פרולוג
פוסטר קוואנו
"בדיוק הצלחתי להחתים את החוזים האלה." נואל דיוויס, מנהלת המשרד שלי, מניחה שתי תיקיות על שולחני. "רוצה לספר לי שוב למה האנשים האלה מסרבים לחתימה אלקטרונית?" היא נוהמת בעצבנות, מעיפה מהפנים קווצת שיער בלונדיניות סוררות, ואני ממשיך להביט אחריה כשהיא חוזרת לשולחנה.
ובפעם המי־יודע־כמה, אני עוצר את עצמי מלהסיט עבורה את השיער מהפנים. וזה מוציא אותי מדעתי. כי אני מכיר את העובדות היבשות:
1. נואל מחוץ לתחום. היא עובדת שלי.
2. לא מחרבנים איפה שאוכלים.
3. נואל שווה זהב. בזכותה העסק הזה דופק כמו שצריך.
בטח יש עוד כמה עובדות שאזכר בהן אחר כך, אבל כרגע — המוח שלי ריק. פאק, אני בקושי מצליח לחשוב כרגע. וכל זה בגלל הבלונדינית הסקסית הזאת שמתכופפת מולי בחצאית העיפרון הצמודה שלה ומטריפה אותי.
אני מכיר מישהו — או יותר נכון משהו — שזקוק לתזכורת דחופה לשלוש העובדות שזה עתה ציינתי. כרגע אני מרגיש אותו היטב במכנסי החאקי שלי, ואני כמעט שומע אותו אומר: "נמצאה מטרה. מוכן לפעולה".
אין מה לעשות, אני דפוק.
אני מעביר את היד על הפנים, מנסה להחניק אנחה, ומכריח את עצמי לחזור לפרטי התוכנית המעודכנים שאני עובד עליה. אני הבעלים של "טריישילד פרוטקשן", חברת ייעוץ לאבטחה פרטית, כאן בפרננדינה ביץ', פלורידה. אנחנו עובדים עם מגזר ספציפי של עסקים פרטיים וגם עם נמלי תעופה בינלאומיים, מכשירים את העובדים שלהם להתמודד ביעילות עם כל תרחיש תקיפה אפשרי, טרור או כל דבר אחר. חתמנו על חוזים גם עם כמה בסיסי צבא מקומיים.
אחרי שהשתחררתי מאריות הים — הנייבי סילס — ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות. השקעתי את הכסף שלי נכון וידעתי שעם הניסיון וההמלצות שלי, הקמת עסק כזה היא הימור בטוח. אני מעסיק אך ורק יוצאי צבא שמעבירים הדרכות ומבצעים הערכות. אחת הסיבות לכך היא שאנחנו פשוט מבינים את השטח ומכירים את המציאות מקרוב. אנחנו יודעים מה באמת עובד כשאתה ניצב מול מישהו שכל מטרתו היא לפגוע באחרים. אנחנו לא מאלה שיזרקו איזה בולשיט כמו, "ובכן, לפי המחקרים, שׂוּמה עלינו ל..."
פאק, ממש לא. קודם כול, מי בכלל אומר "שׂוּמה". אבל הנקודה היא שאנחנו לא פקידים קטנים. אנחנו לא יושבים מאחורי שולחן כל היום ומשלים את עצמנו שאנחנו עם האצבע על הדופק. כולנו היינו שם, הסתכלנו למוות בעיניים מדי יום ואנחנו יודעים איך זה מרגיש. אנחנו יודעים מה צריך לעשות כדי לשרוד; אתה תמיד חייב להיות צעד אחד לפני האויב.
הסיבה השנייה שאני מעסיק רק יוצאי צבא היא שאני מבין — לגמרי — כמה קשה המעבר הזה מהאחווה הצבאית המוחלטת לחיים האזרחיים, ככה בבת אחת. זה מעבר שרוב האנשים פשוט לא מסוגלים להבין. הם לא קולטים למה רעשים חזקים מקפיצים אותך, למה במסעדה, או בכל מקום אחר, אתה תמיד חייב לשבת עם הפנים לכניסה הראשית, כשגבך לקיר כדי לשלוט בשטח ולזהות כל איום אפשרי.
אנשים פשוט לא קולטים את זה.
רק כי השארת את המלחמה והאלימות הבלתי פוסקת מאחור — אי־שם מעבר לים — זה לא אומר שהן עזבו אותך. זה לא שהן אומרות, "אה, קוואנו, אתה משתחרר? מגניב, אחי. שיהיו לך חלומות מתוקים. בטח תשכח לגמרי איך ירית בילד ההוא בן העשר שכיוון מטול אר־פי־ג'י על החבר'ה שלך, נכון?"
כן, בטח. אפשר לגלגל עיניים רק מלחשוב על השטות ההזויה הזאת.
אז הנה אני. עדיין מנסה לתרום למדינה שלי, מנסה לשמור על אנשים מפני חארות שנחושים לקחת לנו את החופש, ובמקביל לספק תמיכה לאלה שעדיין מסתגלים לאזרחות. חבר'ה כמו מילר ווהן ורומן "דוק" ווטס, שניהם יוצאי סילס, כמו גם לנגלי — "לי" — פורד, לוחמת חילוץ קרבי לשעבר והאישה היחידה שגייסתי חוץ מנואל, וקֵיין וינדהאם, כומתה ירוקה לשעבר.
כן, הצוות שלי מרשים להפליא, אם יורשה לי לומר זאת בעצמי.
והדברים התנהלו חלק — טוב, הכי חלק שהיה אפשר לפני ששכרתי מנהלת משרד. העסק צמח הרבה יותר מהר ממה שציפיתי. אבל זה היה מצוין, בלי תקלות רציניות בדרך. כל העובדים שלי הסתדרו נהדר. הכול דפק כמו שעון.
עד שהיא הגיעה. עד נואל דיוויס.
כן, פשוט הייתי חייב להעסיק אותה. היא היתה המועמדת הכי מוכשרת ומתאימה, הגיעה עם המלצות מעולות מהעבודה הקודמת שלה והצליחה לעבור את מבחן "הטרטור הצבאי" שלי בהצטיינות יתרה. אלוהים יודע כמה אני מחכה לפינג־פונג המילולי היומי איתה, למרות שאני די בטוח שהיא מסכימה לסבול אותי רק בגלל המשכורת שהיא מקבלת ממני.
ואין מה להגיד, האישה מנהלת את המקום כמו מכונה משומנת היטב. בזה אני חייב להודות.
אבל הייתי צריך לדעת שזאת תהיה בעיה.
הייתי צריך לדעת שהיא תסבך אותי.
אני נשבע, הרגשתי את זה עוד בריאיון. כמו איזה סימן מבשר רעות או משהו כזה. ידעתי — ואם להודות על האמת, גם הבחורצ'יק שלי למטה באמת ידע — שהיא צרה צרורה.
צרה מהסוג שאתה מת להיכנס אליה. כפשוטו. וגם, צרה שעוד תשלם עליה ביוקר.
אני יודע... השאלה המתבקשת היא: "אז למה פאקינג שכרת אותה, פוסטר?"
ויש לי רק תשובה אחת, די מחורבנת.
כנראה כי אני בן זונה דפוק עם דחף אובדני רציני.
פרולוג
נואל דיוויס
"אנני וילקס. אני לא מוצא את התיקייה של..." הבוס שלי פולט לעברי את הכינוי החדש החביב עליו בזמן שהוא מחפש תיקייה שסביר להניח שכבר הנחתי לו על השולחן.
כן, אנחנו ממציאים שמות אחד לשני. זה מגוחך בטירוף, אני יודעת. אבל זה נהפך להיות... הקטע שלנו. משהו שאנחנו עושים. אנחנו מחליפים עקיצות, עלבונות, הקנטות. ממש. כל. הזמן.
והקטע ההזוי?
זה התחיל עוד לפני היום הראשון.
"את תמיד מתלבשת ככה, מרילין?" הוא לא התבייש להגיד את זה כשעברנו על חוזה ההעסקה שלי. כאילו לא הבנתי בדיוק למה הוא התכוון קודם עם כל הקטע של "את עומדת לעבוד בסביבה של יוצאי צבא. מה שאומר שאנחנו יורדים פה אחד על השני ברמות".
באותו יום לבשתי שמלה בסגנון השמלה הלבנה המפורסמת של מרילין מונרו מאותה סצנה קלאסית של אופס! הרוח הרימה לי את השמלה? השמלה שלי היתה צהובה ולבשתי אותה עם קרדיגן לבן מכופתר. היא ללא ספק עמדה בקוד הלבוש המשרדי, הגיעה עד הברכיים, לא חושפנית ולא פרובוקטיבית. שום דבר מוגזם. בשום אופן לא ניסיתי להיות סמל מין ולהתחרות עם מרילין.
"לא בטוחה, שְׁרק," החזרתי לו בלי לחשוב. "אתה תמיד כזה ממורמר?"
לשבריר שנייה, כעסתי על עצמי ועל חוסר היכולת שלי להבליג. אין ספק שזה כבר הכניס אותי לצרות בעבר. אנשים אומרים עלי שאני "פלפלית". אבל, אם להיות כנה, זאת פשוט דרך מנומסת להגיד שאין לי פילטרים ואני מחזירה באותו מטבע בלי לחשוב.
אבל נראה שזה לא הזיז לפוסטר. ממש לא. ומשם התחילה ההתנצחות האינסופית בינינו. וכל השאר, כמו שאומרים, כבר היסטוריה.
ידעתי שהוא ערך בדיקת רקע יסודית יותר מרוב המעסיקים, פשוט בגלל אופי העבודה עצמה. אני אהיה חשופה לכמויות עצומות של מידע — חלקו אולי אפילו מסווג. אז הוא היה חייב לוודא שאני בסדר גמור. וזה מה שהייתי — אה, בערך.
סוג של.
אוקיי, אז יכול להיות ששיקרתי לו קצת בראיון העבודה. ואני די בטוחה שהוא זיהה את זה ברגע שזה נפלט לי מהפה — ברגע שעניתי על השאלה החטטנית שלו, "למה עברת מדסטין לפרננדינה ביץ'?"
אני לא גאה בזה, אבל לא רציתי להיכנס לפרטים עם מי שקיוויתי שיהיה הבוס החדש שלי. במקום זה, פלטתי תשובה סתמית: "רציתי לשנות אווירה, רציתי עבודה עם יותר אחריות, ואני ממש אוהבת את פרננדינה ביץ', כזאת עיר חוף שלווה." גם לא סיפרתי לפוסטר את כל האמת כי לא רציתי לקלקל שום דבר. לא רציתי להתגרות במזל ולהניח לעבר שרדף אותי — לא, שניסיתי לשים מאחורי — לשלוט בי.
עכשיו, הבוס שלי הדביק לי את הכינוי אנני וילקס, האישה הרעה מהסרט "מיזרי". מיותר לציין שהבוס שלי, אלפא־מייל מושלם, מצויד במקרה גם בגוף כל כך חטוב ומוצק שאפשר להקפיץ עליו מטבעות. בכל מקום בגוף. ברצינות. ב־כל מ־קום. המטבעות האלה גם היו ניתזים ממנו ובטח מוציאים למישהו עין.
וכשהוא מחייך, חיוך אמיתי, לא מהחיוכים העקומים שלו כשאנחנו מקניטים אחד את השני, זה מרגיש כמו זיקוקי דינור של יום העצמאות. אפילו אמא תרזה היתה מרגישה... עקצוצים.
אני יודעת, אני יודעת. אני והמחשבות המלוכלכות שלי.
ואם לא די בזה, יש לו גם כלב. כלב שהוא ממש מחובר אליו. כלב שהוא רץ איתו לאורך החוף עם הזריחה. אני יודעת את זה רק כי במקרה יצאתי למרפסת האחורית של בקתת החוף הקטנה ששכרתי, עם ספל קפה ביד, כדי לשבת בחוץ וליהנות קצת מהשלווה של האוקיינוס האטלנטי. הייתי מזהה את הגוף הזה, את הצעדים האלה, בכל מקום בעולם.
הוא רץ בלי חולצה, דרך אגב. גוף מושלם שזוף, מחוטב ושרירי. שלא לדבר על השיער החום הקצוץ שלו, ועיניים בצבע של הוויסקי המשובח ביותר. כל הטוב הזה בגבר שנראה שבקושי סובל אותי.
נראה שאני ממש מוכשרת בלגרום לבוס שלי לא לחבב אותי. אבל זה דבר טוב בסך הכול, ללא ספק. כי זה מבטיח שאזורים מסוימים בגוף שלי יהיו תחת סגר הדוק. קצת מזכיר את הקטע מהסרט הראשון של "שר הטבעות" כשגנדלף צועק "אתה לא תעבור!" זה פחות או יותר מה שקורה אצלי שם למטה.
כי כבר נפגעתי בעבר. זאת הסיבה היחידה שבגללה עזבתי את דסטין. הרגשות והביטחון העצמי שלי התרסקו בגלל ה"סיבה" ההיא. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהדברים יתדרדרו עוד יותר. זאת הסיבה שחמקתי מתחת לרדאר, כשרק שני אנשים יודעים לאן אני נוסעת. לאן אני מתכוונת לנסוע. רק שני אנשים עזרו לי — היחידים שסמכתי עליהם באמת.
אז גם אם אני צריכה לרסן את החלקים הנשיים שלי על זה שהם רוצים להתנתק מהגוף שלי ולקפוץ לזרועותיו של פוסטר קוואנו, יש לי סיבות משלי לשמור את הסודות שלי לעצמי. אני וגברים? אנחנו בשנת שבתון.
אני פשוט צריכה להזכיר לאזורי הגוף שלי שם למטה שלמרות שהבוס שלי אולי מפיץ פרומונים שממכרים כמו קראק, אני חייבת להתנגד. אני לא יכולה להרשות לעצמי לעשות עוד טעות קולוסאלית. שלא לדבר על כך שאני באמת נהנית מהעבודה שלי ומהקולגות שלי. ודי ברור שלבוס שלי לא אכפת ממני והוא משאיר אותי רק כי אני פשוט ממש טובה בניהול המשרד.
אז כל עוד אני רק מסתכלת ולא נוגעת, הכול בסדר, נכון?
אממ, כן. אין ספק שאני צריכה להתאמץ כדי להישמע יותר משכנעת.
1
פוסטר
"היי, פוֹס, מותק." המבטא הטקסני הדרומי של קיין נשמע מודגש יותר. מה שאומר שהוא הולך לרדת עלי עכשיו על משהו.
לנדנוד הזה שלו יש גם צד חיובי וגם צד שלילי. מהצד החיובי, הנוסטלגי, זה מזכיר לי את השירות שלי ב"סילס". מצד שני, קיין וינדהאם אף פעם לא יודע מתי להפסיק עם כל ה"מותקים" שלו.
אני נושך שפתיים וממלמל, "מה קורה, וינדהאם?"
הכומתה הירוקה לשעבר — שיער בלונדיני כהה, גבוה, כתפיים רחבות, עיני טורקיז חודרות והחיוך התמידי שנדבק לפרצוף היפה שלו — מביט בי, יושב בנינוחות ליד שולחנו, כמה מטרים ממני.
שיהיה ברור, המשרד הזה הוא לא משרד רגיל. לא מעניינת אותי ההיררכיה, החרא הזה של אני הבעלים אז מגיע לי משרד גדול ונפרד מכל השאר, אני גם ממש לא סובל את החלוקה המשרדית לתאים. אני לא רוצה להיראות לא נגיש או לבודד את עצמי מהשאר. אנחנו צוות כאן, והעיצוב של המשרד משקף את זה.
כל השולחנות מסודרים במרחק של כמה מטרים אחד מהשני, מספיק קרוב כדי שנוכל לדבר בפתיחות. במקרים רבים סידור השולחנות הזה עובד מצוין; הוא מעודד אחווה.
אבל ברגעים כאלה, נדמה שהוא גם מעודד — כמו שקורה לעתים קרובות עם קיין — ירידות הדדיות.
"אתה נראה יותר מתוח מהרגיל, בוס. אתה יודע מה אתה צריך, נכון?"
אני נועץ בו מבט, העיניים שלי מצטמצמות. לאן הוא חותר?
הוא מעיף מבט לכיוון של נואל ואז מחזיר אלי את העיניים. "אתה צריך מסאז' טוב."
וואט. דה. פאק?
כנראה הפנים שלי לא מצליחות להסתיר את מה שאני חושב, כי הוא ממש פורץ בצחוק. "הו, פוֹס מותק. אל תגיד לי שבחיים לא קיבלת מסאז' טוב." קיין עוטה על עצמו הבעת דאגה מזויפת.
אני דופק בו מבט זועם. "הו, קיבלתי מסאז' טוב, בהחלט."
"חבר'ה, בבקשה." נואל מתערבת משולחנה, אפילו לא מרימה את המבט שלה. "רק עכשיו אכלתי ארוחת בוקר. אני לא צריכה לשמוע את זה."
עוד לפני שאני פולט את ההערה הרגילה שלי, קיין מסתובב לכיוונה. "נו, באמת, גברת דיוויס. את ודאי יודעת שאני, ג'נטלמן דרומי שכמוני, לא ניסיתי לרמוז דבר בשאלה שלי." הוא מסתכל עלי ומוסיף, "את כל זה אני משאיר לקוואנו שלנו."
"לפי השמועות הוא טוב בזה," אני שומע אותה ממלמלת.
"זה לא הדבר היחיד שאני טוב בו, דיוויס." אני מחכה שהיא תרים את הראש ותשלח בי את המבט המצמית הזה שלה, מבט יורק אש. והשפתיים האלה, השפתיים המלאות האלה, שהבוקר צבועות בגוון אדום עמוק, אני מחכה שיתהדקו לרגע לפני שהיא תפלוט איזו תגובה ארסית.
אני בן זונה חולני, כי כל זה? מדליק אותי ממש. אני נדלק מהפינג־פונג הקטן שלנו. זה גורם לי לרצות לזרוק מהמשרד את כל מי שנמצא כאן איתנו, לנעול את הדלת המזוינת, להשעין אותה על השולחן שלי, ולעשות בה כרצוני. להרים את חצאית העיפרון מעל הירכיים המעוגלות שלה ולראות מה היא לובשת מתחת. כי החצאית הזאת? לא רואים שום סימן של קו התחתונים.
כן, בדקתי.
אבל אני לא יכול לעשות שום דבר מזה. שום דבר. אף פעם. כבר מההתחלה יכולתי לראות שנואל היא לא הטיפוס של הנשים שאני רגיל אליהן. היא ממש משדרת "רק קשר רציני", לגמרי בחורה להביא הביתה לאמא.
ומה איתי? אני הדבר הכי רחוק שיש מקשרים רציניים. למען האמת, אני אפילו לא הייתי קורא למה שאני עושה עם נשים "לצאת". אני מוודא איתן שהן מבינות את העניין. שלוש פעמים וזהו. אני לא ממשיך מעבר לשלושה "דייטים". אני שומר את זה קליל כי אני לא הבחור ההוא — זה שיקנה לך טבעת ויחכה לך מתחת בחופה.
ברגעים הנדירים האלה כשאני עם עצמי, אני לא יכול לשקר. אני חושב עליה. אני חושב על נואל דיוויס ועל איך זה ירגיש להיות הבחור הזה. אם הייתי מספיק טוב בשבילה. אם לא היה לי עבר שרודף אותי.
אבל הרכבת הזאת כבר עזבה את התחנה. אז בכל פעם שהמחשבות האלה — פנטזיות מזוינות, בתכלס — עוברות לי בראש, אני מתענג עליהן לשבריר שנייה ואז מדחיק אותן.
מה שמחזיר אותי למציאות זאת העובדה שנואל לא מגיבה להערה שלי, זאת שרמזה למשהו מאוד ברור. היא לא אומרת כלום. לגמרי כלום. אני מציץ לעברה, בוחן אותה יותר לעומק, ושם לב שהקמט הקטן שבין הגבות שלה מודגש יותר.
עכשיו כשאני חושב על זה, שמתי לב שהיא עושה את אותו פרצוף כשהטלפון שלה רוטט משיחה נכנסת. שיחות שהיא מיד מסננת. מה שבהחלט אומר משהו. והמשהו הזה מדאיג אותי, כי למרות כל ההתכתשויות בינינו, ולמרות שאני יודע שלא ממש אכפת לה ממני, קשה לי להתמודד עם זה שאנשים שאני אחראי עליהם זקוקים לעזרה.
נכון, אני לא בדיוק אחראי על נואל. אבל היא עובדת שלי, והייתי מרגיש את אותו דחף לעזור ללי אם היא היתה צריכה. אבל לא הייתי מרגיש דחף לדפוק את לי עד שהיא תשכח איך קוראים לה. לא. המחשבה הזאת דווקא גרמה לחבר למטה להתכווץ קצת.
משהו קורה עם נואל, ואני צריך לגלות מה זה. זה אנוכי לגמרי, אבל אני מרגיש שאני צריך את ההתנצחויות שלנו עכשיו יותר מתמיד. במיוחד כי לא שמעתי מהֶנְדִי כבר יותר מדי זמן.
אני, יותר מכל אחד אחר, יודע איך זה להיות בשירות מבצעי, לקבל פקודות ולצנוח באמצע מדבר מזוין מלא במניאקים מחורבנים שייתנו את הביצה השמאלית שלהם כדי להרוג אותך ולשמור את הראש שלך כפרס. תמיד יש דממת אלחוט בקשר לזה. אני יודע. אבל השידור המזוין ההוא של חדשות "אַל־עֲלָם" לפני יותר משישה חודשים לא ישב לי טוב.
בכלל לא.
אנו מקבלים דיווחים על פיצוצים באזור הידוע כמעוז דאעש במחוז הלמנד. הטרוריסטים הללו הכריזו שהם מחזיקים בשבי קצין מהכוחות המיוחדים של ארצות הברית. הם דורשים שמונה מאות מיליון דולר תמורת האיש. פנינו לקבלת תגובה, אך גורמים רשמיים בארצות הברית סירבו להגיב בשלב זה.
אחלה חדשות, נכון? כשהכותרת הזאת רצה למטה באחת מארבע הטלוויזיות התלויות גבוה על הקיר המזרחי במשרד, הרגשתי כאילו הלב שלי צונח לתחתונים. כי מחוז הלמנד? אנשי הנייבי סילס מכירים אותו טוב. יותר מדי טוב. זה המקבילה של דיסניוורלד למחבלים.
הנדי תמיד היה ידוע בתור ההוא עם החוש השישי המטורף הזה כשהיינו במשימה. אם הוא היה אומר שיש לו "תחושה" שאנחנו צריכים לארוז עוד תחמושת, פאקינג ארזנו עוד תחמושת. ובסוף היית משתמש בה, מציל את התחת שלך או של מישהו אחר על הדרך. מפחיד רצח, אבל הנדי תמיד צדק בול.
הצד השני של האישיות שלו, כשהוא לא נכנס לראש של "לוחם סילס רציני", הוא הנדי שרוב האנשים מכירים ומעריצים. הוא היה מסמר המסיבה, הבדחן, הפלרטטן, הגבר שנשים רוצות. כאילו שום דבר לא מדאיג אותו.
אבל כשהיינו בשטח, הוא היה הבחור שרציתי שישמור לי על הגב. בלי שום היסוס.
עכשיו, הנדי היה או בשבי, מעונה על ידי בני העוולה האלה, או... או שהוא מת. ונכון שלהנדי היה את החוש השישי הכי טוב, אבל לכל אחד בכל יחידה בכוחות המיוחדים יש איזה סוג של תחושת בטן. אתה לומד לחדד אותה, להקשיב לה.
ותחושת הבטן שלי צווחה — צווחת כבר חודשים. הנדי חי. אין סיכוי שהוא מת. הרגשתי את זה עמוק בפנים. התחושה הזאת היתה עמוקה יותר, חזקה יותר מהחלק ההגיוני במוח שלי שצווח שהוא מת.
כן, אני נשמע משוגע לגמרי, אני יודע. אבל זה משהו שאני לא יכול להסביר. אני פשוט מרגיש את זה.
וזה גם טוב וגם רע. החלק הטוב ברור. החלק הרע אומר שהוא מוחזק בשבי ועובר עינויים. המניאקים האלה חותכים אותך, מכים אותך, מרעיבים אותך, זורקים אותך לחום המדברי שהוא מעבר לברוטלי — מה שאומר שלא רק שצריך להתמודד עם תשישות חום, אלא שכל הגוף שלך יוצא מאיזון כשהאלקטרוליטים שלך לא מאוזנים. ברצינות, היו לנו חבר'ה באימוני גיבוש בזמנו שקיבלו התקפים או התחילו להתנהג לגמרי דפוק בגלל התשישות, לא אכלו גם כשהיתה הזדמנות.
בדיוק כשאני חושב על כל זה, זה כאילו מישהו מלמעלה רוצה להעניש אותי. כי באחד ממסכי הטלוויזיה שמשדר את חדשות הבי־בי־סי קופץ מבזק חדשות שקוטע את הקריין.
בהודעה לעיתונות שהתקבלה זה עתה מממשלת ארצות הברית, אושר כי יחידת כוחות מיוחדים נפלה למארב במחוז הלמנד באפגניסטן. רק גופות נמצאו. ההודעה מבטלת את הדיווחים מדאעש לפיהם הם מחזיקים בשבי קצין של הכוחות המיוחדים. משפחות הנופלים עודכנו.
תמונות מהבהבות על המסך. פניו של שון דמפסי נועצות בי מבט. פאק. שון היה בחור טוב. את שלושת החבר'ה האחרים לא הכרתי כל כך טוב כי הם הצטרפו לצוות אחרי שעזבתי.
למרות שלא הופתעתי מהחדשות, אני לא מצליח לעצור את אנחת העצב והכעס כששמו ותמונתו מוצגים על המסך.
"פאקינג שיט איתך, הנדי." המילים שלי יוצאות יותר כלחישה. אני לוחץ את ידי לארובות העיניים, דוחף בפתאומיות את הכיסא שלי לאחור, כמעט מפיל אותו בזמן שאני ממהר לקום.
אני צריך אוויר. זה מרגיש כאילו החדר סוגר עלי. אני לא יכול לסבול את זה. אני לא יכול לעשות...
"לך." המילה הרכה של קיין — יותר נכון הפקודה — נאמרת בהבנה. "אני אטפל בזה. פשוט תעשה מה שאתה צריך לעשות, גבר." יש חמלה בעיניו כי הוא יודע, טוב מדי, איך זה מרגיש.
אני חוטף את המפתחות שלי מהשולחן, מרכיב את משקפי השמש, דוחף את הטלפון לכיס וצועד בנחישות לדלת בלי לומר מילה. מתעלם ממשקל מבטה של נואל כשאני חולף ליד שולחנה.
בקושי הספקתי להיכנס לטנדר שלי לפני שמעט השליטה העצמית שנותרה לי מתנדפת לחלוטין.
