מטושטש. מטושטש. לבן. תיקרה. כואב באף. אני נחנקת. לא יכולה לזוז. קשורה? נו באמת.
אז אני שוב כאן. הפעם, לא זוכרת איך הגעתי. עוד מעט אזכר בכל. רק שיעבור הטשטוש. הראש שלי מונח על כרית רכה, שיש בה ריח מוכר ולא אהוב. אני מקובעת בחצי ישיבה. הידיים והרגליים פרושות לצדדים.
גם שתי צינוריות יש כאן. אחת באף, מציקה. מציקה. כמה שאני נושפת, היא לא יוצאת. איך תצא והיא נכנסת לי לגרון, עד לתוך הנשמה. עוד צינורית, לווריד שבקפל המרפק. לא יודעת איך עוד הצליחו למצוא. טפטוף טפטוף.
תכף יבואו לבדוק מה איתי ואם פגה השפעת ההרדמה. אם אמשיך לטלטל ככה את הידיים, טלטול טלטול, יתנו לי עוד מנה. אבל בינתיים, אני לא מצליחה להפסיק. תשתלטי על עצמך! תכף. תכף.


הנה באה אחות. עדיף לעצום עיניים. הצלחתי להפסיק, אבל הנשימה המהירה מסגירה אותי.
את ערה? היא שואלת. אני לא עונה. היא בודקת את הצינוריות, מכוונת את המוניטור, מוודאת את הקשירה בידיים וברגליים. את כבר מכירה את זה, היא אומרת. אם תירגעי, נוכל לשחרר. עוד מעט אכנס שוב.


אני משאירה את העיניים עצומות. ממילא אין מה לראות כאן. אני נושמת לאט יותר. אם לא אירגע, לא ישחררו. הקשירה כואבת רק כשאני מושכת. בעצם היא אמורה להיות טובה אלי. לא מאפשרת לי למשוך את הצינורית מהאף. דרך הצינורית הזו, יורד לתוכי נוזל מגעיל, עוד יותר מהאוכל ששנאתי כשהייתי ילדה. לאט לאט הוא יורד. לא עכשיו, אבל בטח קודם וגם אחר כך. אם חודרים לך לגוף, מבלי שאת מסכימה, שאלתי פעם את איזו אחות שהשגיחה עלי, זה לא סוג של אונס?
לא. היא ענתה לי במילה אחת, לא מנומקת. תכלס, לא ביקשתי ממנה לנמק. הספיק לי ה"לא" הנחרץ הזה כדי להבין, שאין עם מי לדבר.


בדקתי אותם פעם. הייתי בטוחה שזה לא חוקי. אבל הסתבר לי, שיש באמת חוק, שמאפשר הזנה בכפייה. בשנת 2016 אפילו בג"צ הכשיר את החוק הזה, כשהגישו נגדו עתירות. הם החליטו, שמותר להרדים שוב ושוב את מי שמסרב לאכול, כדי להזין אותו בכפייה. כאילו "הצלת חיים" ו"קדושת החיים" וכל החרא הזה. לא משנה הפגיעה בכבוד האדם ובאוטונומיה שלו על גופו. לא ייאמן.
אני צריכה להגיד תודה, שזו רק זונדה ולא ספקולום-אוריס, שהיו משתמשים בו בספינות עבדים, להאכיל בכוח את מי שהחליטו להתאבד בצום. ראיתי פעם תמונה של זה. לא שחיפשתי, אבל באחת ההרצאות ששלחו אותי לשמוע והצטרפתי רק בזום, הראו. ראיתי עוד בנות בזום, מנסות להסתיר את הגוף, זום פנים או בגדים כבדים, גם בקיץ. אבל, לפי עצמות הלחיים והכתפיים, אפשר לדעת מיד שהן אחיות שלי, שלא מלידה.