ערב
אנחנו יושבים על ספת איקאה פשוטה, מרופדת ג'ינס. רענן, הכלב שהצלתי פעם, יושב לצדי מימין. אור ממנורה קטנה, צללית של כד עתיק זולגת מהמדף העליון לרצפת האבן.
ספרים, ערימות ספרים מכל מדף. הרים כלשהם מציצים מהחלון. ערב. בין ערביים, בעצם. שקט.
שקט?
יופי? עדינות של תחילת לילה?
לא! סערה. רעל בעורקים. ההר שנשקף מהחלון והפריטים העתיקים שבחדר, כחולים וירוקים, לא מרגיעים.
בן ארבעים ותשע, עשרות שנים עברו מהיום שבו פגשתי את המציל שלי; פסיכולוג מתמחה בתחנה לבריאות הנפש בחדרה.
עשרות שנים ועדיין הרעל עוד פה בעורקים.
ליאת העורכת שואלת אותי אם ילד שעובר התעללות שיטתית ופגיעות מיניות בתוך המשפחה יכול להיות "בסדר".
לילה.


שיר ערש


שַׁן, לוּלִי, שַׁן,


זֶהוּ שִׁיר יָשָׁן —


שַׁן, לוּלִי, שַׁן.


עַל הַכְּבִישׁ —


יֶלֶד מֵת.


לוּלִי, שַׁן.


בָּא עוֹרֵב,


נִתֵּר. נִקֵּר.


לוּלִי, שַׁן.


עוֹד טִפָּה.


עוֹד טִפָּה.


שַׁן, לוּלִי, שַׁן.


עוֹד עוֹרֵב


מִתְקָרֵב.


שַׁן.


בָּא הָאוֹטוֹ הַגָּדוֹל.


שַׁן, לוּלִי,


שַׁן.


בָּא הָאוֹטוֹ


וְעָבַר.


שַׁן. שַׁן. שַׁן.


עוֹד וְעוֹד


וְעוֹד


עוֹרֵב ---


וְעוֹד אוֹטוֹ


מִתְקָרֵב.


שַׁן, לוּלִי, שַׁן.


מָה עַכְשָׁו?


מָה נִשְׁאַר?


שַׁן, לוּלִי, כְּבָר


שַׁן,


שַׁן,


שַׁן.


"קשים לקריאה הטקסטים שלך," כך אומר לי חברי הטוב יניב. "שנים," אני אומר לו, שנים "יניב, אני חי בתוך גליל זכוכית עבה ואני רואה אותך ואת ליאת, את כולכם. בחוץ. בים. בקפה. גם אני שם, אבל לבד בתוך הכלא השקוף."
אני שובר את הזכוכית שלי במילים. הרעל, ליאת, ישרוף אותך. יצרוב אותך יניב, אבל רק קצת! ואז, ואז אהיה פחות לבד.