קול ממרחקים עצומים קרא לליאם לפתוח את הארון, וגל קור חלף בגופו.
הוא הביט בארבע קערות הזהב ונשימתו נעתקה.
ליאם ניסה להבין מדוע הוא מוקסם מהן כל כך, אבל ראשו היה מעורפל.
הקערות נראו לו עתיקות, וזה היה הדבר היחיד שהוא יכול לקבוע בוודאות.
הן ממקום אחר.
אולי מזמן אחר.
כוח חזק מִגנט את הלב שלו, ולא אִפשר לו לנתק את עיניו מהקערות.
האם הן כישפו את ליאם? ואם כן, למה דווקא אותו?
האם יוכלו הדמויות שחרוטות עליהן, והכתב הלא מוכר, לפזר את הערפל הכבד מעל הסוד שלהן?
ליאם נזכר שאסור לו להיכנס כך סתם לחדר האחורי, וזה גרם לו חרטה עמוקה. מוטב שיניח להן ויחזור לחדרו.
אבל מישהו צריך להפעיל את הקערות ולגרום להן לתקשר עם העולם שאליו הן שייכות, ויש רק דרך אחת לעשות את זה: האדם הראשון שייתקל בהן ושיש לו את כוח החיים — אומץ, חמלה, אמת ותבונה — הוא הראוי להחזיר אותן לממלכת סַארְפּוֹל.
איריס בֶּק היא המורה הכי מפחידה בבית הספר, ודווקא היא המחנכת של ליאם. בכל פעם שהיא מתעצבנת על הכיתה, העיניים האפורות שלה מתכווצות והמשקפיים העגולים מחליקים למטה על האף הנשרי, כשהיא חורקת ציפורניים על הלוח וצועקת בקול צורם, "פעם הילדים למדו ברצינות... והיום מה? רק שיעור חופשי יש לכם בראש. אהה כן, וטלפון!"
ליאם לא סובל אותה. בגללה הוא שונא ללכת לבית הספר, ובגללה הוא חובש כובע רחב שוליים ומנסה להתחבא ממנה בכל פעם שהיא שואלת, "מי לא הכין שיעורי בית? שירים יד!" ליאם אוהב לקרוא במיוחד על מלחמות ועל מלכים מתקופות עתיקות, אבל כשאיריס מלמדת את הנושאים האלה, השיעורים שלה משעממים ובלתי נסבלים, והמחשבות שלו תמיד עפות מחוץ לחלונות הכיתה, מעל לגדרות בית הספר, אל חורשת העצים שמשתרעת הלאה על פני הר הכרמל.
ליאם בן אחת־עשרה. הוא רזה ויש לו פנים חיוורות, שיער שחור ועיניים ירוקות כמו של אמא שלו סוזי. לליאם אין הרבה חברים בכיתה. הוא חושב שרובם משעממים מדי — אולי בכל זאת המורה איריס צודקת שרק טלפון יש להם בראש — חוץ מאביגיל ונבו, שהם נורמלים בעיניו. בהפסקות הוא משחק איתם שחמט במסדרון ליד הכיתה, ותמיד מנצח אותם. סבא שלו שלמה, אבא של אמא סוזי, לימד אותו לשחק שחמט כבר בגיל חמש. סבא נפטר לפני שנה, ואין יום שליאם לא חושב עליו ומתגעגע אליו מאוד. לליאם אין אחים ואחיות, וסבא היה כל עולמו. בסוף כל יום לימודים סבא היה מחכה לו בשער בית הספר, ויחד הם היו צועדים הביתה ברחובותיה העולים והיורדים של שכונת אחוזה בחיפה. הם היו אוכלים ארוחת צהריים ואחר כך משחקים שחמט או צופים בערוץ "נשיונל ג'אוגרפיק" בטלוויזיה, עד שההורים של ליאם היו חוזרים מהעבודה בשעות הערב המאוחרות.
יום אחד נכנסה המורה איריס לכיתה בצעדים קטנים ובגו כפוף, כשהיא אוחזת בשתי ידיה הר של ניירות וספרים, ותיק שחור מרופט תלוי על כתפה. השווֹנצים בשערה האפור קפצו בצידי ראשה ומאחוריהם הזדקר קוקו־פקעת מבולגן.
"שיהיה כאן שקט!" צעקה והניחה את התיק על הכיסא. "היום נתחיל נושא חדש בהיסטוריה. נלמד על מצרים העתיקה."
רחש קל עבר בכיתה וכולם הוציאו את החוברות מהתיק. נבו, שישב ליד ליאם, לחש לו ששכח את החוברת בבית, וליאם מיד הניח את החוברת שלו באמצע השולחן, כך שנבו יוכל לעקוב אחרי איריס, שכמו בכל שיעור קראה בקול מונוטוני, ואחר כך נאמה במונולוג אין־סופי כאילו היתה לבד בכיתה.
"אוף, עוד פעם היא חופרת. למה היא לא מראה סרטונים של הפירמידות וזהו?" הרהר ליאם, והמחשבות שלו מיד עפו למקום אחר. הוא חשב על סבא שלו והרגיש דקירה בלב. הוא חשב גם על ההורים שלו, אפרים וסוזי ריבלין, שאתמול בקושי ראה אותם בבית. אבא ואמא של ליאם הם האנשים הכי עסוקים בעולם. הם מדענים וחוקרים בעלי שם עולמי — אבא שלו בפיזיקה, ואמא שלו בכימיה. רוב שעות היום הם נמצאים ב"מרכז לחקר חומרים ותופעות טבע" בטכניון. הוריו של ליאם הכירו זה את זה כשלמדו באוניברסיטה. הם עבדו יחד על פרויקט גמר משותף וקיבלו עליו אות הצטיינות. אחר כך האהבה השתלטה עליהם והם החליטו להתחתן, ולאחר כמה שנים ליאם נולד. מאז שסבא נפטר, ליאם חוזר הביתה לבד מבית הספר, מחמם רביולי עם רוטב פסטו, האוכל הכי אהוב עליו בעולם, ואוכל מול הטלוויזיה. לפעמים אין לו תיאבון והוא מדלג על ארוחת הצהריים ומשחק שחמט או משחקי מלחמה במחשב, וכשנמאס לו הוא שוב חוזר לטלוויזיה. את שיעורי הבית הוא בקושי מכין. הם משעממים ומיותרים לדעתו.
בזמן שהמורה איריס נאמה על הפרעונים, בהה ליאם בחלון וניסה להתנחם בידיעה שסוף השבוע מתקרב, אז יוכל לבלות עם הוריו. באמצע השבוע אין להם זמן פנוי בשבילו.
"אולי אציע לאבא ואמא לנסוע לחוף הים... או... ל'מדעטק'," הרהר ליאם, ופתאום פילחה צרחה עזה את המחשבות שלו והדהדה בין קירות הכיתה.
"אדון נבו! איפה החוברת שלך?" המורה איריס עמדה ליד הלוח בעיניים אפורות שהלכו והצטמצמו למבט חודר.
"זהו, אתה אבוד..." לחש ליאם מתחת לכובע רחב השוליים והביט בדאגה בפניו של נבו, שנראו כמו עוגת גבינה מעוכה. המורה איריס נעמדה מול השולחן שלהם ושילבה ידיה מאחורי גבה הכפוף.
"זאת פעם שלישית שאתה לא מביא חוברת!" גערה, והמשקפיים שלה רטטו וגלשו לקצה אפה, "הילדים של פעם לא היו שוכחים להביא ציוד. הם היו אחראים. מה קורה לכם? אני לא מבינה."
נבו ניסה לומר משהו ויצאו לו מילים מגומגמות ולא ברורות, והמורה איריס קטעה אותו מיד.
"אני רוצה לראות מה יש לך בתיק. מה היה לך חשוב יותר להביא במקום חוברת היסטוריה?" המורה איריס התכופפה בתנועה חדה לעבר התיק של נבו המבוהל.
ליאם הביט בה בעיניים בוערות כאילו יצאה מתוכן להבת אש ענקית, ובשנייה שנגעה כף ידה השמאלית של המורה הזועמת בתיק של נבו, נשמע צליל 'קנאק' ארוך מתוך גבה, והיא נשארה קפואה באוויר כמו הפסל של האתלט היווני זורק הדיסקוס.
"איייי אייי אההה!" המורה איריס קרסה על הרצפה.
התלמידים נבהלו, וצעקות נשמעו מכל עבר למראה המורה שהשתטחה כמו גופה. ליאם הביט בהמולה שהתגברה בכיתה ולא ידע מה לעשות. גיא ונועה התעשתו ראשונים ורצו למזכירות להזעיק עזרה. מה שקרה אחר כך לא יישכח לעולם. המנהל אילן גבאי הזמין אמבולנס שפינה את המורה, מייללת מכאבים, על אלונקה לבית החולים, אל מול מבטים מבוהלים של תלמידי הכיתה.
למחרת נכנס אילן המנהל לכיתה והודיע: "המורה איריס צריכה לעבור ניתוח גב. היום אני אלמד אתכם חשבון במקום היסטוריה, ובשבוע הבא תגיע מורה מחליפה."
אילן היה מורה לחשבון שרק לפני שנתיים התמנה למנהל בית הספר. ליאם חיבב אותו מאוד מאז שהוא הסכים להצעה של סבא לרכוש לוחות שחמט לכל הכיתות בבית הספר. אילן אף אישר לסבא להגיע פעם אחת לבית הספר ללמד נציגים מהכיתות שחמט, והעניק לו תעודת הוקרה על היוזמה.
"אבל מי תהיה המורה המחליפה שלנו?" שאלה נועה עם הנמשים, ואילן השיב בחיוך קטן שבצבץ בזווית הפה, "המורה קתרין גרין. אני אכיר לכם אותה. אני בטוח שהיא תעשה איתכם עבודה טובה."
מסביב נשמעו לחשושים, "קתרין? זה נשמע כאילו היא לא מפה." בכל מקרה, כולם שמחו שתהיה להם מורה שהיא לא איריס בֶּק.
גם על פניו של ליאם נפרש חיוך. בפעם הראשונה זה שנה הרגיש משהו חם זורם בליבו, משהו שאולי מסמן עבורו תקווה לימים טובים יותר מאז שסבא כבר איננו. הנה תהיה לו מורה חדשה, ומחר סוף שבוע שחיכה לו כל כך, ובטח להורים שלו יהיה זמן פנוי להקדיש לו. הוא יספר להם על מה שקרה למורה איריס. ואולי אבא יסכים סוף־סוף לשחק איתו שחמט.
אבל ליאם לא ידע שלהורים שלו, אפרים וסוזי ריבלין, היו תוכניות אחרות לגמרי.
בארוחת הבוקר בשבת, אמא העמיסה בקערה גדולה סלט עלים ופטריות יער. ליאם הביט בקערה המלאה במיני עלים ירוקים שביניהם בצבצו פטריות לבנות, וזה עורר בו גועל.
"אתה חייב לאכול גם ירקות. אי אפשר לחיות רק על רביולי ברוטב פסטו," אמא הניחה את הקערה ליד הצלחת של ליאם. "אז תערבב את הרביולי עם הסלט," הציעה כשראתה סלידה נמרחת על פניו.
"אבל אני לא אוהב פטריות," מחה ליאם ונעץ מזלג בריבוע רביולי, מיהר להכניס אותו לפיו והסיט מבטו אל אבא.
"ליאם, תנסה לפחות. אתה לפעמים כזה עקשן, אני לא מבינה ממי לקחת את התכונה הזאת," אמא מזגה לעצמה מיץ תפוזים לכוס.
נראה שהפעם היא תוותר לליאם, אולי כי היתה מותשת מכל השבוע העמוס שעבר עליה באוניברסיטה, ואולי כי מאז שאבא שלה נפטר היא התרככה מעט ביחסה לליאם. לרוב היא לא ויתרה לו. סוזי תמיד אומרת את המילה האחרונה. אפילו על השם "ליאם" היא התעקשה. היא אוהבת מאוד את העבודה שלה, והיו לה כמה גילויים פורצי דרך במחקרים שעשתה בשנה האחרונה. כמו המחקר האחרון, שבו גילתה חומר אורגני המצוי בפירות יער כחולים וסגולים, שיש לו השפעה טובה על מצב הרוח של בני האדם.
ליאם הביט באימו שסירקה באצבעותיה את שערה השחור והחלק, ותהה מתי היא תשאל אותו על בית הספר ובכלל על מה שקורה איתו. בדיוק כשרצה לומר משהו, אבא הרים את ידו ושאב לפיו בקול רועש כף מרק תירס ואטריות, ונראה שנהנה מאוד. אבא לא היה אכלן גדול. הוא היה גבוה ורזה, והיתה לו קרחת קטנה. ליאם התרגל לראות את אביו תמיד עם כְּתֵפוֹת (שלייקעס) מחוברות למכנסיים שלו. הוא לא היה אופנתי במיוחד, אפילו המשקפיים שהרכיב נראו כאילו נלקחו מהמאה הקודמת. אבא של ליאם הוא מדען בטכניון, העוסק בפיזיקת חלקיקים. גם כשהוא חוזר מהעבודה הוא ממהר לחדר שלו במרתף, לבצע מדידות במחשב כדי להוכיח תאוריות שהמציא. הוא גם אוהב לקרוא ביוגרפיות על מדענים מפורסמים בעולם. אבא ממעט לדבר על משפחת ריבלין, שבה הוא גדל. פעם נפלט לו שאין לו שפה משותפת איתם. במשפחת ריבלין היו עורכי דין, בנקאים ובעלי עסקים. האחים של אפרים גרים בארצות הברית, חוץ מאחותו ויקטוריה, שגרה בקיסריה, ואיתה הוא נפגש לעיתים רחוקות. דבר אחד היה משותף לכל בני ובנות משפחת ריבלין: לכולם היה פגם גנטי בקצה הגבה הימנית, קרוב לאף. השערות צמחו שם לכיוון הפוך משאר שערות הגבה. ליאם שמע פעם את אמא שלו אומרת לאביו, "איזה מזל שהגבה של ליאם לא כמו שלך." מאז ליאם עומד מדי פעם מול המראה ובוחן את הגבה שלו, מוודא שהיא צומחת בכיוון הנכון.
כשסיים ליאם לאכול את הרביולי, הוא פינה את הצלחת לכיור.
"הי... תראי איזה ילד עצמאי יש לנו. אני שם לב שהוא גם גבה בכמה סנטימטרים. את רואה שאפשר לגדול רק מרביולי?" אבא חייך וקרץ לאמא, שסקרה את ליאם מכף רגל ועד ראש.
"נכון, אבל בכל זאת הוא צריך לגוון את התזונה שלו," אמא לגמה שלוק מיץ תפוזים אחרון.
ליאם החליט שזה זמן טוב לספר להם על מה שקרה למורה איריס ולהציע להם לנסוע לחוף הים, ואם לא יסכימו, אז יציע לאבא לפחות לשחק איתו שחמט. אמא של ליאם לא הכי מתעניינת בשחמט.
"איריס המחנכת צריכה לעבור ניתוח בגב ולא תהיה בבית הספר עד להודעה חדשה," אמר ליאם.
אבא הביט בליאם מופתע, "איריס המחנכת שלך? חשבתי שהמנהל הוא המחנך שלכם. נו, מה שמו, אזולאי? בנאי? רגע לא, זכאי?" שאל אבא.
"לא, לא... המנהל מלמד רק חשבון וקוראים לו אילן גבאי. הלוואי שהוא היה המחנך. איריס מכשפה!" ליאם היה נחרץ.
"נו טוב. גם לי היתה מורה מכשפה כשהייתי קטנה," אמא נראתה מהורהרת, "היא נתנה לנו המון עונשים מטופשים. פעם אמרה לי לקפוץ חמישים פעמים על רגל אחת מול הכיתה ולהגיד 'יותר לא אצייר צורות גאומטריות בשיעור'."
"אז מי תהיה במקומה?" אבא הביט בשעון היד שלו.
"מורה מחליפה בשם קתרין. ככה אמר אילן המנהל."
"אם כך לא תלמדו כלום. מורות מחליפות לא משקיעות כי הן יודעות שהן על זמן קצוב," פסקה אמא בהחלטיות. אמא תמיד יודעת הכול.
"המורה איריס בדיוק התחילה ללמד על מצרים העתיקה. הלוואי שהמורה המחליפה תמשיך עם זה. סבא פעם סיפר לי על הפרעונים שהיו להם פירמידות ענקיות," אמר ליאם ושם לב שאמא השפילה את עיניה הירוקות, והתחרט שהזכיר את סבא. אמא לא מדברת עליו מאז שנפטר. היא תמיד מאופקת, ואף פעם לא מפגינה את הרגשות שלה. ליאם הרגיש שגם לאמא לא היה קל להיפרד מאביה, שכל כך אהבה.
"סוזי, הספקת לקרוא את המאמר ששלח אתמול בר־און במייל?... זה על גילוי חומר דו־ממדי חדש ומבטיח בסינגפור," אבא שוב הביט בשעון, "צריך לחזור אליו עם משוב עד מחר," הוא מתח חזק את כתפות מכנסיו.
פרופסור בר־און היה ראש המרכז לחקר חומרים ותופעות טבע בטכניון.
"אני צריכה קודם להכין את יומן הפגישות לשבוע הבא, ולעבור על כמה דוחות של ניסויים. אתפנה לזה אחר כך," אמא פינתה בזריזות את קערת הסלט הריקה לכיור.
"אבל רציתי... רציתי..." ליאם ניסה לומר משהו, והרגיש כאילו כדור פינג פונג חוסם את גרונו.
"ליאם, לך להכין שיעורי בית. אני בטוח שהמנהל בנאי נתן לכם שיעורים במתמטיקה," אבא קטע אותו.
"גבאי," תיקן ליאם.
"רעיון מצוין לסיים את שיעורי הבית, ליאמי," אמא תמיד קוראת לו ככה כשהיא רוצה להיות נחמדה אליו.
ההורים של ליאם לא ידעו שכבר שנה הוא מזלזל בהכנת השיעורים, ולא ידעו שהוא כל כך חיכה לסוף השבוע הזה.
עיניו של ליאם נמלאו עצב. הוא הרגיש כאילו מישהו חובט בבטנו כמו בשק אגרוף. כל הדברים שתכנן לעשות עם הוריו נראו עכשיו מטושטשים כמו הפסים במעבר החציה, כשחצה פעם עם סבא תחת גשם אלכסוני חזק ומכונית כמעט דרסה אותם.
אבא ואמא הלכו לחדר העבודה ושקעו אל תוך דוחות ומאמרים. הם לא שמו לב שבנם יחידם פסע גם כן לחדרו, הדליק את המחשב ושיחק נגדו שחמט, בעיניים דומעות. מדי פעם שמע ליאם צלצול טלפון ואחר כך את אבא מדבר וזורק לאוויר מילים כמו 'שרפות', 'שיטפונות', 'רעידות אדמה', ואז את אמא מדברת באריכות עם עמיתים שלה בטכניון על "החומר הדו־ממדי המבטיח מסינגפור שעשוי להשפיע על האנושות." ליאם הרגיש שמשהו חשוב מתרחש סביב המאמר של פרופסור בר־און. הוא לא ידע מה, אבל הבין שאסור לו להפריע להוריו.
אחר הצהריים שמע ליאם זמזום בטלפון שלו, וראה על הצג המון הודעות שנבו שלח לו כבר מהבוקר. בכולן חזר אותו הנוסח, "רוצה ללמוד איתי למבחן במדעים?"
ליאם היסס ואז הקליד במהירות, "לא, אין לי חשק."
השעות חלפו כמו מסטיק והלילה הגיע. ליאם עמד בפיג'מה והשקיף מחלון חדרו על הבתים שנפרשו תחתיו במדרון הכרמל. בין הבתים הכהים זהרו אורות פנסי רחוב. הירח האיר את השמיים ומרח אותם בטורקיז בהיר.
"הלוואי שיהיה כבר בוקר. מחר המורה המחליפה תבוא," הרהר והגיף את התריסים. כשזחל למיטה נזכר שוב במבחן במדעים, שאליו לא למד בכלל, "אוי לא. המבחן מחר..." הוא התכווץ מתחת לשמיכה ושקע בתוך החשכה. הוא התפלל שיצליח במבחן. הוא לא רצה לאכזב את הוריו.
