פרולוג
לוקאס
בן שלוש־עשרה
אימא שלי מניחה עוגה במרכז השולחן ואני בוהה באחי מעל שלוש־עשרה להבות.
"שלוש, שתיים, אחת, עכשיו!" אדם מכריז.
קיילב מתחיל לצחוק, אבל מהר מאוד מהדק את שפתיו ומביט בי בעיניים גדולות מעבר לשולחן.
אימא מתחילה לשיר ראשונה, קול הסופרנו המתוק שלה חזק יותר משל אחי ושל אבא שלי. אייזק ואדם עומדים משני צידי השולחן ומנסים לגרום לאחד מאיתנו למצמץ בזמן שאני וקיילב נאבקים זה בזה בתחרות מבטים. אותה תחרות מבטים שאנחנו מקיימים כל שנה ביום ההולדת שלנו.
בשנה שעברה אני ניצחתי, אבל אף אחד מאיתנו עדיין לא ניצח שנתיים ברצף, אז אני מנסה ככל יכולתי לנצח אותו שוב הפעם.
"ילדים, תפסיקו עם זה," אבא שלי רועם מראש השולחן באמצע השיר.
אייזק מנופף בידו מול פניו של קיילב כדי לגרום לו למצמץ, ואבא מכה בעורפו, אני נרתע וממצמץ מייד.
"ניצחתי!" מכריז קיילב ומניף את ידיו באוויר.
אני לא יכול להסיט את עיניי מאייזק שנאבק בגלוי בדחף לבכות.
"כבה את הנרות שלך!" אומרת אימא בהתרגשות.
עדיין נסער מהמראה של אבא שלי מכה את אחי, אני שוכח לבקש משאלה כשאני רוכן ומכבה את הנרות עם קיילב. אימא מנשקת את ראשי, חותכת את העוגה ומושיטה לי חתיכה.
"יום הולדת שמח, ילדים מתוקים שלי," היא אומרת.
אחר כך היא מחבקת את אייזק ואני רואה דמעה יחידה גולשת על לחיו. אני מרחיק את העוגה ומביט בכעס באיש שעומד בראש השולחן.
אני חושב שאימא שלי שמה לב כי היא מייד מנסה להסיח את דעתנו ולשנות את מצב הרוח. היא תמיד מנסה לגשר בינינו.
"מה ביקשתם, ילדים?" היא שואלת בהתרגשות ולוקחת ביס מהעוגה שבצלחתה.
"אני בטוח שלוק ביקש שסוף־סוף תהיה לו חברה," אומר קיילב ופורץ בצחוק.
אני זועף לעברו. "אני אפילו לא רוצה חברה," אני עונה. "ואני בטוח שביקשת תא מוח נוסף כי כנראה איבדת את האחרון בזמן ששיחקת כדורגל."
הוא מניף מולי אצבע משולשת כשאימא שלנו לא מסתכלת, ואני צוחק לעצמי. אפילו אבא שלי מחייך כשהוא רואה אותי ואת אחי עוקצים זה את זה.
אבל כשהחדר משתתק לשנייה, אייזק הקטן שואל, "אתה רוצה חבר?"
קול של מזלג נוקש על צלוחית קינוח קטנה הוא הצליל היחיד שנשמע בחדר וכולנו בוהים באייזק בעיניים פעורות.
"מה הוא אמר עכשיו?" שואל אבא בנימה חדה ואכזרית.
אייזק מתחיל להתכווץ לתוך עצמו. המתח מתגבר כשאני מחכה שהוא יגיד משהו ומנסה להבין למה הוא שאל את זה.
"כ...כי לוק אמר שהוא לא רוצה חבר...ה."
אייזק רק בן שש. הוא לא מבין למה שנער לא ירצה חברה, והמוח התמים שלו מניח שהמשמעות היא שאני רוצה את ההפך.
"זה בסדר, חבר," אני מביט בו במבט חם. "לא לזה התכוונתי, אבל זה בסדר לשאול. יש בנים שכן רוצים חברים." אני יודע היטב שהתשובה הזאת לא תתקבל יפה בשולחן המשפחתי שלנו, כשאבא יושב בראשו.
קול חבטה רועם וחזק ממלא את פינת האוכל כשהאגרוף של אבא שלי נוחת על השולחן וגורם לכלים לרעוד.
"לוקאס, שאלוהים יעזור לי," הוא צועק. "תפסיק עם זה עכשיו ומייד."
אני חש במבטו הזועם על פניי, מסתובב ומביט בו. "להפסיק עם מה?"
"זה מספיק," אימי מצייצת ליד אחי הקטן. "אייזק רק התבלבל."
אבל אף אחד לא מתייחס אליה. כל תשומת הלב נתונה עכשיו לאבא שלי ולי, ומדובר בקרב מבטים שונה מאוד מזה שהיה לי קודם עם אחי התאום.
"אתה יודע טוב מאוד עם מה," הוא מסנן בשיניים חשוקות. "אנחנו לא מדברים על חטאים כה נוראים ליד השולחן, ואתה יודע את זה."
"איך אהבה יכולה להיות חטא?" אני מתווכח.
"לוקאס, תפסיק," אדם ממלמל בתסכול.
קיילב צופה באבא שלנו מעבר לשולחן, נראה שהוא מוכן לזנק ורק מחכה שאסמן לו להיכנס, כאילו זה קרב היאבקות. אני המוח והוא הכוח.
"זה כל מה שאייזק שאל," אני אומר. "הוא באמת לא מבין. מה לא כל כך בסדר בשאלה, האם אני רוצה חבר?"
"זה חטא," הוא רוטן.
"ואני שואל איך ייתכן שמערכת יחסים בין שני אנשים שאוהבים זה את זה יכולה להיחשב כחטא?" אני מתגרה בו בכוונה ואני יודע את זה.
"לוקאס, מספיק," אימי נוזפת בי. מעצבן אותי שהיא מבקשת ממני להפסיק, אבל לא ממנו.
פניו של אבי אדומות ואני מדמיין עשן עולה מאוזניו. בשלב הזה אני מרוגז מהתסכול שלו מכדי לעצור. אני רוצה לבדוק עד כמה אני יכול לעצבן אותו.
"איך זה יכול להיות חטא?" הוא פותח. "כי התנ"ך אומר לנו את זה, ואף בן שלי לא ידבר נגד דבר האל. עכשיו, שלא תעז להכניס את הרעיונות הדוחים האלה לראשו התמים של אחיך, אתה מבין אותי? לא אכפת לי שזה יום ההולדת שלך. עוד מילה אחת ממך, לוקאס גוד, ואני אסלק אותך מהשולחן בעצמי."
אני בולע את המרה שעולה בגרוני. שולחן האוכל שוקע בדממה כשאני מפנה את המבט הקשוח והלסת הקפוצה שלי אל העוגה שלא נאכלה. לאט ובשקט כולם מתחילים לאכול שוב, אבל החדר ספוג בכל כך הרבה מתח שאני לא מצליח לזוז.
שנאה עזה מציפה אותי. שנאה לאבי ולשקריו הצבועים. שנאה לאחי הגדול שמסכים עם כל מה שהוא אומר. שנאה לאימא שלי שאף פעם לא מתנגדת לו, אלא רק מספרת לנו שקרים יפים כדי שנהיה מאושרים.
הרצון המוכר לברוח שוב שוטף אותי. בכל פעם שאנחנו נקלעים למריבה, אני נלחם בדחף לברוח. והמריבות האלה מתרחשות יותר ויותר בזמן האחרון. אבל לאן אלך? אני תקוע בכלא הזה לחמש שנים נוספות.
ברגע שאהיה מספיק בוגר, אקבל מלגה כלשהי ולא אביט לאחור לעולם.
אני מרים את עיניי מהצלחת ומביט באחי הקטן מעבר לשולחן. שפתו התחתונה רועדת כשהוא מתאפק לא לבכות.
מי יגן עליו כשלא אהיה כאן? אם לא אעשה את זה עכשיו, אייזק לעולם לא ילמד שאנחנו יכולים וצריכים לעמוד מול אבא שלנו. הוא לא אלוהים. הוא לא מלך. הוא רק בן אדם. ואני לא מפחד ממנו.
"איזה מין אלוהים יגנה מישהו בגלל מי שהוא אוהב?" אני ממלמל בשקט.
"מה אמרת עכשיו?!" אבא שלי שואג.
"אני לא אתפלל לאלוהים שמגנה אנשים על מי שהם אוהבים."
אני בקושי מסיים להוציא את המילים מהפה לפני שהכול מתפרץ.
אני מבחין בקיילב מזנק מהכיסא שלו כשיד כבדה נוחתת על עורפי. הכיסא שלי נופל לאחור, אימא שלי צורחת, ואני נגרר מחוץ לפינת האוכל.
"טרואט, תפסיק!" היא צועקת, אבל אבא שלי מניף יד ונושף בפניה.
"מל, תושיבי את התחת שלך! הילדים האלה צריכים ללמוד משמעת."
כל מה שאני רואה זה את הרצפה, כשאבי תופס אותי באחיזה כואבת בצוואר. אני מתכווץ מכאב, אבל הפחד גרוע יותר. הפחד ממה שמחכה לי כשהוא יהיה איתי לבד.
אני כבר יודע שאבי ינצח. הוא תמיד מנצח.
קיילב מנסה לשחרר את ידו של אבא מצווארי, אבל הוא נדחף באלימות הצידה. הוא מתרסק על הקיר, מפיל תמונה משפחתית מהמסמר, והיא מתרסקת לרצפה ומתנפצת לרגליו.
אייזק מייבב בפחד בזמן שאבא שלי ממשיך לגרור אותי באלימות הרחק משאר בני המשפחה. אני מועד במדרגות, נופל על הפנים, הוא מרים אותי שוב וממשיך בצעידה לעבר המשרד שלו.
אני לא חזק כמו קיילב או אמיץ כמו אדם. אין לי סיכוי מול אבא שלי, הענקי. כל מה שיש לי כדי להילחם הן המילים שלי, אבל הן לא יכולות להגן עליי עכשיו. מה שיקרה בהמשך יכאב, את זה אני יודע.
ברגע שאנחנו מגיעים למשרד, הוא דוחף אותי פנימה, טורק את הדלת וכולא אותנו יחד.
אני מצפה קודם להרצאה, אבל הוא לא מבזבז זמן במילים. לפחות לא במילים מלוטשות יותר מ"פרחח חצוף כפוי טובה."
לפתע אני חוטף מכה כל כך חזקה בצד הפנים, שהיא מפילה אותי לרצפה. זו מכה של אובדן שליטה. אחריה באות עוד מכות, מלאות זעם ופראיות, כאילו לחבוט בי זה משהו שהוא חייב להוציא מהמערכת שלו.
"אתה תקשיב לי, ילד," הוא רועם בשיניים חשוקות.
"אני לא חייב להקשיב לך!" אני צועק בהתרסה מבעד לדמעות ולזעם. הפנים שלי בוערות, אדומות ופועמות.
"אה, ככה אתה חושב?" הוא עונה בצעקה. "כל עוד אתה גר בבית הזה, אתה תחיה לפי החוקים שלי. אני לא אסבול את החוצפה והמרדנות שלך!"
"לעולם לא אהיה גזען כמוך!" אני צועק. מעולם לא צעקתי על ההורים שלי. אני בקושי צועק על האחים שלי. אבל אני בן שלוש־עשרה עכשיו. נער. כמעט גבר. ואני שיכור מזה.
אני רוצה לצרוח את דרכי החוצה מהמשפחה הזאת. אני רוצה להכות, לצעוק ולהילחם עד שאפרק את כל הבית. עד שלא יישאר דבר ממשפחת גוד.
הוא מרים את התנ"ך מהשולחן ומנופף בו לעברי. "אתה תלמד קצת כבוד!" הוא צועק.
אני מרגיש את הקצה הקהה של הספר פוגע בצד ראשי. זו הרגשה עמומה ורועמת שמטלטלת את מוחי וגורמת לי לחוש כאילו עיניי עומדות לעוף מחוריהן.
זה משתיק אותי במהירות.
אני אוחז בצד ראשי, מחפש דם, ועדיין המום. כואב לי כל כך שאני לא מצליח לחשוב. האם הוא יכול לעשות את זה? האם מותר לו להכות אותי כל כך חזק? אני רגיל למכות בישבן ולסטירות, אבל מכות עם חפץ... זה חדש. מעולם לא עלה בדעתי שהורים יכולים לעשות דבר כזה נורא לילדים שלהם.
הראייה שלי מעורפלת והשמיעה שלי נעלמה תחת רעש מצלצל. האם אני גוסס?
האם הוא יהרוג אותי?
הוא כועס מספיק והוא שונא אותי מספיק.
בטח אימא שלי תעצור אותו. או קיילב.
אבל אף אחד לא מגיע. אני יושב על הרצפה במשרד שלו לבד בלי כוח להילחם.
הוא ניצח. הוא תמיד מנצח.
"אתה חושב שאתה כל כך חכם," הוא אומר ונשמע חסר נשימה וכמעט מתחרט. "אתה חושב שהחוקים לא חלים עליך. אבל תאמין לי, בן," הוא אומר בקורטוב של כעס. אני מזיז באיטיות את עיניי אל המקום שבו הוא עומד מעליי. "אני אשבור אותך."
שיניי מהודקות זו לזו כל כך חזק שאני חושש שהן יתפוררו.
"אני שונא אותך," אני לוחש.
"אני יודע שאתה שונא," הוא עונה. "ואתה יכול לשנוא אותי כמה שתרצה, אבל בסופו של דבר אתה תשרת את האל, לוקאס. כדי להציל את נשמתך, אני אדאג לזה."
הוא זורק את הספר על השולחן שלו ויוצא מהחדר בסערה. אני עדיין אוחז בראשי כשאני מביט בדלת. קיילב עומד בצד השני, מביט בו וזעם בעיניו.
"תעזוב אותו שם," אבי רועם. "הוא יישן על הרצפה הלילה."
אני שומע את אימא מוחה, אבל אבא משתיק אותה מייד. כשהדלת נטרקת ואני נשאר בפנים לבד, אני נשכב על הרצפה ובוכה אל תוך השטיח היקר.
זה הלילה הראשון שאני ישן בנפרד מקיילב, והכול באשמתי. למה לא יכולתי פשוט לשתוק? איזה טעם היה בוויכוח איתו? זה הפחיד את אחי הקטן והרגיז את אימא שלי. שלא לדבר על כך שכנראה יש לי עכשיו זעזוע מוח.
מעתה והלאה, לעולם לא אפתח את הפה. למעשה, אולי לא אדבר איתו לעולם.
ואז, כשאהיה גדול מספיק, אני איעלם. לתמיד.
חלק ראשון:
שליש ראשון
פרק 1
סיידי
"הוא בא!"
מסכי האבטחה מראים את הלנד רובר חונה מלפנים. אני משחררת צרחה כשאני יוצאת מהמשרד ורצה לכיוון הכניסה למועדון.
סייג' פוגשת אותי ליד הווילון השחור שמפריד בין הלובי לאזור הראשי.
"תנשמי," היא אומרת ומרימה את ידיה. "הוא סתם מישהו, זוכרת?"
סתם מישהו.
סתם מישהו עם שני מיליון עוקבים באינסטגרם וכפול מזה באפליקציית פאנווידס.
סתם מישהו שניהלתי איתו משא ומתן — ואולי גם פלרטטתי איתו קצת — בשלושת החודשים האחרונים.
סתם מישהו שיכול להרים את המועדון שלנו.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומכריחה את הכתפיים שלי לרדת מהאוזניים ואת העין שלי להפסיק לקפוץ. אנחנו שומעות את טריקת דלת הרכב בחוץ, וסייג' ואני מסיטות יחד את הווילון.
הגבר הראשון שנכנס הוא נמוך קומה ומקריח.
לרגע אני נבהלת וחוששת שאולי עבדו עליי, ועל עוד כמה מיליוני אנשים.
אבל מייד אחריו נכנס ג'קס קינגסטון. מאה ותשעים סנטימטרים של יופי ברמה של האל אדוניס.
"מר קינגסטון." אני מחייכת כשאני מתקרבת ומושיטה לעברו יד.
הוא עוצר ליד הדלת ומלקק את שפתו התחתונה. נראה חלקלק וסקסי, לשונו אדומה, והצצה קלה אליה שולחת זרם של חום למרכז גופי.
"את ודאי סיידי," הוא אומר בקול צרוד ונינוח. "סיידי הסקסית."
הוא צוחק מהבדיחה של עצמו, וגומות חן מעמיקות בלחייו המפוסלות.
מובן שאני מצחקקת יותר מדי חזק ולגמרי יותר מדי זמן. הוא אמר את השם שלי.
סייג', גיבורה ואמיצה כתמיד, נכנסת ומצילה את המצב. "ג'קס, אנחנו כל כך שמחות שהגעת לחוטאים וקדושים. אני מקווה שאתה מבין שאנחנו לא יכולות לאפשר לצלם באזורים הציבוריים של המועדון, אבל אם תרגיש השראה, אתה מוזמן לצלם בכל אחד מהחדרים הפרטיים שלנו. ואם יש משהו שנוכל להציע לך בזמן שאתה כאן, תגיד לנו, בבקשה."
הוא משלב את זרועותיו ומחייך לסייג' כאילו היא פודל קטנה שזה עתה למדה ללכת על רגליה האחוריות.
"תראו אתכן. אני חייב לומר... מועדון סקס בבעלות שתי נשים זה כל כך מגניב."
מזווית העין, אני רואה את החיוך המאופק של סייג'. הבוסית העקשנית שלי קרעה את התחת כדי להפוך את המועדון למה שהוא, והיא לא סובלת גברים שמתנשאים מעליה בשום צורה, אופן או דרך.
לא שזה מה שג'קס עושה, הוא פשוט משתעשע. היא לא מבינה את התוכן שלו.
ג'קס צעיר ומתקדם. הוא בעל ברית אמיתי ורוצה את כל אותם הדברים שהיא רוצה — העצמת נשים והסרת הסטיגמה מתרבות המיניות. הוא מדבר על זה כל הזמן בחשבון האינסטגרם שלו.
"טוב," הוא אומר בקריצה, "בואו נבדוק את המקום." הוא מנופף לעבר הגבר החסון שנשאר לעמוד בלובי כאילו זה התפקיד שלו.
כשאנחנו נכנסים למועדון, אני מנסה להישאר לצידו של ג'קס. אני רוצה שהוא ירגיש חופשי לבדוק ולהתרשם. חשוב שהוא יקבל רושם ראשוני טוב. אם הוא יצלם כאן תוכן וישתף אותו ברשתות החברתיות, זה יכול להיות משמעותי מאוד עבורנו.
החלום שלנו לפתוח עוד מקום יכול להתגשם בקלות עם נקבל חשיפה בקנה מידה ארצי.
"וואו," הוא אומר ונעמד באמצע החדר, "המקום הזה מטורף."
רחבת הריקודים שוקקת חיים הערב. אנשים מציצים לעברנו וחלקם בבירור מזהים את ג'קס.
"יש לנו בר שמציע את כל המשקאות," אני אומרת ומצביעה שמאלה, "ויותר מעשרים חדרים פרטיים עם נושאים ואביזרים מגוונים."
ג'קס מחייך אליי, ואני מרגישה שהלחיים שלי מתחילות לבעור. "אביזרים, אה? את מתכוונת להראות לי גם אותם בסיור?"
אני צוחקת, מסיטה את מבטי וטופחת לו בחביבות על הזרוע. כשאני מרימה את ראשי ורואה את סייג' מביטה בי בעיניים רחבות, אני מבינה שאולי אני קצת יותר מדי מפלרטטת.
"סייג'," אחד המלווים שלנו קורא מהמסדרון. "יש לך שיחה."
היא מנופפת לדין לפני שהיא פונה אליי ואל ג'קס. "אני מקווה שתסלח לי. סיידי היא מנהלת הרחבה שלנו ויותר ממוסמכת להראות לך את המקום. אהיה בסביבה אם תצטרך משהו."
ג'קס מניח את זרועו על כתפי. "אני בטוח שנסתדר מצוין."
סייג' מסתכלת עליי במבט נוקב, ואני יודעת מה היא חושבת. שהוא פלרטטני מדי, נוגע מדי, לא מקצועי מדי, אבל היא פשוט מגוננת.
היא לא יודעת שאני אתן לג'קס קינגסטון לעשות לי בתוך המועדון כמעט כל מה שירצה — נקודה. וגם אם לא ארצה בכך, יש לנו אבטחה מקיפה שתתערב ברגע שאצטרך — אבל אני לא אצטרך.
"כן," אני אומרת בעדינות ומנסה לסמן לה עם העיניים, "אני אמשיך מכאן."
באנחה עמוקה היא מסתובבת וצועדת לעבר המשרד.
"טוב, סיידי הסקסית," הוא אומר ופורע את שערי. "קדימה, תראי לי את מועדון הסקס שלך."
תחילה אני מובילה את ג'קס דרך האזורים המרכזיים במועדון, אבל טווח הקשב שלו חלש במקרה הטוב. רוב הזמן אני מבחינה במבטו עובר מסביבתו אליי. אני לא רוצה להקדים את המאוחר, אבל אני מרגישה לוהטת הלילה, ואני אופטימית מאוד לגבי הכיוון שהערב מתקדם אליו.
מה אם הוא יצלם סרטון סקס איתי לעמוד שלו?
וואו, סיידי. תירגעי. הוא רק נכנס לפני חמש דקות.
שלא לדבר על זה שרוב הבנות שהוא מעלה בעמוד שלו רזות כמו מקל עם חזה זקור ושיער פלטינה — לא ג'ינג'יות גבוהות ועסיסיות.
אאוץ', זה נשמע ממעיט בערכי אפילו בראש שלי. אז מה אם אני לובשת מידה ארבעים וארבע ויש לי חזה גדול? הוא צריך להרגיש בר מזל בטירוף אם אופיע בעמוד שלו.
הרבה יותר טוב.
בכל זאת, אני מוצאת את עצמי מרימה את הציצים ושואבת את הבטן פנימה כשהוא מדבר. הוא נשען בכתפו על הקיר, מחזיק ביד וודקה רד בול, ומספר לי איך העמוד שלו התחיל ואיך הוא הופתע כשהתחיל לתפוס תאוצה.
הוא כל כך צנוע ומחובר לקרקע.
"טוב, אני חייבת להודות," אני אומרת ומטה את ראשי כשאני מרימה את המבט אליו. "אני מעריצה שלך כבר לא מעט זמן."
קצה פיו מתרומם לחיוך סקסי. "באמת?" הוא מושיט יד ומושך בעדינות באחד מתלתליי האדומים. "ומה בדיוק התוכן האהוב עלייך ממה שאני מעלה?"
אני נושכת את שפתי התחתונה כדי לא לחייך. "אתה רוצה לדעת?"
"תמיד."
"תוכן הסולו שלך," אני עונה ומרגישה את הסומק שעולה בלחיי. אפילו בלי להביט במראה, אני יודעת שלחיי וצווארי אדומים כמו עגבנייה.
הרגע הודיתי בפני הגבר הזה שאני דלוקה עליו, שאני צופה בו מאונן, ושאני אוהבת את זה. איך שהוא מציב את המצלמה בזווית שמראה את הפנים שלו כשהוא נוגע בעצמו. הגניחות. האנחות. אני מתגרה רק מהמחשבה על זה.
"טוב," הוא אומר בקריצה קלה. "את משתמשת בחדרים האלה בעצמך?"
אני מרגישה כאילו ויתרנו לגמרי על הסיור. בטח אני צריכה להרגיש רע שגנבתי את הפוקוס שלו מהמועדון, אבל אני עסוקה מדי בלטרוף את כל תשומת הלב שהוא מקדיש לי.
אני מרימה את כתפי בפלרטטנות. "לפעמים."
"יש לך חדר מועדף?" הוא מתקרב עוד יותר.
"יש לי כמה." אני מרגישה בוערת תחת מבטו הלוהט. הבושם שלו מריח מדהים, והוא נראה אפילו יותר טוב במציאות מאשר באינטרנט.
"תראי לי?" הוא שואל ומניח למבטו לחמוק מטה אל שדיי ובחזרה אל פניי.
בלי מילה נוספת, אני לוקחת את ידו ומובילה אותו לאורך המסדרון. החלק הזה היה פעם אזור וי־איי־פי, אבל סייג' ביטלה אותו כשקיבלה את הבעלות על המועדון. הייתי כאן לפני השינוי — כשהאקס הכושל שלה היה האחראי, וכל האגף הזה היה מלא סוטים עשירים ודוחים שחשבו שהם מנהלים את המקום.
עכשיו המקום מעוצב בהידור, בטוח ופתוח לכל אחד.
כשאנחנו עוברים ליד דלת המשרד האחורי, אני מתפללת שסייג' לא תצא משם ותראה אותי מושכת את אחד מהמשפיענים הפוטנציאליים שלנו לחדר אישי. אני יכולה לטעון שזה רק חלק מהסיור ושאם אראה לג'קס כמה המקום מדהים, הוא בטוח יחזור לכאן וישתף את העוקבים שלו.
אנחנו נכנסים לאזור הבר הישן של הווי־איי־פי, שמעוצב בגווני ורוד חמים וירוק יוקרתי. במרכזו כדור דיסקו ופרחים מקשטים את התקרה.
"וואו," ג'קס ממלמל לעצמו. "אף פעם לא ראיתי מועדון סקס כזה."
"אנחנו פונים לקהל מגוון," אני עונה בביטחון.
"אני אוהב את זה," הוא אומר בחיוך.
תחושת גאווה מציפה אותי. המוח שלי עושה את הדבר שהוא עושה תמיד — הוא מתחיל לדמיין את האפשרויות. מה אם ג'קס באמת יתחבר למועדון וגם אליי? מה אם נתחיל לצאת ונקים שותפות בין המותג שלו ושלנו? אי אפשר יהיה לעצור אותנו. המועדון הזה יוכל להיות הטוב ביותר בכל המדינה. בכל העולם.
אני ממשיכה לגרור אותו לכיוון החדר השמאלי. לאחר שאני פותחת אותו, אני מציצה מסביב לוודא שאף אחד לא צופה בנו ומושכת אותו פנימה.
אני מתנהגת בפזיזות, או לפחות זה מה שהקול הקטן בראש מזכיר לי. אני מתקדמת מהר מדי, לא חושבת בהיגיון, בולעת את תשומת הלב שלו ומרשה לתשוקות שלי להשתלט בלי לחשוב על ההשלכות אפילו לרגע.
אבל איך אוכל לעצור? במיוחד עכשיו שהוא מושך אותי אליו וגופי נצמד אל הגוף הגבוה והשרירי שלו.
"לא ככה הפגישה הזאת הייתה אמורה להתנהל," אני ממלמלת בשקט כשהוא מרים את סנטרי.
"באמת? אני חושב שהיא מתקדמת טוב מאוד," הוא עונה בחיוך זחוח.
הוא מנשק את שפתיי ברוך, אבל בלהט, והכול מתחיל להתקדם מהר מדי. כמו משב רוח שהופך לטורנדו, אנחנו מתנשקים ומתנשקים עד שאנחנו שוכבים על המיטה הרכה, הוא מרים לי את השמלה ותוך כדי פותח את כפתור הג'ינס שלו.
זה שונה לגמרי מהסצנות שהוא מצלם לערוץ שלו. לרוב הן ארוכות יותר, עם הרבה משחק מקדים.
למעשה, זה מתקדם כל כך מהר, שנדמה לי שאני נשארת מאחור.
"את מוגנת, נכון?" הוא ממלמל לתוך צווארי.
"אוף —" אני נאנחת ולא רוצה לענות על השאלה הזאת. אנחנו לא אומרים פה מוגן. זה מרמז שמישהו אחר לא מוגן. "אני נבדקת באופן קבוע ותמיד שלילית," אני אומרת במבוכה.
סקס ללא קונדום הוא לא רעיון טוב, בלי קשר לתוצאות הבדיקות. אין לי סיבה לסמוך על ג'קס. אני יודעת את זה. לעזאזל, אני מטיפה לדברים כאלה כמעט מדי יום.
אבל אין שום היגיון. יש רק את הכמיהה והתשוקה, ואת הדרך שבה רציתי את זה.
מי אני שאעצור עכשיו?
לפני שאני מבינה מה קורה, הזין שלו נדחף בין רגליי. זה מהיר ומעט כואב, אבל אני עוצמת את עיניי ומנסה להגיע למקום מנטלי שבו אוכל ליהנות. זה פשוט קורה כל כך מהר.
הוא גונח באוזני כשהוא מזיין אותי, ואני מזכירה לעצמי בשקט — זה ג'קס קינגסטון, לכל הרוחות. הוא אלוהי הסקס. לכל אחת יהיה מזל להזדיין איתו, וכל אישה בסרטונים שלו כמעט יוצאת מדעתה מהנאה, מה לא בסדר איתי?
אני מטה את האגן, צובטת את פטמותיי ומנשקת את צווארו.
כל דבר כדי לנסות לתפוס רגע קצר וחולף של אקסטזה לפני שזה נגמר.
אבל מהר מדי הגניחות שלו הופכות חזקות ומאומצות יותר, הוא רועד, ואני יודעת שזה נגמר.
הוא צונח עליי, ואני בוהה במלאכים המצוירים שעל התקרה, מנסה לשכנע את עצמי כמה נהדר זה היה.
"וואו," אני לוחשת באנחה.
"שיט, אני מצטער," הוא גונח לתוך צווארי. "אני לא יודע מה קרה לי. את פשוט כל כך סקסית."
אני מכריחה את עצמי לצחקק ומנענעת בראשי. "זה היה... נהדר."
בלי תגובה, הוא קם מעליי ודוחף את הזין שלו בחזרה לג'ינס. "המועדון הזה הוא משהו אחר," הוא אומר לעצמו.
אני עדיין שוכבת על הגב והשמלה הכחולה הצמודה שלי מקומטת מעל ירכיי. הזרע שלו נוזל ממני, ואני מצפה שהוא לפחות יביא לי משהו לנגב איתו.
זה לא שהוא מנסה להיות גס רוח, הוא פשוט קצת... אטום. אני בטוחה שיש עליו הרבה לחץ עם התהילה החדשה שלו וכל זה. אז זה בסדר.
אני מצמידה את ירכיי, מתרוממת ומושיטה יד לטישו שעל שידת הצד. בזמן שהוא מביט בטלפון שלו, אני מנגבת בעדינות את עצמי וזורקת את הנייר המקומט לפח.
"אז —" אני אומרת ומסדרת את השמלה. "רצית לצלם תוכן לעמוד שלך? החדר הזה יתאים מאוד."
לא הייתי מסרבת לסיבוב שני, במיוחד אם המשמעות היא שגם אני אוכל לגמור.
בלי להרים את המבט מהטלפון, הוא עונה, "לא, מותק. אני חייב להיות בצילומים עוד שעה. הלוואי שיכולתי, באמת."
אכזבה מציפה אותי וצורבת מבפנים כמו אדים רעילים.
לבסוף, הוא מרים אליי מבט בחיוך מאולץ. "אבל יהיה אכפת
לך אם אחזור? אני ממש אוהב את המקום ואשמח לראות אותך שוב."
הגב שלי מזדקף וגבותיי מתרוממות. זה היה מתוק מצידו.
"כן, כמובן! מתי שתרצה. ותוכל לצלם את עצמך... או אותי."
אני מעלה חיוך נבוך על הפנים, והוא מייד קונה את זה, מכניס את הטלפון לכיס ומושך אותי שוב אליו.
"את מתוקה כמו עוגה." אני מצפה לנשיקה, אבל במקום זאת הוא טופח לי על האף. "אשמח לצלם פה סצנת סולו, ומכיוון שאת כל כך אוהבת אותן, אולי תוכלי לקבל הופעה חיה."
"אשמח מאוד," אני אומרת ונושכת את שפתי.
הוא מציץ בשעונו. "פאק, אני חייב ללכת. אני ממש שונא לברוח ככה."
"זה בסדר," אני אומרת ומנענעת את ראשי. "אתה עסוק, אבל באמת היה כיף ואני מקווה שנוכל לעשות את זה שוב."
הוא אוחז בכתפיי ומביט בי עם ניצוץ בעיניים וגומות בלחיים. פאק, הוא כזה חתיך.
"מותק, אני ממש אשמח לעשות את זה שוב איתך."
במהירות, הוא מצמיד את שפתיו למצחי ואז פונה אל הדלת. בנפנוף יד אחרון מתוק, הוא נעלם ומשאיר אותי לעמוד לבד באמצע החדר.
אני נשארת עם תערובת של התרגשות וחרטה בבטן. הרגע עשיתי סקס עם ג'קס קינגסטון, והוא היה כל כך מלא תשוקה אליי עד שלא יכול היה לשלוט בעצמו.
אני אמורה להתרגש מזה.
אז למה אני מרגישה כל כך רע?
