1
קלרה
גרינסנבּורו, איוֹוה
2019
היו שם יותר מדי שושנים. קלרה לא התיימרה להיות מומחית לפרחים או להלוויות. אבל זה היה נראה כאילו חנות פרחים, כזאת שמוכרת רק שושנים, התפוצצה מרוב גודש בחדר הכחול שבבית ההלוויות הורנֶר.
זה מה שקורה כשכולם מעריצים אותך. קוברים אותך מתחת להר של הפרח האהוב עלייך - במקרה הזה השושנים המכונים ה"צופים בכוכבים" כי פניהם מופנות תמיד לשמים, עם לבבותיהם הארוטיים הוורודים והאבקה חודרת הסינוסים - קודם שקוברים אותך הלכה למעשה.
צחוק הגורל היה שקלרה בּיצֶ'ר, למרבה האירוניה, היתה אלרגית לפרחים החביבים על אמה.
"קלרה!" גברת פּלֵייס, מורתה ללשון מכיתה ח', אחזה בידיה של קלרה בלפיתתה הגרמית. גברת פּלֵייס לא השתנתה כלל. היא נמנתה עם הנשים שנראו בגיל העמידה כבר כשהיו בנות שבע־עשרה, ורק חיכו שהזמן ידביק את הפער. "אמך היתה גאה בך כל כך. את ואחותך הייתן כל עולמה."
"יפה מצדך להגיד את זה," אמרה קלרה במודעות מלאה לנוכחות אחותה, אֶבִּי, שעמדה בצדו השני של החדר ועשתה שם את כל הדברים שגורמים לאימהות להיות גאות.
"בקבוצת הקריאה היא לא הפסיקה לדבר עלייך ועל העבודה החשובה שאת עושה בעיר, דברים שאת רובם, למען האמת, לא הבנתי," אמרה גברת פלייס. לא היה שום דבר מסובך בעבודתה של קלרה. אמא פשוט שיקרה בנושא הזה, וכך, כהיפית לשעבר, היא לא נדרשה לומר במפורש את המילים הבת שלי מכרה את נשמתה לתאגידים. "אבל ראו שהיא פשוט כל כך גאה."
קלרה שחררה את ידה בדיוק בזמן כדי לשלוף ממחטת נייר מאחת הקופסאות הרבות שהיו פזורות בחדר, והצמידה אותה אל חוטמה הדולף מהאלרגיה. "תודה," היא אמרה מבעד לממחטה.
"כולם יתגעגעו לבֵּטס," אמרה גברת פלייס. "כל כך. אין דבר בעיר הזאת שלא היה לה חלק בו. הכנסייה, הספרייה. מועצת הפארק. הגנים הציבוריים."
כמו מין פולש. תזמינו אותה להשתתף במשהו, ועד מהרה היא תנהל את ההצגה.
אֵבל מחדד את החושים. זה היה משהו שאמא היתה אומרת. אילולא מתה.
בחדר הכחול שבבית ההלוויות הורנר היה חם, דחוס ועמוס מפה לפה באנשים שבאו לחלוק כבוד אחרון לאחת האזרחיות החביבות על גרינסבורו.
בטי־קיי ביצ'ר חיה את כל חייה הבוגרים בעיירה הזאת, ותושבי המקום הופיעו עם מיני תבשילים ועוגות גבינה קרות לקבלת הפנים שתתקיים אחרי הקבורה, לבושים במיטב מחלצותיהם וחמושים בסיפורי בטי־קיי האהובים עליהם.
היא ישבה עם אבא שלי כשהוא היה על ערש דווי.
היא עזרה לנו להתמודד עם הניירת לחברת הביטוח אחרי התאונה של הבן שלנו.
כולם התאבלו. החדר כולו והמסדרון ואנשים שעדיין ישבו במכוניותיהם במגרש החניה. אנשים בכו בדמעות אמיתיות, התגודדו, התייפחו - התייפחו ממש - בפינות הבית. וכל מה שקלרה יכלה לחשוב עליו היה:
האם הם ידעו?
האִם אמא, בדרכה, סיפרה לכל תושבי העיירה את הסוד שהסתירה מבנותיה שלה במשך כמעט ארבעים שנה? את הפצצה, את הסוד המכוער והמשנה־חיים, שפלטה בייאוש ובזעם בשיחת הטלפון האחרונה שלה עם קלרה?
האם היו מתאבלים ביגון כזה אילו ידעו?
קלרה התעטשה.
"לבריאות, מתוקה," אמרה גברת פלייס.
"זאת רק אלרגיה." קלרה קיפלה את ממחטות הנייר לפני שתחבה אותן לכיס חליפת המרקו זאניני השחורה החדשה שלה, עם חגורת קשירה ובטנת תכלת ממשי. היא חשבה שהבטנה עלולה להיות מעט מוגזמת להלוויה, אבל זה היה לפני שידעה על השושנים.
שלא לדבר בכלל על כל הגברים שהופיעו במדי הסוואה. להלוויה. הם באמת מתכוננים לצאת למסע ציד אחרי האירוע הזה?
"היא עכשיו עם אביך. אני מקווה שאת מוצאת בכך קצת נחמה."
"כן, תודה." גם עכשיו, כמו תמיד בגרינסבורו, היה קל יותר לשקר.
עוד מישהי ניגשה עם עוד סיפור על בטי־קיי ביצ'ר. "זאת אחותך?" היא הצביעה לעבר צדו הנגדי של החדר לאחר שסיפרה אנקדוטה על תקופת השירות המשותף שלהן בחטיבת הסיעוד בחיל הרפואה. "אבּי?"
אבי היתה מוקפת בחברי ילדות שלה - שהיו פעם גם חברי הילדות של קלרה, לא שזה שינה הרבה - שהמשיכו להביא לה שוב ושוב ספלים מלאים למחצה, ולא בקפה. לחייה של אבי היו סמוקות ועיניה מבריקות והיא היתה שתויה במקצת, בוכה ומחבקת וחסרת עניין בשושנים.
"כן, זאת אחותי," אמרה קלרה והובילה את האישה אל אבי בלי שום נקיפות מצפון. "היא תשמח לשמוע את הסיפור שלך."
שלוש שנים קודם לכן הן עמדו בחדר הזה בדיוק והתאבלו על אביהן, ויליס ביצ'ר. היה קשה להיות בבית ולא לראותו בפינות החדרים. היא לא יכלה לשתות רום או תה עם הל וקינמון ולא להתגעגע אליו. ריחו של צמח הפצ'ולי היה יכול להציף את עיניה בדמעות. גוש מחנק עלה בגרונה כמו אגרוף, וברכיה איימו לקרוס. היא הניחה יד על השולחן כדי שלא תתמוטט על הרצפה.
אני יתומה. אני ואבי - יתומות.
היא היתה אדם בוגר במלוא מובן המילה. עורכת דין לענייני חברות (מועמדת להתקבל לשותפות זוטרה, נא להחזיק אצבעות), שגובה שבע מאות דולר לשעה. היו לה דירה בבעלותה על שפת אגם ואישה טובה שאהבה אותה. לאבי היו שני ילדים משלה, בעל שהיא מכירה זה עשרים וחמש שנה ופרוסות עוגת לימון מתוצרת בית שהיא החזיקה במקפיא מוכנות להטלה למצנם למקרה שמישהו יקפוץ לקפה. הן היו רחוקות מלהיות יתומות.
אבל היא לא יכלה להתנער מהמחשבה הזאת.
קלרה מצאה את הדלת הצדדית ויצאה החוצה.
הרוח היתה מקפיאה. היא נשבה מערבה על פני אדמות חקלאיות, סחפה איתה בדרכה את ריח הצ'יפס וההמבורגרים מהסטארלייט רום ובתוך כך הטיחה אותה אל קיר הלבנים הצהובות. היא הרגישה איך חליפת הכותנה־משי שלה נתפסת בלבֵנים.
ימי מרס הראשונים היו קרים, קרים מכדי להיות כאן בחוץ בלי מעיל, אבל האוויר הצח עורר אותה. האביב עדיין התמהמה בדרכו לאיווה, ושדות התירס עדיין עמדו חומים, ממתינים, כמו כל דבר אחר בגרינסבורו, לסופת השלגים האחרונה שתהלום בהם מהדקוטות שבצפון.
הטלפון שלה רטט. היא השאירה אותו בכיסה.
בית ההלוויות הורנר שכן מול אוניברסיטת גרינסבורו בעיר, ואת קצהו של מגדל השעון הלבן של בית הספר לסיעוד סנט לוּק היה אפשר לראות מעל העצים. האוניברסיטה הורידה את כל הדגלים לחצי התורן למשך שבוע. זאת היתה מחווה נאה. אמא היתה סטודנטית שם ואחר כך מורה ובעשרים השנה האחרונות מנהלת אדמיניסטרטיבית.
היא עצמה את עיניה והניחה לרוח לעשות את עבודתה.
"הֵיי."
קלרה הרגישה את אחותה נשענת על הקיר לידה, מדיפה ריח של וניל ופינו גריג'יו.
"היי," השיבה בלי לפקוח את עיניה.
"השושנים..."
"כן."
"את בסדר?"
קלרה פלטה קול מגרונה, שלא היה כן וגם לא היה לא. זה היה למעשה הצליל המדויק של הלימבו המתיש שנסחפה אליו בימים האחרונים.
"גם אני לא," אמרה אבי. "זה פשוט... אני מרגישה כאילו חסר לי משהו, את יודעת? כאילו אני מסתובבת סתם, בלי שום מטרה."
כך הרגישה גם קלרה. היא היתה הבת של בטי־קיי ביצ'ר, מעמד שהיה חלק בלתי נפרד מזהותה וכזה שהיא לא תמיד נשאה בנוחות, אבל הוא היה שם.
"איפה ויקי?" שאלה אבי, וקלרה הצליחה להימנע מלהתכווץ לשמע שמה של בת הזוג שלה.
"היא רצתה לבוא, אבל יש לה היום דיון בבית המשפט העליון של אילינוי."
היא הרגישה את הספק של אבי, את הרצון שלה לחקור ולחטט.
"היית חייבת להגדיל עד כדי כך את התמונה?" שאלה קלרה לפני שאבי תספיק לשאול עוד שאלות בעניין הזה.
בכל פינה בבית ההלוויות היו תלויות תמונות של משפחת ביצ'ר - וגם תמונה של אמן, שאבי החליטה - אלוהים יודע למה - להגדיל לגודל מגונה. התמונה הופיעה על גב העטיפה של ספרה "התפללו למעני: יומנה של אחות צבאית בווייטנאם". בצילום על גב הספר בטי־קיי היתה בת עשרים ושתיים עם פנים רעננות, ברונטית עם תספורת קצרה שמסגרה את פניה, ובמדים בצבע ירוק זית של חטיבת הסיעוד בצבא ארצות הברית.
"לכל הרוחות."
"מה?"
"פיונה נהייתה מין תוכי קטן, אז אנחנו כבר לא מקללים. אנחנו אומרים 'אוף' ו'לכל הרוחות' ו'אוי ואבוי'."
"אוי ואבוי איזה שטויות לכל הרוחות."
"כנראה." קלרה שמעה את החיוך בקולה של אחותה. "וכן, רציתי להגדיל אותה. אני אוהבת את התמונה הזאת של אמא. היא נראית כל כך אמיצה."
קלרה חשבה שהיא נראית בה אחוזת אימה.
"מקס ופיונה לא מבינים מה קורה," אמרה אבי. "הם שואלים שוב ושוב למה סבתא שוכבת."
צחוקה של קלרה נשמע לח מתגובת האלרגיה לפרחים, שלא חלפה. "זה נורא."
"דניז מבית החולים מנסה לשכנע את הילדים לגעת ביד של אמא. כדי שירגישו כמה היא קרה ואז הם יבינו."
"מה הם יבינו מזה?"
"שהיא מתה."
"זה מורבידי אפילו בשביל דניז." שתיהן צחקו, מה שנשמע זר אבל נעים.
"היא אומרת שזה יקנה להם תחושה של סגירת מעגל."
אבי הושיטה את ידה ואחזה בידה של קלרה. קלרה התחילה למשוך את ידה בחזרה, אבל אבי לא הרפתה.
אני צריכה לספר לה. משהו בה אפילו רצה בכך. לחלוק את נטל המידע, כמו שהיה פעם כשהיו ילדות. ואבי, שאהבה את הנוף ממרום מעמד־העל שהקנה לה המוניטין שלה כביצ'ר בעיר הזאת, היתה אומרת לקלרה שזה לא נכון. שזה בשום אופן לא יכול להיות. שאמא טעתה. או כעסה. או משהו.
תירוץ כלשהו להחזיק את הכול כמות שהוא.
משום כך קלרה לא יכלה לספר לה. מפני שאבי היתה חייבת לגור בעיר הזאת לצד זיכרונה של אמא. להכניס את אבי לתוך הדבר הזה רק יקשה את חיי אחותה.
"אבי, אל תכעסי, אבל אני אעזוב מיד אחרי קבלת הפנים בכנסייה." זהו. סגור. כמו להוריד פלסטר.
"לאן?" שאלה אבי.
"הביתה."
והנה מגיע המבט. "שיקגו? את צוחקת."
"יש לנו לקוח חדש..."
"את עוזבת?" קלרה קלטה במקרה את מבטה הזועם של אבי, והיתה שמחה אילו הדבר היה נחסך ממנה. היא ראתה את הזעם והאבל של אחותה, וזה הכאיב לה אפילו יותר מאלה שלה.
"אני אחזור," שיקרה קלרה.
"בולשיט." מתאים בהחלט למי שכבר לא מקללים.
"אבי..."
"את יודעת. הייתי צריכה לצפות לזה. את מופיעה ברגע האחרון במכונית שלך ובחליפה המכוערת הזאת..."
"היי!"
"עם האף בעננים..."
"אני אממן את אריזת הבית."
אבי שאפה כל כך הרבה אוויר, שקלרה נתקפה סחרחורת מחוסר חמצן סביבה.
"אנחנו יכולות בבקשה לא לעשות מזה עניין גדול?" היא שאלה.
"תגידי, קלרה, מה עשיתי לך, שאת משאירה אותי מאחור בקלות כזאת? מה גרם לזה?"
הרוח חטפה את הדלת הצדדית ברגע שנפתחה, והיא חבטה בקיר הלבנים בקול שהקפיץ את קלרה ואבי בבהלה, כאילו נתפסו מעשנות.
בן, בעלה של אבי, שרבב את ראשו החוצה, ואבי צעדה לעברו. בן היה בחור נאה ונעים הליכות אך גם מגושם משהו. עם שיער פרוע תמיד, אך על פי רוב עם חיוך. הוא הזכיר לקלרה לברדור רטריוור צייתן, טוב לב ומאוד־מאוד מחונך.
היא רצתה ללטף את ראשו ולתת לו חטיף. ואחר כך לצעוק עליו בגלל הבוץ שהשאיר מרוח על השטיח.
"הנה אתן," הוא אמר.
"אני רק יצאתי לשאוף קצת אוויר," אמרה אבי בנימה מפתיעה של התגוננות. "הכול בסדר?"
"יש משהו..." בן העיף מבט מעבר לכתפו ועשה פרצוף, תוהה ואיכשהו גם שמח, תמהיל שניתק את קלרה ואבי מהקיר. זאת היתה אחרי ככלות הכול ההלוויה של חותנתו. שמחה לא הלמה את המצב.
"מה?" שאלה קלרה.
"לא יודע, אבל אני חושב שכדאי שתיכנסו ותראו בעצמכן."
בן החזיק את הדלת פתוחה כשאבי וקלרה נכנסו וחזרו אל החדר הצפוף. כולם שתקו עכשיו, נדחקים אל הקירות ואל הפינות בקבוצות קטנות, מלחששים בדרך המוכרת להכאיב מזוויות הפה ומאחורי כפות ידיים מסוככות. לאורך מרכז החדר נמתח מעבר היישר אל ארונה של אמא, שם היא שכבה שלובת ידיים, לבושה בשמלה הירוקה החביבה עליה ועם הרבה יותר מדי סומק על הלחיים.
ליד הארון עמדה אישה. זרה.
כל דבר בה צעק לא מכאן. היא לבשה חצאית שחורה אלגנטית ארוכה וזוג מגפיים נמוכי עקב מעור שחור משובח. סוודר אפור (קולקציית קשמיר של ראלף לורן, ואם לא, קלרה תאכל את המגפיים שלה עצמה) עם חגורה שחורה סביב מותניה הצרים. שערה היה ארוך ובצבע בלונד־כסוף, מהסוג שנראה טבעי, אבל קלרה היתה מוכנה להתערב שזה עלה ממון רב ודרש שעות של תחזוקה.
היה בה מין... זוהר.
"מי זאת?"
"את לא מזהה אותה?" לחש בן בין הכתפיים של אבי ושל קלרה, והבל פיו הדיף ריח של קפה וסירופ נגד שיעול.
משהו באישה אכן נראה מוכר, מלוטש.
"היא מההוצאה לאור?" היא שאלה את אבי.
"לא נראה לי. הם שלחו עוגת גבינה."
"מתוכנית הבוקר שאמא הופיעה בה לפעמים בדה־מוין? רָמונה?"
"רמונה רודריגז מתה לפני משהו כמו עשר שנים."
קלרה היתה אמורה להכיר את האישה הזאת. אבל ההלוויה של אמה בלבלה אותה קצת.
"את צוחקת? את באמת לא מזהה אותה?" שאל בן. "זאת קיטי דֵוֵורוֹ."
