פרולוג
אייזק
בן תשע
"קדימה, אייזק," אימא שלי קוראת מהספה. "הקהל שלך מוכן."
אני מקפץ בהתרגשות מעלה ומטה בזמן שהאחים שלי, לוק וקיילב, לוחשים זה לזה מעבר לווילון. אני אוחז גיטרה בידיי ומתרגל את הנחת האצבעות על המיתרים הנכונים כדי לוודא שאני מוכן לפני שאיכנס.
חולפות עוד כמה שניות ואחיי מתחילים להריע לי כדי לעודד אותי, אבל זה רק מלחיץ אותי יותר.
אני מרגיש מטופש. מה אם הם יצחקו? מה אם אבא שלי ישנא את זה?
"היי, חבר, מה קורה?" אני מסתובב ורואה את אדם כורע מאחורי הקלעים המאולתרים, שהם למעשה הווילונות הישנים של אימא שתלויים על חוט שקשרנו ממעקה למעקה.
"אני לחוץ," אני לוחש.
הוא מחייך ופורע את שערי. "אל תהיה לחוץ, יש לך כישרון טבעי. שמעתי אותך מתאמן בחדר שלך."
"לא תצחק עליי?"
פניו מתעקמות והוא מביט בי בבלבול. "לעולם לא אצחק עליך."
אחי הבכור כבר בוגר עכשיו. אני מתגעגע לתקופה שהוא גר כאן, כי מכל בני המשפחה הוא תמיד הכי נחמד אליי.
"הם יצחקו," אני ממלמל, עדיין שומע את לוק וקיילב מתקוטטים. אני בטוח שאימא שלי מחכה בסבלנות. אבא שלי בטח קורא משהו במחשב שלו או ניירות מהעבודה. הוא תמיד עובד.
אני לא יודע אם הם יכולים לשמוע את אדם ואותי מדברים, אבל מסיבה כלשהי, אני מרגיש דחף לבכות. אדם מניח את ידיו על כתפיי ומסובב אותי אליו.
"אייזק, תקשיב לי, אנחנו המשפחה שלך. גם אם אנחנו צוחקים לפעמים, אנחנו לא צוחקים עליך. מה שטוב במשפחה זה שאנחנו תמיד דואגים זה לזה, ולא משנה מה יקרה. בסדר?"
אני לוקח נשימה עמוקה. לפעמים, כשאני לחוץ או מפחד, אני פשוט חושב כמה אדם בטוח בעצמו ובכל דבר שהוא עושה. הוא אף פעם לא מפחד.
"בסדר," אני עונה ומהנהן בראשי.
"הכול בסדר שם מאחור?" אימא שלי שואלת במתיקות.
אדם טופח על החלק הקדמי של כובע הבוקרים שלי וקורץ לי לפני שהוא זוחל החוצה מאחורי הווילון. הוא פונה למשפחה שלי שיושבת בסלון ואומר, "תסמכו עליי, זה שווה את ההמתנה."
באותו רגע שאר האחים שלי משתתקים ונהיה שקט בחדר.
"גבירותיי ורבותיי," מכריז אדם. "יש לנו הפתעה אמיתית עבורכם הערב. קבלו הופעה שכל הכרטיסים אליה נמכרו מראש, הוא מגיע היישר מאוסטין, טקסס — זמר הקאנטרי הטוב ביותר בצד הזה של המיסיסיפי, והוא משלנו... אייזק גוד!"
בני משפחתי מתחילים להריע. לוק וקיילב צועקים ומוחאים כפיים ואימא שלי שורקת. ברגע שאדם פותח את הווילון, אבא שלי שואג בגאווה, "זה הבן שלי!"
כמה פנסי תאורה ששאלנו מהכנסייה ניצבים בסלון. הם כל כך מסנוורים שהם גורמים לי למצמץ. הם ממשיכים להריע ואני מחייך חיוך רחב כל כך, שאני חייב לכסות את הפנים מרוב מבוכה.
קיילב משמיע שאגות עידוד של אצטדיון מלא, ולוק אומר לי בלי קול, אתה יכול לעשות את זה.
אני לוקח עוד נשימה עמוקה, מביט בגיטרה שלי, מניח את האצבעות על המיתרים ומתחיל לפרוט. האקורד הראשון יוצא לא טוב ונשמע נורא.
"רגע, סליחה," אני ממלמל באי־נוחות.
"זה בסדר," אימא שלי לוחשת.
עוד נשימה עמוקה.
אני שוב מסדר את האצבעות ועוצם את עיניי. ואז אני פורט שוב.
הפעם זה מושלם.
המוזיקה מתנגנת ואני מדמיין את האקורדים שעל הדף מתנגנים במוחי.
אקורד דו.
אקורד רה.
אימא שלי מתחילה למחוא כפיים ואני פוקח את עיניי ורואה את אבי מחייך.
"אני אוהב את השיר הזה," הוא אומר, ואחיי משתיקים אותו במהירות. "זה האנק ויליאמס," הוא מוסיף ומתעלם מהם. קיילב זורק עליו משהו וכולם צוחקים. אפילו אבא.
אני רק ממשיך לנגן.
"היי מהממת, מה את מבשלת?
אולי תבשלי משהו יחד איתי?"
אימי מתנועעת מצד לצד וממלמלת את המילים יחד איתי. אדם מתיישב על הכורסה ומשעין את המרפקים על ברכיו בזמן שאני מנגן.
עד מהרה, כולם מוחאים כפיים, ואני אפילו מתחיל לרקוד קצת כמו שהאנק רוקד בסרטונים.
המעבר מאקורד סול 7 חזרה לדו הוא קשה, אבל כשאני נכנס לקצב זה קורה בקלות.
"יש לי פורד לוהטת ושטר של שני דולרים,
ואני מכיר מקום מעבר להרים."
החיוך של אימא מתרחב כשאני ממשיך להופיע. אף אחד לא צוחק.
למעשה, העידוד שלהם גורם לי להרגיש יותר בנוח. אני משקיע קצת יותר בהופעה, מוסיף קצת יותר מבטא כפרי, קצת יותר קפיצות בריקוד, פורט חזק יותר על המיתרים ואפילו מוסיף קצת 'יודל'.
לקראת סיום, אני שר בקול הכי חזק שלי, פורט בפעם האחרונה על המיתרים ומרים את הידיים באוויר.
המשפחה שלי קמה על הרגליים תוך שנייה. כולם מריעים ומוחאים כפיים.
"בראבו, בראבו!" לוק צועק.
"אלוהים אדירים, ילד!" אבא שלי שואג. "יש לו כישרון!" הוא דוחף את אימא שלי עם המרפק.
"זה היה כל כך טוב, מתוק שלי!" היא קוראת כשהיא מחבקת אותי. אני צריך להרים את היד כדי להחזיק את כובע הבוקרים שלי במקומו, שלא ייפול כשהיא מנשקת את לחיי. "אתה מדהים, אייזק."
"הדרן, הדרן, הדרן," האחים שלי קוראים פה אחד.
"אני יודע לנגן עוד שיר אחד," אני אומר. זה שקר. אני יודע הרבה יותר מאחד.
הם מתיישבים במהירות במקום, ואני מניח את אצבעותיי חזרה על הגיטרה.
בזמן שאני מנגן להם עוד שיר של האנק ויליאמס, של ג'ורג' ג'ונס ואפילו שיר של מרטי רובינס, הם ממשיכים למחוא כפיים, לרקוד ולעודד אותי. זה הכיף הכי גדול שהיה לי אי פעם.
אף אחד מהם לא צוחק אפילו פעם אחת.
אחרי שאני מסיים להופיע, האחים שלי ואני יושבים במטבח מסביב לאי הגדול. לוק מכין פופקורן וקיילב פותח פחית קולה. ארבעתנו צוחקים ומקניטים זה את זה, כמו שאחים עושים.
כשאני שומע את קולותיהם של הוריי מהסלון, אני קופץ מהכיסא והולך לכיוון שממנו אני שומע את האח בוערת.
"הוא כזה ילד מתוק," אומרת אימא.
"בהחלט," עונה אבא שלי.
"מאיפה הוא ירש את הכישרון הזה? לגמרי לא מהצד שלי," היא צוחקת.
אני נעצר במסדרון, מקשיב ומבין שהם מדברים עליי. יש שקט לפני שהוא מוסיף, "אני חושב שהוא ירש את זה ממני."
אימא שלי מצחקקת בשקט. "ממתי אתה מנגן בגיטרה?"
"ניגנתי כשהייתי בגיל שלו," הוא אומר.
"באמת?"
"הייתי ממש טוב. בטח יכולתי להיות כוכב."
חיוך מתפשט על פניי כשאני נשען על הקיר.
"אוי, טרואט." אימא שלי מצחקקת.
אבא שלי מרבה להתעצבן, לפעמים עליי ולפעמים על האחים שלי. אבל כשהוא במצב רוח טוב, התחושה בבית נעימה וכולם שמחים. הלוואי שזה היה ככה כל הזמן.
הערב נראה שהוא במצב רוח טוב, ואני לא רוצה לפספס את זה. אני נכנס לסלון ומוצא את ההורים שלי יושבים זה ליד זה על הספה. אימא שלי מכורבלת תחת זרועו של אבא. יש לה כוס יין ביד, ולו יש נוזל בצבע חום בכוס נמוכה.
"הנה הכוכב," היא אומרת ברכות כשאני נכנס לחדר.
"בוא הנה, האנק ויליאמס."
אני חוצה את החדר בחיוך ביישני ומתיישב ביניהם על הספה. אימא שלי מלטפת את שערי ומנשקת את ראשי.
"היית ממש טוב הערב," אומר אבא שלי וטופח לי על הרגל. "איפה למדת לנגן על גיטרה כל כך טוב?"
אני מושך בכתפיי. האמת היא שהמנהל המוזיקלי בכנסייה של אבא לימד אותי את היסודות כשהוא נתן לי את הגיטרה הישנה שלו. את כל השאר למדתי לבד, אבל אני רוצה להיות צנוע בשביל אבא שלי.
"אני כל כך גאה בך," היא לוחשת.
"קח, ילד. הרווחת את זה." אבא שלי מעביר לי את הכוס הנמוכה שלו, ואני עושה פרצוף כשהריח החריף מגיע לאפי.
"טרואט!" אימא שלי נוזפת. "הוא בן תשע!"
"אז מה? אני הייתי הרבה יותר צעיר ממנו בפעם הראשונה שטעמתי ויסקי. חוץ מזה, הוא הוכיח את עצמו הערב, לא?"
היא נאנחת ומסיטה את המבט.
"רק לגימה," אבא שלי אומר ומחזיק את הכוס מול פניי.
זה מריח נורא, כמו אש וקינמון. אני לא רוצה את זה. אבל הוא נראה כל כך גאה אז אני לוקח.
רק לגימה.
"זהו זה," הוא אומר כשהוא רואה אותי שותה. יש קוביית קרח גדולה באמצע הכוס והיא משמיעה קול נקישה חזק כשהיא מתגלגלת. אני שואף דרך האף והריח שורף, אז אני מנסה לא לנשום כשאני מחכה שהנוזל ייגע בשפתיי.
אני לוגם מעט אלכוהול לתוך פי.
זה גרוע יותר מאש. גרוע יותר מחומצה, קינמון ועשן יחד. זה לא רק שורף, זה צורח במורד הגרון שלי, אבל אני לא בטוח שזה באמת מגיע עד הסוף כי פתאום אני משתעל בטירוף. בסוף אני יורק ויסקי ורוק על הברכיים שלי.
אבי צוחק בקול רם ומכה בכף ידו על הגב שלי, אבל זה לא עוזר. האש לא נעלמת. אני רוצה להקיא, אבל כיוון שאבא שלי צוחק, אני מחייך אליו.
"זה טוב," אני אומר, אבל קולי לא נשמע, רק צליל חנוק וצרוד, שגורם לאבא שלי לצחוק עוד יותר.
"זה מספיק," אימי נוזפת. "אייזק, לך למטבח לשתות מים."
"כן, גברתי," אני עונה וקם מהספה. ראשי סחרחר ומעורפל, ואני ממצמץ הרבה כשאני מגיע למטבח. האחים שלי עדיין מתגלגלים מצחוק ומקניטים זה את זה.
"מה קרה לך, לכל הרוחות?" שואל קיילב.
עיניי דומעות ואני מושך בכתפיי לאחור בגאווה. "סתם, שתיתי ויסקי עם אבא."
"ויסקי?!" לוק מתפרץ. הוא נראה כועס, וזה גורם לי להרגיש רע. לוק שונא את כל מה שאבא עושה, אבל הוא לא מבין. אני עדיין יכול לגרום לאבא להתגאות בי. עבורו זה כבר מאוחר מדי. הם רבים יותר מדי, ולוק אומר דברים רק כדי להרגיז את אבא. אבל ראיתי איך אבא חייך אליי הערב. ראיתי כמה הוא היה גאה בי. אני עדיין יכול להיות בן טוב, כמו אדם.
אני מביט אליו ובוחן את התגובה שלו. כשאדם ממלא כוס מים, אני קולט דאגה על פניו.
הוא מושיט לי את הכוס ורוכן כך שפניו בגובה פניי. אחר כך הוא מניח את ידו על כתפי ומביט בעיניי.
"אתה לא צריך לעשות את זה כדי לגרום לאבא להתגאות, אתה יודע?"
"אני יודע," אני אומר במשיכת כתפיים. אני לוגם מהמים ומנסה להתנהג באדישות, כאילו הוויסקי לא שורף והוא לא צריך לדאוג לגבי זה.
אדם מגחך ופורע את שערי. "אתה ילד טוב, אייזק. תישאר כזה."
ראשי עדיין כבד כשאני מחייך חיוך מרוצה לאחי.
"לא תמיד נהיה בסביבה כדי לדאוג לך." לוק אומר.
אני מציץ לעבר לוק, שנשען עם מרפקיו על האי במטבח. הוא לוקח פופקורן וזורק אותו עליי. אני מגחך, מרים וזורק אותו בחזרה אליו. הגיחוך שלי הופך לצחקוק ופתאום אני לא מצליח לעצור. אולי זה המשקה המגעיל שאבא נתן לי, אולי זה פשוט מפני שאנחנו כל האחים יחד, ואולי זה מפני שהופעתי כמו כוכב קאנטרי אמיתי הערב וזה גרם לי להרגיש כל כך טוב.
"ברור שתהיו," אני אומר ומביט בכל אחד מהם. "תמיד נהיה יחד."
"כמובן, חמוד," אומר אדם וטופח לי על הכתף. זה לא נשמע אמיתי, והצחוק שלי נעלם בבת אחת.
"תמיד תהיה שם בשבילי. אתה אמרת." אני לא אוהב את איך שהקול שלי נשמע. הוא קצת רועד, כאילו אני עומד לבכות.
"כמה ויסקי הוא שתה?" קיילב שואל וחיוך על פניו.
לוק נראה אשם ואדם מנסה לחייך, אבל זה חיוך מזויף.
"שתה את זה," אומר אדם ביובש ומכריח אותי לקחת את כוס המים.
ההרגשה הטובה מתחילה להתפוגג וזה מעציב אותי. האורות במטבח מסנוורים ואני ממקד את המבט במגבת בצבעי שחור ולבן שתלויה על ידית התנור. יש עליה פרה כי אימא אוהבת פרות.
אני בוהה בה ומנסה להתחמק מתשומת הלב שלהם. אני חש הקלה כשהם חוזרים לדבר זה עם זה ולא איתי. אני לוגם מהמים ומבין בפעם הראשונה שאחיי משקרים, במיוחד לי.
בקרוב לוק וקיילב יסיימו את הלימודים ויעברו מכאן. אדם לא יהיה בסביבה יותר מדי. זה יהיה כאילו אין לי אחים יותר.
ואם לא יהיו לי אחים... אצטרך להיות קשוח ולדאוג לעצמי.
חלק ראשון:
הכוכב
פרק 1
אייזק
"מה השם שלו?" לולה שואלת ברגע שאני פותח את דלת המכונית שלה. אני מחליק למושב הנוסע, מזיע בקפוצ'ון השחור שגדול עליי בשתי מידות.
אני מהדק את חגורת הבטיחות מעליי, ועושה פרצוף מהורהר. "בריידי... לא, ברודי?"
היא צוחקת כשהיא יוצאת מהחניון של מתחם הדירות. "כדאי לך להיזהר, תיאו."
אולי זה אמור להרגיש מוזר שהחברים הכי קרובים שלי קוראים לי תיאו, אבל השתמשתי בשם הבמה הזה כל כך הרבה זמן, שאני מעדיף שיקראו לי ככה. אני כבר לא אייזק. הרבה יותר קל להיות תיאו וירג'יל. תיאו וירג'יל הוא מוקד המסיבה. לתיאו וירג'יל יש שיר בעשירייה הפותחת של מגזין בילבורד וסיבוב הופעות שהכרטיסים אליו אזלו. לתיאו וירג'יל אין שלדים בארון.
"אני תמיד נזהר," אני עונה ביהירות ומניח את מגפי הבוקרים שלי על לוח המחוונים.
לולה חובטת לי ברגל. "הרגע ניקיתי כאן, חתיכת מניאק."
אני מגחך, מוריד את הרגליים ושולח לה נשיקה באוויר. "סליחה, אימא'לה. אל תכעסי עליי."
היא מגלגלת את העיניים, אבל לא מצליחה להסתיר את חיוכה. "בדקת את הטלפון שלו?"
"כן. הוא לא צילם אף תמונה שלנו, והוא אפילו לא מקשיב למוזיקת קאנטרי."
"היה לך מזל," היא ממלמלת.
"בהחלט היה לי," אני אומר בחיוך זדוני וקורץ, אבל היא לא צוחקת. היא מטה את ראשה לכיווני ובוחנת אותי במבט חמור.
"אני רצינית, אייזק."
החיוך שלי דועך כשאני מסיט את המבט קדימה ותחושת חמיצות מתפשטת לי בבטן כשהיא משתמשת בשם האמיתי שלי. לולה מכירה אותי מספיק זמן כדי לדעת את ההיסטוריה שלי ואת השם שלי. היא יודעת שברחתי מהבית בגיל שבע־עשרה ושאני כבר לא ממש בקשר עם המשפחה שלי.
חוץ מלוקאס. ולילה אחד שבו שתיתי כמה בירות עם קיילב. ועוד כמה התכתבויות מסתוריות עם אדם. אני גם מתקשר לאימא שלי מדי פעם. אני לא מפלצת.
אבל זה הכול. לא הייתי בחדר אחד עם כולם כבר אחת־עשרה שנים, ואני לא מתכוון לעשות את זה בזמן הקרוב. זה יהיה מוזר מדי. לא אכפת לי שאלו שמכירים אותי הכי טוב יקראו לי אייזק מדי פעם, אבל אני לא רוצה להיות אייזק.
בניתי את כל זה בעצמי. יצרתי את תיאו כדי לברוח מהחיים האלה.
"אני רק דואגת לך." לולה מוסיפה בקול מודאג. "אתה צריך לצאת מהארון בזמן שלך, ולא כשאיזה חרא בבר ידליף כמה תמונות או סרטונים, חס וחלילה."
"אני יודע. את צודקת, אבל אני נזהר. אני מבטיח."
"כדאי לך," היא עונה בטון קשוח. "אתה עניין רציני עכשיו, בן אדם. אנשים יתחילו לזהות אותך, בין אם הם מאזינים לך או לא."
אני אוהב את לולה. היא תותחית ויש לה צד רך אמיתי, והיא הבסיסטית שלי מאז שעברתי לנאשוויל, בערך לפני שש שנים. אבל אני חייב להודות שזה מעצבן אותי כשהיא מנסה להתנהג אליי כמו אימא.
זו לא אשמתה. אני בלגן אחד גדול, ורוב האנשים מצטרפים אליי לבלגן או מנסים כמיטב יכולתם לתקן את המסלול שבו אני נמצא.
לולה נוטה להשתייך לקבוצה השנייה, אבל היא עושה את זה מתוך אהבה.
"חוץ מזה, לוח הזמנים של סיבוב ההופעות צפוף. אתה לא יכול להרשות לעצמך את כל הסטוצים האלה בזמן שאנחנו בדרכים," היא אומרת ופונה לכביש שמוביל לדירה שלי.
"למה את חושבת שאני מנסה להפסיק עם זה דווקא עכשיו?" אני שואל ומנסה להישאר רגוע בכל פעם שהיא מזכירה את סיבוב ההופעות.
אני חושב שגם היא עושה אותו דבר.
"לדבריה של מנהלת סיבוב ההופעות, נצא לדרך כמה שעות אחרי כל הופעה ונישן באוטובוס בין העצירות," היא אומרת ונימה של התרגשות בקולה.
"באוטובוס הענקי שהשם שלי מרוח עליו," אני מוסיף.
"בסיבוב ההופעות הארצי שכל הכרטיסים אליו נמכרו."
"לא כזה עניין גדול," אני עונה במשיכת כתפיים ושומר על קור רוח.
"כן, זה שום דבר."
היא עוצרת ליד הבית שלי, אנחנו מחליפים מבטים לרגע, ואז מאבדים את זה לגמרי. לולה ואני צורחים יחד בהתלהבות ורוקדים כל אחד במושב שלו.
עשינו את זה לא פחות ממאה פעמים בחודשיים האחרונים. מי יכול להאשים אותנו? סיבוב ההופעות הקודם שלנו כמעט חיסל אותנו כלכלית. וזה עוד אחרי שוויתרנו על לינה בבתי מלון וישנו בקרוואן קטן וישן, מלא עד אפס מקום בכלי הנגינה והציוד שלנו, בזמן ששאר חברי הלהקה נסעו מאחורינו בפולקסווגן האצ'בק הישנה של ריו.
עכשיו אנחנו נוסעים כמו כוכבים אמיתיים, כאילו הגענו לפסגה. כמובן, לכל כוכב קאנטרי יש רגעים קטנים של התחרפנות לפני סיבוב ההופעות הגדול הראשון שלו.
"אההה," לולה מריעה בהתרגשות. "עשית את זה, אייזק. זה באמת קורה."
"אנחנו עשינו את זה," אני מתקן אותה.
"כמובן, אבל אתה כתבת את השירים, צברת קהל מעריצים והופעת לפניהם בכל ערב."
"תפסיקי, תפסיקי —" אני דוחף את כתפה. "בסדר, תמשיכי."
אנחנו צוחקים ואני רוכן לנשק את לחייה.
"שוב, תודה שאספת אותי. את המושיעה שלי, מלכתי, האלה שלי, ואני אוהב אותך."
"גם אני אוהבת אותך," היא עונה, ואני פותח את הדלת כדי לצאת. לפני שאני סוגר אותה, היא צועקת, "תנוח, תיאו! מחר מצפה לנו יום גדול!"
"אהה," אני אומר בשקט וחיוך גדול נפרש על פניי.
אני סוגר את הדלת ועולה לדירה שלי. אחרי שחתמתי עם חברת ההפקה מבוסטון, הם הציעו לשכן אותי במקום משלי. הם רוצים שאוכל להתמקד בכתיבת שירים, אבל בעצם אני יודע שזו עוד דרך להחזיק אותי אצלם, וזה בסדר. הם יכולים להחזיק בי כל עוד הם ממשיכים לשלם לי.
אני עומד מתחת לזרם המים החמים במקלחת, מספיק זמן כדי שהעור שלי יתקמט ויאדים. לפעמים נראה לי שהמקלחת היא המקום היחיד שבו אני יכול להתרכז ולחשוב בבהירות.
אני משחזר בראשי רגעים מאתמול בבר עם הזר החתיך. אני מעלה בדמיוני רגשות והופך אותם למילים. המילים הללו הופכות לקטעי שירה שאולי לעולם לא אשתמש בהם, מאוחסנים במוחי במקום שבו אני יודע שהם בטוחים.
ג'ינס כחול חובק את מותניי,
טרנס הטקילה על רחבת הריקודים,
הבנה של לילה אחד.
אני סוגר את המים, לוקח מגבת מהמתלה שליד המקלחון, כורך אותה סביב מותניי ויוצא אל השטיחון. גבר עם שיער כהה ועיגולים שחורים מתחת לעיניים מביט בי מהמראה שבחדר הרחצה.
לעיתים אני מקווה שלמילים האלה תהיה משמעות עמוקה יותר. יותר מלילות של שכרות וסטוצים חסרי משמעות. יותר מרגעים חולפים. משהו כמו לנצח ורגשות אמיתיים.
האם אני בכלל מסוגל לזה?
למה אני מרגיש שכל מה שמגיע לי זה סטוצים? בכל פעם שמישהו מנסה להתקרב אליי, אני מרחיק אותו או מחבל בקשר. ברגע שמישהו מנסה לחשוף בפניי את הנשמה שלו, אני מייד מפסיק לקחת אותו ברצינות. אני זורק בדיחה, מוצא פגם ומתרכז בו.
קשרתי איזו חגורת צניעות סביב הלב הארור שלי, וברוב הימים לא אכפת לי. אני אוהב את זה ככה. אני צוחק ואומר שאהיה רווק הולל עד יומי האחרון, אבל פתאום יש לי רגעים מפוכחים כאלה, שאני מסתכל במראה ושומע את הגבר שמביט חזרה אומר, "אתה תהיה לבד לנצח."
אני מדבר הרבה, אבל אפילו אני לא רוצה את זה.
אני לובש טרנינג וחולצת טריקו של נירוונה, ויורד לחדר השינה הריק שבקומת הכניסה, שהפך לחדר כושר. זו הדרך הלא כל כך מרומזת שלהם לומר לי לפתח קצת שרירים. אף אחד לא אוהב כוכב קאנטרי רזה.
יש לי טווח קשב של סנאי, ואני גולל ברשתות החברתיות תוך כדי שאני מבצע תרגילי רגליים על המכשיר הגדול עם הגלגלות והמשקולות.
האימונים שלי אף פעם לא רציניים באמת.
בזמן שאני מניח את המשקולות כדי לעשות לחיצות כתפיים, אני מקבל הודעה מלוק. זו תמונה של התינוק שלו בן אחד־עשר החודשים, הנרי. הוא ישן בזרועותיו, והאגרוף השמנמן שלו מונח מתחת לסנטר, אבל אצבע קטנה אחת בולטת החוצה, כך שזה נראה כאילו הוא עושה לי אצבע משולשת.
אני צוחק כשאני מקליד את התשובה שלי.
אני: לתינוק שלך יש בעיית התנהגות.
אני בוהה בתמונה במשך דקה ודוחה את אימון הכתפיים. להנרי יש קווצת שיער בגון נחושת ואת האף הכי חמוד שראיתי מימיי.
התשובה של לוק מגיעה.
לוק: זו הדרך שלו לומר לך בהצלחה בסיבוב ההופעות.
אני מגחך.
אני: מתוק מצידו. תגיד לו שמסרתי
אני מניח את הטלפון על הספסל שלידי, ועושה כמה תרגילים בחוסר חשק ומושך את המוט הרחב כלפי מטה בלי לספור באמת. כשאני מתעייף, אני מפסיק ומרים שוב את הטלפון.
אין הודעות. רק כמה אלפי תיוגים ברשתות החברתיות שאני כבר לא מסוגל לבדוק. זה נחמד, אבל אני מתגעגע להיות איש רגיל באינסטגרם במקום סלבריטי.
לא מזמן עוד יכולתי לענות למעריצים ולשלוח הודעות לאנשים. עכשיו כל מה שמותר לי לעשות זה לפרסם דברים בסטורי כדי להיראות 'נגיש', וגם זה כפוף להנחיות מחמירות מאוד מהיחצנית שלי.
בסופו של דבר, זה להיות בודד.
אבל איך אני יכול להיות בודד, לעזאזל? יש לי שני מיליון ותשע מאות אלף עוקבים, יש לי להקה נאמנה שהם החברים הכי טובים שלי, ולוק תמיד נמצא במרחק שיחת טלפון.
פשוט היה נחמד אם היה לי מישהו בסביבה. לחלוק איתו ארוחות, לחזור אליו הביתה ולהתלונן על שטויות. לא במרחק של שיחת טלפון. לא זר במועדון או באינטרנט. יותר מחבר. כמו יזיז לטווח ארוך.
אני די בטוח שזה נקרא חבר, אידיוט.
כשאני שומע את הבטן שלי מקרקרת אני מחליט לוותר על האימון. אני זונח את מכשיר הכושר, מזמין אוכל תאילנדי ומתרווח על הספה עד שהוא מגיע כחצי שעה אחר כך.
הבחורה שמביאה את המשלוח נועצת בי מבט כשאני פותח את הדלת. היא בוהה בי בהלם בזמן שאני מושיט יד לקחת את השקית.
"אה... הנה," היא מגמגמת לפני שהיא מושיטה לי אותה.
"תודה." אני צוחק.
היא מחזירה לי חיוך ומסדרת קווצת שיער מאחורי האוזן. "אני יודעת מי אתה —" היא מגמגמת במתיקות. "אני מעריצה ענקית."
אני מתחיל לסגור את הדלת, אבל עוצר כדי ליהנות רגע מהמבט המעריץ שלה. כלומר... מי לא אוהב תשומת לב?
"תודה," אני עונה, ומבליט את גומות החן המפורסמות של תיאו וירג'יל. היא מצחקקת שוב.
"זה יהיה חצוף לבקש סלפי?" היא שואלת.
"ברור שלא," אני צוחק, מכניס את האוכל לדירה ויוצא החוצה בזמן שהיא שולפת את הטלפון מהכיס.
"אוי אלוהים, אני רועדת," היא אומרת. "זה מטורף."
כשהיא סוף־סוף מניפה את הטלפון והמצלמה מכוונת אלינו, אני מתקרב אליה, מחייך חיוך רחב ומסמן וי באצבעותיי.
היא מצלמת לפחות עשר תמונות לפני שהיא מתרחקת. כשהמבטים שלנו נפגשים שוב, המבט שלה מתעכב, ואני מבין שהיא אוזרת אומץ לבקש משהו אחר. אולי את מספר הטלפון שלי. אולי יותר מזה.
היא חושבת שיש לה סיכוי, אבל אין לה. בשום אופן. לא על פני האדמה וגם לא על כוכב אחר. יש לי עניין להיכנס איתה למיטה בדיוק כמו עם קקטוס. כלומר, שום עניין. בלי להעליב, כמובן. היא פשוט לא הטיפוס שלי.
בכל זאת, אני חושב שאולי אני צריך לפלרטט איתה סתם כדי להמשיך לשחק את הסטרייט. אבל אני פשוט רעב מדי, אז אני נסוג לאחור בזמן שהיא מנסה לאזור אומץ להגיד עוד משהו. אני סוגר את הדלת באיטיות ותוך כדי אומר בנימוס, "שיהיה לך יום טוב."
אני לוקח את ארוחת הצהריים למטבח, מתחיל לאכול וגולל בסרטונים בטלפון שלי. הכול בידור חסר תכלית וחסר מחשבה. לזמן מה, זה מצליח להסיח את דעתי מהבדידות.
זה בסדר. הכול בסדר. אני בשיא שלי, חי על גג העולם, ואני יוצא לסיבוב הופעות. אמיתי.
לא משנה שאני מסתיר מהעולם חלק כל כך גדול בי. לא משנה שכל המעריצים שלי חושבים שאני סטרייט. או שלא ראיתי את כל המשפחה שלי יחד כבר אחת־עשרה שנה.
כמו שאמרתי, זה בסדר.
הבדידות, הבושה, הפחד. כל החרא הזה הוא הבעיה של אייזק, לא של תיאו. נראה שהדברים אף פעם לא יהיו כל כך טובים כמו שהם עכשיו.
אז מי אני שאתלונן?
