונה. הוא מביט באיש הלימונדה, אך מה שמושך את תשומת ליבו זה דווקא הפוסטר שנמצא על העגלה המרובעת והרעועה של איש הלימונדה. זו תמונת נווה מדבר. יוסף מביט בפוסטר הזה וממלמל בלחש את שמלמל כל הדרך עד לכפר. המילים אינן נשמעות מפיו, למעט תנועות השפתיים שחוזרות ואומרות את אותו הדבר.
"הלו, ילד! נו, דבר! מה יש לך ביד?" שואל איש התרבוש בקול גדול בעודו אוחז בכוס הלימונדה אותה הוא מגיש ליוסף.
יוסף עדיין בשלו, מביט באואזיס ולא אומר דבר, מלבד...
"זה לא מקל קסמים... זה לא מקל קסמים... זה לא מקל קסמים... זה לא מקל קסמים... זה לא מקל... כחול... כחול... כחול... כחול... כחול..."
"ילד, אתה בסדר? קח לימונדה. על חשבון הבית." אומר איש הלימונדה.
האיש מגיש ליוסף את הכוס ומביט אל הדבר אליו מביט יוסף המהופנט.
"הא, כחול, הבנתי. אתה אוהב מים? ים? כחול? ראית פעם? אתה רוצה לנסוע לשם?" שואל איש הלימונדה בחיוך שחושף שיניים גדולות, מרווחות ומלאות בעששת. "אחחח, הלוואי! הלוואי! גם אני הייתי רוצה לנסוע לשם, אבל הכי קרוב לכאן זה רק החול של הסהרה. אִיח'... סָרָה, אבל אתה עוד ילד, יש לך עוד זמן."
יוסף מביט בפוסטר הכחול וּבִשְׁלוּק אחד מחסל את הלימונדה, כמו שרוצה לרוקן בבת אחת את כל האואזיס הזה שנמצא מול עיניו. לאחר מכן יוסף מגיש את הכוס הריקה לאיש הלימונדה המתורבש וממתין.
"עוד." יוסף אומר.
"עוד? עוד? אין בעיה. עָלָא רָאסִי!" איש הלימונדה אומר ומגיש ליוסף מנה נוספת.
יוסף מסיים לשתות. הוא מגיש את הכוס לאיש התרבוש והולך, בלי שלום ובלי תודה.
*
תמר משחקת בסמטאות הצרות עם חברותיה הערביות והיהודיות. האדמה עליה היא רודפת ונרדפת מכתימה את כפות רגליה היחפות בצבע אדמדם. כך היא רגילה. זה טבוע אצלה בדם. היא אוהבת להרגיש את האדמה החמה מתחת לרגליה. כך היא מרגישה הכי בנוח. כך היא מרגישה שהיא יכולה לנצח. תמר לא פראיירית. תמר ווינרית.
תמר היא נערה אמיצה. היא לא פוחדת מאדם, יהודי או ערבי, נוצרי או מוסלמי, לא משנה מי, אבל במשחק התופסת היא כעת נרדפת, ולפי החוקים היא חייבת לברוח. תמר דוברת שלוש שפות, זה עוזר לה להסתדר מול כל החזיתות. תמר מדברת עִבְרִית, כך מלמדים בבית הספר היהודי, עֲרָבִית, כי בארץ זו היא חיה, וְצָרְפָתִית, מפני שכך נוהגים לדבר איתה בביתה.
תמר מתחמקת אל אחורי דוכנו של האיש שמתקן נעליים. היא מסתתרת מאחורי הסנדלר הכרסתן השחור ואינה פוצה פה. תמר לוחשת לו בקשה בַּעֲרָבִית, שלא יחשוף את מקום מחבואה. הסנדלר השחור מחייך לעברה ושולח קריצה.
"בתנאי שאת מתקנת רק אצלי נעליים." הוא אומר. "זה התנאי!"
תמר יושבת על הקרקע, מרימה את רגלה לעברו של הסנדלר הכרסתן השחור וחושפת בפניו כף רגל יחפה ואדומה.
"אני לא בטוחה שאני יכולה לעזור לך בעניין הזה." היא אומרת לסנדלר ומושכת את כתפיה כסימן ל"מצטערת, ממני לא תבוא הישועה, וחוץ מזה, אם הייתי צריכה תיקון הייתי מתקנת אצל אבי."
הסנדלר הכרסתן מושך באפו בחוסר שביעות רצון. לפתע, תמר שומעת מלמולים. היא מכירה את הקול הזה. הקול הזה הולך ומתחזק. הוא מגיע מתוך גרונו של...
"יוסף! מה אתה ממלמל שם?" תמר לוחשת לנער מהשכונה שאוחז במקל וכולו מאובק מכף רגל ועד דמעות בוציות.
"תמר..." יוסף אומר, ולפתע שותק.
"נווו! דַּבֵּר! מה יש לך ביד?" תמר שואלת בנימוס את זה הנער.
"זה לא מקל קסמים..." יוסף עונה בקול שבור ומעט עקשן.
"מה? מה מקל קסמים? על מה אתה מדבר?" תמר שואלת בפליאה.
"כלום." יוסף אומר.
"טוב, כלום. בכל אופן, נמאס לי ממשחק התופסת הזה שהפך פתאום למשחק מחבואים. בוא נלך לבאר! אתה צריך לשטוף פנים." תמר אומרת.
יוסף הולך עם תמר אל הבאר כדי לשטוף את פניו. בדרכם לשם היא מנסה לדובב אותו, אך יוסף מסרב לשתף פעולה, הוא לא רוצה לדבר על מה שהיה. תמר מוותרת, בינתיים.
"תוריד את הדלי! עוד... עוד... עוד... עוד... ועכשיו הַעֲלֵה!" היא מבקשת ויוסף עושה כדבריה.
הדלי כעת על סף הבאר. תמר מכניסה את שתי ידיה אל תוך הדלי, ממלאת את כפות ידיה במים הקרירים ומרטיבה את פניו הבוציות שנגרמו מהבכי והאבק המוקדם של היום הזה. תמר חוזרת על פעולה זו שוב ושוב עד שפניו של יוסף הופכות נקיות מדמעות מלוכלכות.
"זהו! עכשיו אתה בדיוק... צ'רלי צ'פלין." היא אומרת וצוחקת.
"כשאגדל, אולי. צ'רלי צ'פלין מיליונר. הוא בטח כל יום שוחה בכחול הזה." יוסף אומר.
"איזה כחול...? של הבאר?" שואלת תמר.
"לא בדיוק." יוסף עונה.
"מותר לך לחלום, אתה יודע. דרך אגב, כבר צפית בסרטים של צ'רלי צ'פלין?" תמר שואלת.
"רק בפוסטרים." יוסף עונה.
"אל תדאג, אני מבטיחה לך שאתה עוד תצפה. נלך יחד אם תרצה." אומרת תמר.
"צ'רלי צ'פלין... שם מצחיק." אומר יוסף ומחייך.
"שם מצחיק לאיש מצחיק." אומרת תמר. "גם אתה לפעמים מצחיק."
"אני?" משיב בפליאה יוסף.
"כן, אתה! אולי לא כולם תמיד מבינים אותך, אבל אני כן." אומרת תמר.
"אני? מצחיק?" ממלמל יוסף.
"אתה רואה?! אתה כבר מצחיק אותי." אומרת תמר ומשפריצה על פניו את יתרת מי הדלי שבידה. "מצחיק ורטוב."
"רטוב זה כיף. הכי כיף. כחול... כחול... כחול..." אומר יוסף ומנגב את פניו בחולצתו הרטובה.
"מצחיק אתה! תגיד, יוסף, מממ... מדוע דווקא כחול?" תמר שואלת.
"כחול הוא הצבע היפה בעולם." יוסף אומר.
"והמקל?" שואלת תמר.
"אינו מקל קסמים. סתם מקל שמצאתי בדרך." יוסף אומר וחושף לחלוחית בעיניו.
"אין דבר כזה 'מקל קסמים', יוסף. ספר לי, מי פגע בך?" תמר שואלת.
"אף אחד." יוסף לוחש.
"מישהו פגע בך. אני מרגישה. איני טיפשה." תמר אומרת.
"די!" יוסף מבקש ומפנה את גבו לתמר.
"הֶיי, צ'רלי! לאן אתה הולך? חכה, אני באה." קוראת תמר ורצה אחר יוסף בשובם אל הכפר.
בוקר. יום שישי. יוסף מתארגן ויוצא אל בית הספר, שם יניח תפילין כבכל בוקר, למעט יום שבת. הוא מחזיק את הסידור בידו למרות שמכיר את התפילה בעל פה, למען הגיבוי. יוסף מתפלל מהר מתוך הרגלי התחרות מול התלמידים שבכיתתו שבכל בוקר מנסים להשיגו בקריאה מהירה. הוא עטוף בטלית עם הפסים הכחולים שאביו קנה לו לבר המצווה. הוא אוהב את הריח הזה שמופץ ממנה, ריח של טוהר, כמוהו, ואילו שם, בכיתה, התלמידים שמנסים להשיגו בתפילה נעים כלולב, קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה, כמי שזז מהר יותר מתפלל מהר יותר, אך יוסף אינו רמאי, יוסף הולך לפי הספר, אינו מפספס שום מילה. יוסף זוכר כל מילה, כל אות, ואפילו את הפרשנות עם האותיות המיוחדות של רש"י.
יוסף מסיים להתפלל, ראשון, אבל וקנין, שכנו למגורים ולכיתה, התלמיד עם הבלורית והטיקים שבעיניו, מקניט כהרגלו. וקנין מתגרה ביוסף, הוא טוען שיוסף ניצח רק מפני שדילג על העמודים. יוסף אינו מתרגש, הוא לא מתייחס למי שאינו שווה התייחסות. יוסף אינו מחבב את וקנין מפני שווקנין הוא נער מעצבן.
יוסף מעדיף להתרחק מִכֹּל אדם שאינו נראה לו. הוא מעדיף להיות לבד. יוסף כבר הספיק להתרגל לעובדה שבכל פעם שפוגשים בו הוא ימצא עצמו בצד הנפגע, ולכן הוא שומר מרחק. פחות נראות שוות ערך לפחות כאב לב. זהו יוסף, נער כואב.
*
זו כבר שעת צוהריים. יוסף בביתו, מציץ מבעד לפסי התריסים כהרגלו. הוא עושה זאת כדי לראות, אך לא כדי להיראות. טוב לו כך. הוא עושה זאת מפני שהוא מעדיף להימנע ממילה כזו או אחרת שתפגע בו במידה ויראו אותו הסובבים.
"יוסף...! יוסף...! יוסף...!" קורא הקול בשיא החום של הקיץ.
יוסף ניגש אל החלון, מציץ מבעד לפסי התריסים ורואה שם את וקנין.
יוסף פותח לרווחה את התריסים ושואל לפשר הקריאה. המנטרה הזו שחוזרת על עצמה מדי יום מתחילה להימאס על יוסף, ויש סיבה לכך, מפני שכמו תמיד, כשווקנין מגיע, יום כזה מסתיים רע, כזה שבסופו יוסף לומד את הלקח ומנסה לשכנע את עצמו שלא עוד, לא עוד וקנין. כך זה קורה בכל פעם מחדש, אלא שווקנין הוא כמו דג זהב, יש לו זיכרון של דג זהב ששוחה בבאר המאובקת. כזה הוא וקנין, בעל זיכרון קצר, וקצר רואי.
"יוסף, אתה בא לבאר...? הא? אז אתה בא, יוסף? אתה בא? אתה בא? אתה בא?" קורא וקנין.
יוסף כמובן מסרב. הוא אינו מחבב את וקנין, אך וקנין שלא מוותר מתעקש לפוגשו. וקנין מנסה לשכנע את יוסף בכדאיות היציאה הזו לבאר, עד שלבסוף יוסף נשבר. יוסף אינו משתכנע, אלא פשוט נותר מיואש מן העקשנות של הנער שמסרב לעזוב את המקום בלעדיו. זה עדיף על פני כעסם של השכנים למשמע קולו המעצבן של וקנין. איש אינו אוהב את קולו הצווחני של וקנין, אפילו לא הוריו.
"בסדר-בסדר, רק תפסיק לצעוק!" קורא יוסף מבעד לחלון.
יוסף יוצא מביתו ופוגש במפתיע באחותו הצעירה של וקנין. היא נמצאת שם עומדת בסמוך לבית בו יוסף גר. נראה שהסתתרה מפניו כדי שלא יוכל להבחין בה מבעד לתריסים.
"יַאלְלָה, אתה בא? הולכים!" אומר וקנין, ויוסף הולך אחריו.
השניים מתרחקים מהשכונה ושומעים את הצעדים שמאחור. זו אחותו הצעירה של וקנין, האחות היותר מעצבנת.
"עופי מכאן!" קורא וקנין. "לכי הביתה!" הוא מאיים, מרים אבן קטנה מן האדמה ומשליך לעברה של האחות שלא בדיוק מתרגשת מן העניין.
"לִילִי, עופי הביתה או שאני קורא לאבא!" מאיים וקנין שאוסף אבן גדולה יותר ומשליך לעברה של האחות הנדבקת.
ככל שווקנין מתעצבן יותר, רמת הטיקים שבעיניו מתגברת, וכעת מתווספות להפרעה הבלתי נשלטת הזו תגובות לא רצוניות שגורמות לראשו לנוע מצד לצד.
"אני חוזר הביתה." אומר יוסף ושב על צעדיו.
"לא! לא! אנחנו לא חוזרים הביתה. עזוב אותה! אל תתייחס אליה! היא מפגרת." אומר וקנין ליוסף.
יוסף מסכים. הוא אומנם מרגיש שהטיול הזה מיותר, אך יוסף הוא טיפוס חלש אופי ולכן הוא ממשיך ללכת בעקבותיהם של וקנין ואחותו המזדנבת.
השלושה מגיעים לבאר. וקנין אוחז בחבל ומוריד את הדלי עד לסף המים.
"כשאגיד לך, תעזור לי להרים." אומר וקנין.
"עכשיו?" שואל יוסף.
"עכשיו!" וקנין קורא ומרימים השניים את הדלי המלא.
וקנין החל להתיז מים לכיוונה של לִילִי, וחלק נכבד גם מוצא את סופו בפניו ובגדיו של יוסף. כך ממשיכים השלושה במשחק ההתזות מבלי להבחין בשעות החולפות ולעובדה שֶׁלִילִי עדיין נמצאת שם בסביבה כאילו שהיא חלק בלתי נפרד מהמשולש השובבי הזה.
השעות חולפות וכמעט יורד הערב. השלושה שבים אל הכפר. הווקנינים בדרכם לביתם, ויוסף שהחל דרכו בחזרה איתם מחליט לשנות מסלול, הוא פונה לעבר הסמטה ההיא, היכן שנמצא איש הלימונדה.
"כחול... כחול... כחול..." הוא ממלמל לעצמו.
"לא כחול, ילד. צהוב! בוא תשתה! מנה אחרונה לפני שאני הולך." מציע איש הלימונדה.
יוסף שמח על ההצעה ולוקח מידיו את כוס השתייה. הוא סיים אותה בִּשְׁלוּק מהיר ונעץ מבטו בפוסטר שהחל לזוז מעצמו, ואולי לא מעצמו מכיוון שאיש הלימונדה סיים את עבודתו ליום זה.
"כחול... כחול... כחול..." קורא יוסף בעצב.
איש הלימונדה עוצר הליכתו למשמע קולו של יוסף.
"שוב כחול?! טוב, דַּבֵּר! דַּבֵּר לפני שאני הולך!" אומר איש התרבוש.
יוסף אינו עונה, אלא רק מביט בפוסטר הזה של נווה המדבר ומסרב לזוז ממקומו. בעודו עושה זאת, הדמעות זולגות מעצמן, ולמרות זאת איש הלימונדה אינו מוותר ואינו מקל על זה הנער.
"נו! אתה מוכן לדבר? אם אתה לא מדבר אז אני אדבר, וכשאני מתחיל לדבר אני לא עוצר, כי מה אתה חושב... שאני מוכר לימונדה בשביל הכסף? טעות! בסדר, גם בשביל הכסף, אבל יש בזה יתרון נוסף, זה כדי שאוכל לדבר עם האנשים, לעשות להם קצת טוב על הלב. תחשוב... מי לא אוהב לימונדה? וגם מי שלא אוהב, איך יוותר על הלימונדה הקרה בחום המרוקאי הזה? סְח'וּנְיָה דְל מוּת! אז אתה מבין? אני מציע לך לדבר. אז דַּבֵּר! מדוע אתה עצוב, ילד? דַּבֵּר כבר! דַּבֵּר!"
"כחול... יפה!" לוחש הנער. "הכי יפה!"
"הבנתי." אומר איש הלימונדה. "וזהו...? אין עוד דברים יפים בעולם הזה חוץ מכחול, הא? אתה לא דברן גדול, אני רואה! אבל בכיין... בן בכיין אתה. ובכלל, בגילך כבר לא בוכים. אתה לא תינוק. הֱיֵה גבר! אל תבכה! דרך אגב, בן כמה אתה? שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה...? שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה...? אתה נראה לי אַרְבַּע עֶשְׂרֵה! בגיל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה כבר לא בוכים, אז תפסיק! יאללה, חְלָאס!"
"צ'רלי צ'פלין." לוחש הנער.
"צ'רלי צ'פלין? מה איתו?" שואל איש הלימונדה.
"בוכה." אומר יוסף.
"בוכה או צוחק?" שואל בפליאה איש הלימונדה.
"בוכה." אומר יוסף.
"איך בוכה, והאיש מצחיק?" שואל איש התרבוש.
"תמר אומרת שהוא מצחיק, אבל שהוא גם רוב הזמן עצוב, בוכה." אומר יוסף.
איש הלימונדה שמע את שאמר יוסף והחל לצחוק בקול גדול.
"מה יש לך? אני רואה שאתה בכיין וגם טיפש. זה רק בסרטים, יָא חְמָר!" אומר איש הלימונדה. "תן לי אלף רִיאָל ואני סוחט קילו לימון לתוך העיניים שלי רק בשביל לבכות, וחוץ מזה, אם אני רואה אלף רִיאָל מול העיניים... לא אהיה חייב לסחוט לימונים, אלא אבכה ככה לבד, מרוב ההתרגשות. 'צ'רלי צ'פלין' אומר לי, עָאלֶק. האיש עם השפם המקוצר והשכר הארוך... אלה, בשביל כסף יעשו הכול." אומר איש הלימונדה וממשיך בדרכו, ועוצר. "וילד... אל תאמין לכל דבר שאתה שומע ורואה. לא כל מה שאומרים זה נכון." אומר איש התרבוש בעודו דוחף את העגלה... ושוב עוצר, ואומר "הא, ודרך אגב, אתה רוצה לשמוע שיר? כן? לא? אתה יודע, שמתי לב שכשאני סותם את הפה אני שר הכי יפה." ושולח קריצה ליוסף שמצליח להפיק סוף-סוף חיוך.
"זהו! זה מה שרציתי. עכשיו אני באמת הולך." אומר איש הלימונדה והולך.
"כחול... כחול... כחול..." יוסף לוחש לעצמו. "כחול... כחול... כחול... כחול... כחול... כחול... כחול... כחול..." כך הוא ממלמל כל הדרך לביתו.
