א.
"מַתָּנָה"
הדבר קרה ב-17 לאוגוסט בשעות הבוקר. תדהר ישב ע"י השולחן, בחברת ירמיהו וסעדיה, וכולם אכלו פת שחרית. על ידם היו מונחים כל עיתוני הבוקר ותדהר עיין בהם אגב שתיית הקפה.
כשכלתה הארוחה וסעדיה קם לאסוף את הכלים מעל השולחן נשמעה דפיקה על הדלת ונושא המכתבים[1] נכנס עמוס חבילות ומכתבים.
– בשביל האדון תדהר – אמר בהושיטו מכתבים אחדים, – והינה גם חבילה קטנה שנשלחה באחריות[2]. בבקשה לחתום על הקבלה.
תדהר חתם והשיב את פנקס הקבלות לנושא המכתבים. אחרי שהלך – העיף עין על המכתבים, פתח אחדים מהם וקראם במהירות. לבסוף לקח את חבילת הדואר והסתכל בה מכל הצדדים.
– מה זה יכול להיות? – שאל בליבו בהתבוננו היטב בחבילה. – חבילה מביירות?! – השולח עזיז אפנדי?! מוזר הדבר בעיניי! מי הוא עזיז אפנדי? – ובדברו, היטה את אוזנו לחבילה ודפק על גבה בהופכה מכל הצדדים.
ירמיהו וסעדיה עקבו בתשומת לב את[3] מעשי תדהר. לבסוף פקעה סבלנותו של הנער, אשר היה מטבעו סקרן גדול, וישאל את תדהר:
– וכי למה לך לחקור כל כך? פתח, ותראה מה נמצא בפנים וממי זה.
ירמיהו ותדהר הצטחקו.
– אומנם צדקת סעדיה – ענה תדהר – אולם בטרם שנפתח את החבילה – רוץ אל המטבח והבא[4] איתך בקבוק ספירט[5] וקערה.
הנער פתח את עיניו לרווחה מרוב תימהון. רגעים אחדים עמד והסתכל בפני אדונו ורק אחרי שהלה חזר על דבריו – מיהר לעזוב את החדר.
בשובו – העמיד בקבוק ספירט עם קערה על השולחן.
תדהר הוציא מתוך מגירת השולחן אולר וחנית[6]. באולר התחיל לחתוך לאט-לאט את הבד, שבו הייתה עטופה החבילה. כשהוסר הבד – נתגלה ארגז עץ קטן מנוקב במקומות אחדים חורים קטנטנים.
סעדיה, שעמד בריחוק מה מתדהר, התקרב אל השולחן, בהתכוננו להציץ לתוך הארגז לאחר שיפתחו אותו, אולם תדהר שהרגיש בדבר – גרשו משם והלאה:
– סור הלאה, שובב קטן, אם חייך יקרים לך! ואתה ירמיהו – מלא נא את הקערה ספירט והכן[7] גפרור בוער. כשאפקוד – השליכהו לתוך הקערה המלאה.
סעדיה וירמיהו מילאו את פקודות תדהר.
אחרי שירמיהו הצית את הגפרור, לקח תדהר בידו האחת את הקופסה – ובשנייה הוריד חיש מהר את המכסה וטלטל את שני החצאים – מעל לקערת הספירט.
– אש! – פקד לירמיהו.
הקערה התלקחה באש כחולה. בין הלהבות התפתל דבר מה במהירות רבה.
– מה זה?! – קראו ירמיהו וסעדיה בקול.
תדהר לא ענה. חיש מהר תפש[8] את מעילו, שהיה תלוי על גב הכיסא, וכיסה את פי הקערה.
אחרי רגעים מספר הוריד את המעיל; ענן אדים התרומם מתוך הקערה. וכעבור דקות אחדות, נתגלתה קרקעית הקערה לעיני הרואים.
– כעת גשו הנה והסתכלו. – אמר תדהר אל ירמיהו וסעדיה וקירב את הקערה אל החלון הפתוח.
לעיניהם נתגלתה תמונה מעניינת: בתוך מעט הספירט העכור שכב נחש קטן בצורת טבעת שארכו 40-35 סנטימטרים. צבעו ירקרק צהוב. משני עברי פיו נראו שלפוחיות ירוקות. הנחש מת.
– זהו נחש ממין הכי ארסי. טיפה אחת מארסו עלולה להרוג ששה אנשים מבוגרים. – אמר תדהר.
– טיפה משל הקטן הזה!? – קרא סעדיה בתמיהה[9].
– כן סעדיה. ואם אינך נוטה להאמין, מייד אוכיח לך זאת.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
