הטלנובלה של סבתא
יום אחד, בתיכון, קצת לפני הבגרות בתנ"ך, החלטתי לשנות הרגל:
לקום בשמונה בבוקר וללכת לתגבור – דבר שהיה לא מובן מאליו בכלל לתיכוניסט כמוני, שלא היה מגיע לפני עשר לבית הספר, וגם כשהייתי טורח להגיע, את רוב השיעורים הייתי מבלה בקפטריה. אבל באותו יום, נזכרתי למזלי שממש בעוד שבוע הבגרות ואני לא סגור לגמרי על החומר, בלשון המעטה. אז הגעתי לתגבור.
המורה התחיל לתת הנחיות ואסטרטגיות לקראת הבחינה. הוא אמר שהבחינה מתנהלת בצורה של שאלות בחירה, ולכן מי שלא טרח ללמוד את כל החומר – מבט קורץ מצד המורה לכיווני – עדיף שיתמקד במה שהוא כבר יודע ויענה על זה במבחן.
אחד הנושאים שבחרתי היה הסיפור של אברהם אבינו. באחד הפרקים סופר על מערכת היחסים שלו עם אבא שלו, וספציפית על מקרה מסוים: אבא של אברהם היה עובד עבודה זרה והאמין בפסלים, וגם פיסל פסלים ומכר אותם. יום אחד אבא של אברהם החליט להשאיר אותו בחנות לבד, ואברהם שבר את הפסלים שהיו במקום. לאחר מכן, אברהם האשים פסל אחד בתקרית, וכשאבא שלו שאל אותו איך זה אפשרי שאחד הפסלים ישבור את הפסלים האחרים, אברהם ניגח אותו בטענה שזה באמת לא הגיוני שפסל אחד יעשה דבר כזה, ולכן זה גם לא הגיוני לחשוב שהפסלים האלה עושים משהו – הם הרי רק פסלים!
לא היה ברור לי למה לאברהם היה כל כך חשוב להבהיר את הנקודה הזאת לאבא שלו, והמורה ניסה להסביר לי שאברהם האמין באל אחד, ושהוא אבי המונותאיזם, שזו מילה שעד היום לא הצלחתי להגות או להבין.
ממש בסמוך לבגרות בתנ"ך סבתא עברה לגור אצלנו בבית, היא קיבלה את החדר הישן של אחותי הגדולה, הניחה בו את החפצים שלה והתיישבה על הספה בסלון.
אמא אמרה שסבתא כבר לא יכולה לגור לבד וכנראה תישאר אצלנו לתמיד, ובשונה מהתחזית שלי זה דווקא עבד נפלא. המון צחוקים משותפים, ריכולים על איך אמא הייתה כשהייתה בגילי ושלל אטרקציות שכנראה לא היו קורות עם אף אחד אחר.
אבל היה רק דבר אחד שהפריע – הטלנובלות של סבתא. שעות שלמות של צפייה בטלוויזיה, בתוכניות בספרדית, בלי תרגום, בפול ווליום. כולם תמיד היו עצובים בסדרות האלה והכול כרוך במעין דרמה שכזאת.
ערב אחד אבא שלי ואחי הקטן ישבו בסלון לראות משחק כדורגל, ואני, שאף פעם לא הצטרפתי אליהם כי לא כל כך התמצאתי במשחק ואפילו לא הייתי בטוח מה החוקים, החלטתי להצטרף. המשחק היה בין שתי קבוצות גדולות באירופה שלא ממש הכרתי ואני בטח לא זוכר, אבל אבא שלי ואחי הקטן כנראה כן.
צעקות כמו "תמסור לו", "תבעט כבר", "יותר מהר" ו"יא אפס, על מה משלמים לך כל כך הרבה כסף לעונה", נשמעו לכל עבר, ואני, לא כל כך קשור למצב, נשארתי בכל זאת, כי כבר מזמן לא ראיתי טלוויזיה מאז שסבתא עברה לגור אצלנו, וזה בהחלט היה שינוי מרענן מהטלנובלות שלה.
כעבור שבוע מאותו משחק כדורגל, משהו קצת השתנה בהתנהגות של סבתא. כשהייתה רואה טלוויזיה היא הייתה ממלמלת ועושה פרצופים לא מרוצים, אבל לא ייחסנו לזה חשיבות.
אחרי כמה ימים המצב ממש השתנה. פעם בכמה דקות סבתא זרקה הערות לטלוויזיה בסגנון "תזרקי אותו כבר", "הוא בוגד בך, הוא לא בשבילך", וכל מיני כאלה.
היה מוזר לראות ככה את סבתא, זורקת כאלה הוראות ומדברת למסך, אבל כולנו ידענו שהיא אישה מבוגרת, ובעיקר, שהסדרות האלה חשובות לה מאוד.
יום אחד המצב השתנה עוד יותר. סבתא התחילה לתת כל מיני פרשנויות על העלילה, והערות לגבי מה הדמויות צריכות לעשות טוב יותר.
בשלב הזה כבר התחלתי לדאוג ולפחד שמשהו קרה לסבתא, אבל כהרגלי, הבלגתי.
אחרי כמה ימים המצב שוב השתנה לגמרי. סבתא לבשה בגדי מעריצים של הסדרה, שלא עלה בדעתי בכלל שיש כאלו, ובגב של החולצות היו שמות הדמויות שהיא אהבה. אבל חמור מזה, הספה בסלון הייתה מלאה בשלטים שהכילו את שמות השחקנים ומסרים כמו "אשתך בוגדת בך", "זו לא הילדה שלך", "הוא מתכנן משהו" ועוד כל מיני דברים בסגנון.
בשלב הזה דיברנו כל המשפחה, בלי סבתא, וחשבנו מה לעשות. אמא החליטה שלפחות בינתיים היא תדבר עם הרופאה של סבתא, ונראה מה הדבר הנכון לעשות במקרה כזה.
אחרי כמה ימים, סבתא עשתה משהו באמת מוגזם ואני נבהלתי מאוד. היא נעמדה מול המסך וצעקה את חייה, בניסיון להזהיר את אחת הדמויות ממה שעומד לקרות.
סבתא אפילו הדפיסה תמונות מפרקים אחרים בסדרה, כנראה בניסיון להוכיח לשחקן שהיא דוברת אמת, והרעים באמת רעים ודברים כאלה.
ובאמת שאני לא יודע מאיפה, אבל נראה שהיא צילמה תמונות מפרקים עתידיים, בשביל להראות לאחת הדמויות מה יקרה אם היא לא תקשיב לה.
באותו היום, אמא החליטה שהמצב לא טוב, ושמחר על הבוקר סבתא תראה רופא, ואולי אפילו יעבירו אותה למקום שבו היא תוכל לקבל טיפול.
למוחרת בבוקר כולנו נשארנו בבית. אני לא הלכתי לתיכון, אחי הקטן לא הלך לבית הספר היסודי, וההורים שלי לקחו חופש מהעבודה. כולנו פשוט חיכינו בסלון, יושבים בחצי עיגול, מעין סיטואציה שהזכירה סצנת "התערבות" בסדרה אמריקאית.
לבסוף סבתא התעוררה, וכשהיא קמה היא ראתה אותנו יושבים בסלון והיה לה מבט רגוע כזה, היא אפילו לא הופתעה לראות את כולנו בשעה כזאת בבית.
אמא פנתה לסבתא וביקשה שתשב איתנו. כולנו הבטנו בה במעין מבט מרחם, משולב באכזבה, כאילו החלטנו להצביע מאחורי גבה על ההדחה שלה מהבית. אבל סבתא נראתה נינוחה וכאילו לא הבינה את הסיטואציה.
אמא התחילה לדבר ולהגיד כל מיני מילים כאלה שנשמעות לא טבעיות, והיה נראה כאילו היא שיננה אותן מהאינטרנט, מאיזה מאמר של פסיכולוגית מומחית.
לבסוף סבתא הסתכלה עלינו בפליאה ושאלה מה לא בסדר בלדבר אל הטלוויזיה?
היה שקט בחדר. אף אחד לא ידע מה להגיד, ולא הכין את עצמו איך לענות לטענה שכזאת אל מול אישה בת תשעים.
למזלנו, אחרי חצי דקה סבתא אמרה: "גם אתם עושים את זה, אפילו עשיתם את זה השבוע." בשלב הזה הפרצופים שלנו התקמטו במעין הבעה לא מרוצה, ומפחד מהמצב של סבתא. ממש רגע לפני שהצלחנו להוציא מילה היא אמרה, "נו, כשצפיתם במשחק..." הפה שלנו נפער, ובכלל הייתה תחושת בלבול. היה אפשר להבין מהבעת הפנים שלנו שסבתא איבדה את זה.
אמא אמרה בקול מבוהל ושקט: "על מה את מדברת?!" וסבתא חייכה מעין חיוך קטן, שלא לומר זדוני, כאילו הגיע הרגע שלו היא חיכתה.
אני לא זוכר כמה קיבלתי בסוף בבגרות בתנ"ך, אבל אני כן זוכר שעברתי בקושי. מעניין אם בזכות אותה השאלה על אברהם אבינו ואבא שלו.
מאז אותה שיחה סבתא ואני הפכנו להיות ממש חברים, התגבשנו ואפילו פיתחנו מסורת משותפת. בזמן משחקי כדורגל, היינו יושבים בצד ורואים את אבא ואת אחי הקטן יושבים וצועקים על הטלוויזיה, וזה הסב לנו המון אושר.
דבר הכותב: הטלנובלה של סבתא
הסיפור נכתב מתוך חוויה אישית, כשבגיל 18 בערך סבתי שלא כל כך דוברת את השפה ומתה על טלנובלות עברה לגור איתנו בבית. בנוסף, הסיפור נכתב כשתי נקודות ביקורת על החברה בת ימינו.
הראשונה היא על המודעות העצמית שלנו כחברה שמתיימרת להיות מודרנית וחדשנית יותר מכל דור ותקופה. אנשים שנוסעים במכוניות חשמליות, מטיסים לוויינים ומתיימרים להפוך את המחשב למשהו אנושי, ועם כל הפוזה והדאווין האלה מוצאים את עצמם ואת ילדיהם עושים דברים משונים, כמו לצעוק על מסך טלוויזיה ולדבר אל האנשים שנמצאים בתוכו בלי לחשוב כלל שאותם אנשים נמצאים הרחק. הם אפילו מחלקים להם הוראות בלי לראות את הפגם שבדבר.
נקודת הביקורת הנוספת בסיפור מציגה את תופעת הבלעדיות של הרוב בכל מה שקשור לסבירות ולנורמליות. למה אנשים שמבקשים משאלה בזמן כיבוי נרות יום הולדת או זוג אוהבים שמטיל מטבעות במזרקה להצלחת האהבה נחשבים נורמלים, בזמן שאנשים שמקיימים מסורות עתיקות ופולחנים דתיים לא?
החברה שבה אנו חיים מכתיבה את הנורמות והנורמליות, ויחיד אשר אינו עומד בנורמות שלה – מתויג בתואר הלא מחמיא: משוגע!
