מלחמות המאפיה
עוד משחר ההיסטוריה, הצורך לצאת למלחמה עם מי שעשו לנו עוול מוטבע בכל נים ונים בטבעו האמיתי של האדם. מאז ומעולם הצמא לנקמה ופעולות תגמול האפיל על התפיסה של הפניית הלחי השנייה לאויב. יצירת כאוס ושפיכות דמים גברו על רצון בשיח מייגע של משא ומתן לשלום.
ואין מי שמקדשים את אורח החיים הזה יותר מאנשי המאפיה.
כבוד.
נאמנות.
אומץ.
אלו הקודים המקובלים להתנהגות בכל משפחת מאפיה.
עם זאת, אי אפשר לומר שהקודים האלה חלים גם כשהמשפחות עומדות מול אויב.
בעשורים האחרונים, בעיצומן של התפתחויות משמעותיות בחברה האזרחית, מלחמה עתיקת יומין אחת לא פסקה מלהתקיים. משני קצוות עולם נשפך דם רב בשם הכבוד, אף כי הטבח האכזרי שכל אחת מהמשפחות השיתה על משפחות אחרות היה רחוק ממעשה של אצילות. חיילים, קרובי משפחה וחפים מפשע רבים קיפחו את חייהם מכל הצדדים, וההכחדה הבלתי נמנעת של אורח החיים המאפיונרי הלכה והתקרבה במהירות.
בתרחיש הכי בלתי מתקבל על הדעת, במיקום שנשמר תחת מעטה סודיות, שש משפחות התכנסו יחדיו כדי לדון בהסכם שלום. כראשי משפחות הפשע החזקות ביותר בעולם, המתכנסים הבינו ששביתת נשק היא הדרך היחידה להבטיח את המשך קיומם. ושאם היוזמה הזאת שלהם תיכשל, ההכחדה הבלתי נמנעת בוא תבוא.
ההסכם היה פשוט למדי.
כל משפחה תציע את אחת מהבנות שלה כקורבן לאויביה. נישואים היו הדרך היחידה להבטיח שהמשפחות לא יקומו זו על זו. זאת תהיה ערובה לכך שהשושלת של היורש הבא תשתנה לעד, מה שייצור ברית שתוכל להמשיך לאורך דורות.
לא כל הנוכחים היו מרוצים מהסידור.
את הצלקות העמוקות, תוצר של שנים של תלאות ושנאה, לא קל לרפא או למחוק. עם זאת, אפילו הציניים והחשדנים ידעו שהברית הזאת היא הסיכוי הטוב ביותר של כולם להמשיך ולשרוד. אף שכל אחד מהבוסים שנכחו שם חש היטב בחוסר הוודאות באשר להצלחת ההסכם, בזו אחר זו נשבעו המשפחות את השבועה שתקשור אותן זו לזו לעד.
וכשהמילים יצאו מבין שפתותיהם וריח הדם עמד באוויר, הם וידאו פעם נוספת שהחיים של חפים מפשע יהפכו לנזק משני מחויב המציאות במלחמות המאפיה שלהם — פעם אחת אחרונה.
הבנות שלהם ייאלצו לשלם את מחיר השלום.
אם ירצו בכך או לא.
פרולוג
טירנאן
עשר שנים קודם
פאקינג הוריקן.
זה סימן מבשר רעות, כשהפעם הראשונה שבה משפחות המאפיה הכי חזקות בעולם נפגשות פנים אל פנים קורית דווקא בתנאי מזג אוויר כל כך קשים. של מי בכלל היה הרעיון המבריק הזה, להיפגש דווקא בברמודה בעונת ההוריקנים? לא מעניין אותי שהאי הזה נחשב למקום ניטרלי. אפילו ברנדן הקדוש בכבודו ובעצמו לא היה רוצה להיקלע לסערה כזאת.
הרוח משתוללת ולא מפסיקה להכות בזעם בתריסים הירוקים, כל מכה פראית בכתלים מאיימת למוטט את מלון היוקרה הזה, והשמשות הרועדות עושות כמיטב יכולתן להימנע מהתנפצות סופית שתחשוף אותנו לאיתני הסופה האלימה שמתחוללת בחוץ. כמה אירוני שאפילו אימא אדמה על כל זעמה וחרונה עדיין לא משתווה להרס שזרעו כל האנשים שיושבים בחדר הזה כרגע.
מהו חרון אפו של אלוהים בהשוואה להרס הנורא שאנחנו מסוגלים לזרוע כשאנחנו רוצים באמת, אה?
אנחנו הורגים זה את זה כבר כל כך הרבה זמן שאני לא מצליח להיזכר בימים שבהם לא היינו במלחמה עם משפחה כזאת או אחרת. זה לא קרה בימי חיי, לפחות, בזה אני בטוח. אבל גם אם אני לא יכול לזכור מתי היריבויות שלנו התחילו, זה לא אומר שהזיכרונות לא רודפים אותי. בשר חרוך, איברים מבותרים וארונות קבורה מוטמנים באדמה כשהחברים שלי בתוכם. כל אחד מהיושבים בחדר הזה איבד יותר מאשר רק חיילים בארגון. כולנו איבדנו חברים, בני משפחה ואהובים, והכול בשם הכבוד והגאווה.
כל אחד מהבוסים שיושבים מסביב לשולחן הזה יודע שהוא אחראי לכל המוות שמלחמת הדמים הזאת גבתה. משקלן של הוודאות והידיעה הברורה שאם נמשיך בדרך הזאת זה יביא סוף ודאי על אורח החיים שלנו הם שהפכו את הפגישה הזאת לבלתי נמנעת. שלום בין המשפחות יהיה הדרך היחידה שתאפשר לכולנו לשרוד. אם נתעקש להמשיך להרוג זה את זה, בזה אחר זה, בקרוב מאוד לא יישאר לנו משהו שראוי להילחם עליו.
כשהעיניים שלי סורקות את המראה שנפרש מולי, אני מקפיד לשמור על פנים חתומות. במעין גרסה מעוותת של השולחן העגול של המלך ארתור, כל בוס של כל משפחה תופס את מקומו, מוכן לנסח הסכם שיבטיח לשים סוף לשפיכות הדמים.
בהשוואה לשאר בני הזונות בחליפות היוקרתיות שנמצאים בחדר הזה, אבא שלי נראה כמו סתם עוד תייר. בחולצה פרחונית צבעונית שנצמדת לכרס הבירה שלו, אהיר, אבא, נראה כמו פועל צווארון כחול מהשורה שיצא לטיול פרישה באי אקזוטי. איש לא היה חושד לרגע שמדובר בבוס הגדול של המאפיה האירית.
לעולם אל תהיה צפוי, ילד.
בכל השנים מאז שנהייתי מאפיונר מהשורה, המנטרה הזאת של אהיר תמיד הובילה אותי לדרך הנכונה. כמו כן, הרבה יותר קל לזרוק לפח טי־שירט מגואלת בדם מאשר להיפרד מחליפה של טום פורד שעלתה חמשת אלפים דולר.
נראה שאפילו החזירים האלה מהברטווה הוציאו סכומים נאים כדי להתייצב כאן היום בבגדי מעצבים. הייתי מצפה לבגדים המפונפנים האלה מהאיטלקים, אבל לא מהטמבלים הרוסים. אבל מתברר שהם החליטו שהאירוע מחייב והם צריכים להיות במיטבם, בהתחשב במקום המפגש שלנו. זאת הייתה חשיבה אסטרטגית מצד הקוזה נוסטרה לערוך את הפגישה המתוכננת הזאת בחדר ישיבות של מלון בקריבים, ולא באיזה מחסן נטוש שהיה עלול לעורר במישהו מהנוכחים עקצוצים של חשק לפוצץ את היריבים לחתיכות.
וכשאני אומר מישהו, אני מתכוון לעצמי.
אין דבר שיסב לי יותר אושר מלראות את הבני זונות האלה מתפוצצים באוויר. לצערי אני לא יכול לעשות את זה במצפון נקי כשאני יודע שגם חפים מפשע ימותו. אבל יש מצב שאני היחיד כאן שמחשיב את אורחי המלון ועובדיו לקורבנות לא מתקבלים על הדעת. התאומים בוצ'ר עוד לא הגיעו, ועם כל שנייה שחולפת והבחורים של הפירמה עדיין לא כאן, קוצר הרוח שלי הולך והופך לאי־נוחות מהולה בחשש.
אני במרחק שתי שניות מלהרחיק את אבא שלי כמה שרק אפשר מהמקום הזה כשהדלתות הכפולות של החדר נפתחות ובני ודני בוצ'ר דופקים כניסה סוף־סוף. כשבני מתיישב לשולחן ואחיו התאום נעמד זקוף מאחוריו, כולנו מבחינים בדם הקרוש על הבגדים שלהם.
"איחרתם," נוזף בכעס ג'ובאני מורטי, הבוס של סינדיקט האאוטפיט.
"אנחנו כאן, לא?" עונה בני, השיעמום המופגן שלו הופך את המבטא הבריטי הכבד לבולט אפילו יותר כשהוא נשען אחורה ברפיון בכיסא. "אז תגיד תודה, ג'ובאני, שבאנו בכלל."
"גוֹ ניהֶה אָן קָט הוֹ, איס גו ניהה אן דיהול אן קט," אהיר ממלמל בשקט. זה בעצם, אמן שהחתול יאכל אותך והשטן יאכל את החתול.
הפתגם האירי העתיק אולי לא יעליב את הסתומים האלה, אבל זאת דרכו המשועשעת של אבא שלי לאחל לטמבלים האנגלים להירקב בגיהינום בלי להוריד את החיוך מהפנים.
אם זה היה תלוי בי, הייתי שמח להעיף לא רק את התאומים בוצ'ר אל הגיהינום שאליו הם שייכים. אבל שוב, לכל השולחן המזדיין הזה מגיעה חלקה קטנה בתופת הבוערת של השאול, בהתחשב במקורות הפרנסה של כולנו.
ניקח את הברטווה, לדוגמה. כמונו, גם הם סוחרים בנשק ונשים, אבל בזה נגמר הדמיון ביניהם ובינינו. הדרך שבה אנחנו עושים את העסקים שלנו שונה בתכלית מהדרך שלהם. אנחנו מקפידים בכבודן של הזונות שלנו. אנחנו לא מייבאים אותן למדינה בניגוד לרצונן במכולות כמו החזירים האלה. הבנות שלנו מקבלות נתח מהרווחים על העבודה הקשה שלהן, בזמן שהרוסים מכים את הבנות שלהם ומתעללים בהן כמעט עד מוות אם הן רק מעיזות לבקש את אותן הזכויות. השמועה אומרת שהם אוהבים לדאוג שהזונות שלהם יהיו מסוממות מהתחת כשהלקוחות עושים להן מה שמתחשק להם, בסוג של צורת תשלום על שירותיהן.
חלאות הברטווה האלה.
אבל אם יש דבר אחד שמשפחת קלי שונאת אפילו יותר מיחס מחפיר לנשים, זה את הסמים שמתרבים ברחובות כמו מגפה. ולכל האספקה הזאת אחראית משפחה אחת — הקרטל של הרננדז. הם עשו הון על גבם של הנרקומנים והשבר הנורא של המשפחות שלהם. הקרטל המקסיקני לא ממצמץ אפילו מהעובדה שהם הפכו את רוב האמריקאים לזומבים לחוצים שיהיו מוכנים למצוץ זין ולהרוג את הסבתות שלהם רק כדי להשיג את המנה הבאה.
זה הדבר היחיד שיש לנו במשותף עם הקוזה נוסטרה והאאוטפיט. אנחנו מתעבים סמים. מכירה, סחר, כל דבר שקשור לעסק הזה מתועב בעינינו. לא שזה הופך אותנו ליותר טובים מהקרטל של הרננדז. אנחנו אולי בזים לסמים, אבל אנחנו לגמרי בסדר עם הברחה של מספיק כלי נשק ברחבי העולם כדי להתחיל מלחמת אזרחים.
ואז יש את הפירמה.
שני האידיוטים האנגלים, אלו שנכנסו לחדר באיחור ונראים כאילו הם התאגרפו עכשיו שלושה סיבובים עם מייק טייסון וניצחו, ממש בסדר עם זה שנרצח זה את זה באמריקה, כל עוד זה לא משבש את היוזמות העסקיות שלהם בצד השני של האוקיינוס האטלנטי. ולמרות הכול, די קשה להם לנסות לטעון שהם משפחת המאפיה הכי חזקה באירופה כשהמאפיה הרוסית ממשיכה לשחק במגרש שלהם, ואנחנו, בתורנו, מסרבים לתת למניאקים האנגלים לעשות עסקים באירלנד. נוסף לכך, גם הגנגסטרים הסיציליאנים הוותיקים של הקוזה נוסטרה לא מתייחסים באהדה לעובדה שאנשי לונדון הכתירו את עצמם כבוסים, כשהם המשפחה המקורית שעמדה בראש החנית והולידה את הסנדק הראשון, לא פחות מזה.
כל היריבויות האלה הובילו לכך שכשהתחילו לדבר על זה שאבא של בני ודני מת מוקדם יותר השבוע, אף אחד לא באמת הופתע. השמועה שטרוור בוצ'ר מת בשירותים בגלל בעיות בלב התפשטה במהירות, אבל כולנו יודעים באיזו קלות אפשר היה להמציא סיפור כדי להסתיר את הגורם האמיתי למותו. אני יודע שלכל אחד מהיושבים מסביב לשולחן הזה יש חשודים משלו, אבל אם הייתי צריך לבחור, הייתי מהמר על הקוזה נוסטרה. זה היה חיסול נקי מדי בשביל להיות מישהו אחר.
אין כמו זעם של סיציליאני שזלזלו לו בכבוד.
"כולנו יודעים למה התכנסנו כאן היום," מכריז קרלו רוסי, ראש הקוזה נוסטרה. "כל ראש משפחה שיושב כאן הגיע להבנה שכדי לשמר את אורח החיים שלנו, כולנו נצטרך להקריב קורבנות. עלינו לשים בצד את משקעי העבר כדי להבטיח לעצמנו עתיד."
כשהוא אומר את המילים משקעי העבר אני מרגיש איך המבט של ואדים וולקוב קודח לי חור במצח. אני מסתכל ישר לתוך העיניים מלאות התיעוב שלו ויודע שהבן זונה הזקן עדיין נוטר לי טינה על הפעם שיריתי בבן שיושב לצידו. השארתי צלקת קטנה ויפה בצוואר של אלכסיי וזיינתי לו לגמרי את מיתרי הקול. בכל פעם שהוא יפתח את הפה לדבר, לא תהיה לו ברירה אלא להיזכר איך הבסתי אותו. החיוך הזחוח שאני משגר לעבר וולקוב בתגובה רק מתרחב כשאני מבחין באגרופים הקפוצים ובמפרקי האצבעות המלבינים שלו. לא שהוא יעשה משהו בעניין. לא כאן ועכשיו. ואם הפגישה הזאת תתקדם כמתוכנן, לעולם לא.
"הסכם השלום חייב לבוא על חשבון הגאווה שלנו, אבל זה קורבן שכולנו חייבים להקריב כדי להבטיח שנשרוד," מוסיף רוסי בעוד ואדים ואני ממשיכים את קרב המבטים הקטן שלנו.
"על מה אתה מסתכל, קלי?" נוהם לעברי הזין הזקן בקול צרוד.
הגיחוך הזחוח שלי הופך עכשיו לחיוך מתגרה בעליל.
"רק מתפעל ממעשה ידיי. לא כל יום אני זוכה לראות את ההישגים שלי מתנוססים לי בגאון מול הפנים."
"טירנאן," אבא שלי נוזף בשקט.
"אני סתם מקניט אותו, אהיר. אף פעם לא מזיק לשבור את הקרח עם איזו עקיצה קטנה, נכון וולקוב?"
אני קורץ לבן זונה כדי לעצבן אותו ואת אבא שלו עוד קצת.
"יום אחד, הדבר היחיד שאני אשבור יהיה השיניים המזדיינות שלך, קלי!" מתיז אלכסיי בשנאה. אבא שלו נוהם בחמת זעם.
"אוי, לא," אני מצקצק בהתרסה. "זה יחטיא את כל המטרה של הפגישה הזאת. אין לך הרבה מה לעשות כאן, נכון, גבר?" אני מטה ראש כדי להדגיש את המסר.
אפילו מהמקום שבו אני עומד, בצד השני של השולחן, אני יכול לראות איך הוא נועץ ציפורניים בכף היד שלו עד שהוא מקיז דם, מה שגורם לי לצחוק לו בפרצוף.
"באסטה!" די, קורא דון רוסי שנמאס לו מחילופי ההקנטות שלנו. "נָייל, תגיד לבן שלך לשמור את ההערות המתחכמות שלו לעצמו לפני שהפה שלו יהרוג אותו. ואתה, ואדים! בתור הבוס, אתה אמור להיות חכם יותר ולא לתת לעצמך להתרגש בכזאת קלות. טירנאן יכול לתרץ את ההתנהגות שלו כמעשה קונדס. לך אין את הלוקסוס הזה."
"מנֶה נַסרָט, שטוֹ טֶה דוּמֶש. היום שבו אני אקשיב לך זה היום שבו הגיהינום יקפא. אתה יודע מה אתה יכול לעשות עם העצות המתנשאות שלך, סוואלוּץ'. זָה סיוֹן וֶה שוֹפּוּ," נוהם וולקוב ויורק על הרצפה בסלידה.
לא צריך להבין רוסית כדי לדעת שוולקוב אמר הרגע לדון רוסי לדחוף את העצות שלו למקום שבו השמש לא מאירה.
לא התחלה מצוינת לפגישת הסכם השלום המזדיינת הזאת.
כל הנוכחים נועצים מבטי זעם ביריבים שלהם משני צידי השולחן, ואי אפשר שלא להבחין בעוינות שיש בין כולנו. אין כאן אדם אחד שלא היה רוצה למלוק את הצוואר של מי שיושב לידו או מולו.
"באנו הנה כדי לכונן שלום שיאפשר לנו להמשיך להתפרנס. זה יוכל לקרות רק אם נשים את האגו והגאווה שלנו בצד," ממשיך דון רוסי בטון פחות תקיף.
"זאת חתיכת דרישה, זקן," מתערב בני.
"זאת דרישה שתעזור לך להמשיך לחיות ולהגיע להיות זקן כמוני. או שהחיים כאלו חסרי ערך במקום שממנו אתה מגיע?"
"תלוי איזה חיים," בני מושך כתף וחוזר לעטות את הפרצוף המשועמם שלו.
"אנחנו הולכים לשבת כאן ולעשות את כל ההצגה הזאת של למי יש את הזין הכי גדול בחדר, או שאנחנו הולכים להגיע להסכמות ולהפסיק להרוג אחד את השני?" ג'ובאני מורטי נשמע מתוסכל. "כולנו יודעים למה אנחנו כאן, מה צריך להיעשות. עכשיו, אנחנו גברים שרוצים לוודא שאורח החיים שלנו ימשיך להתקיים, עסקים כרגיל? או שפשוט נמשיך להרוג אחד את השני ונחסוך לעצמנו את התקפי הזעם הילדותיים האלה?"
"עד כמה שהמחשבה לבתר לכם את הקרביים כמו לדגים קוסמת לי, מורטי צודק. עסקים קודמים להנאה," מיגל הרננדז תוקע את החצי גרוש שלו.
מובן שהאל חפה של קרטל הרננדז חושב קודם כול על עסקים, וזה לא קשור בשום צורה לרצון להציל את החיים של קרובי המשפחה שלו. עובדה ידועה היא שהבוס מדרום אמריקה מתענג על האומללות של אחרים ולא מזיז לו אם מישהו מהאנשים שלו ימות במלחמה הזאת. הדבר היחיד שמעניין אותו זאת שורת הרווח, ולהמשיך להפיץ את הסמים שלו בכל רחבי העולם.
אני לא עיוור לעובדה שהקרטל הם החארות הכי עשירים כאן. בשעה שלרוב המשפחות כאן יש מיליארדים, לנבלות האלה יש טריליונים. יותר כסף ממה שיצליחו לבזבז בגלגול הזה. ועדיין, החמדנות של הרננדז אינה יודעת גבולות.
זה עוד הבדל בין המשפחות שלנו. אנחנו לא רוצים לשלוט בעולם, אבל גם אין מצב שנרכין ראש וניכנע לשאיפות החמדניות של מישהו אחר. אני רוצה להוציא את הסמים שלהם מבוסטון ולהעיף אותם הכי רחוק שאפשר מהטריטוריה שלנו. אני יודע שאין סיכוי שזה יקרה אם ההסכם הזה לא ייחתם. אחת מהדרישות שלנו היא שרק אחוז קטן מהסמים שלהם ייכנס לטריטוריה האירית. אין לי מושג אילו דרישות הנבלות האלה מתכוונים להציג, אבל זה גם לא מעניין אותי. מבחינתי, זאת הדרישה היחידה שלא אסכים להתפשר עליה, ואני יודע שאהיר מרגיש בדיוק כמוני. במיוחד כי אנחנו יודעים ממקור ראשון מה החרא הזה יכול לעשות למשפחה.
"עברה שנה מאז שהתחלנו את המשא ומתן שלנו, והגיע הזמן להוציא את ההסכם לפועל. אני מודה שייקח קצת זמן עד שנתרגל למציאות החדשה, אבל אין שום טעם להתנגד לה," אומר קרלו רוסי ברצינות תהומית.
המבט שלי נודד אל האיש שאמר לנו הרגע בטון שקול שהאפשרויות שלנו הן להתכופף עכשיו או למות, בלי להראות אפילו סימן קטן שהאיום שהוא הציב בפנינו מזיז לו. הבן זונה הזה הוא התגלמות המאפיונר מהדור הישן. כמו האאוטפיט, גם הוא קר ומעשי. ועד היום זה שירת אותו היטב. אלא שלמורת רוחו, החלק היחיד בעיר ניו־יורק שהוא לא הצליח לשלוט בו באגרוף של ברזל הוא הל'ס קיצ'ן. וזה מהסיבה הפשוטה שאנחנו שולטים שם. אין לי יריבות אמיתית עם דון רוסי או עם הבריונים לובשי החליפות שלו, אבל אני בספק אם גם הם היו אומרים את זה. הקוזה נוסטרה חושבים שאנחנו האירים חבורה של ברברים בלתי צפויים שאי אפשר לסמוך עליהם. הם אוהבים שהכול נקי ומסודר. מאורגן. ואנחנו, משפחת קלי, שגשגנו תמיד בכאוס ובאי־סדר. אי אפשר לשלוט בחסרי רסן, ובעיני מי שמחשיבים שליטה למצרך יקר ערך, העובדה שמשפחת קלי היא בלתי צפויה הופכת אותה למסוכנת. ועדיין, הקוזה נוסטרה הייתה במשחק הזה הרבה לפני שמישהו חשב שצריך לפחד מהמילה מאפיה. אז מגיע להם כבוד, לפחות קצת.
"כדי להבטיח שהדם יפסיק לזרום, אנחנו צריכים לערבב בין המשפחות," הוא ממשיך בנאום. "אנחנו חייבים לוודא שכולם מקושרים לכולם בדרך כלשהי, ככה שאף אחד לא יחשוב בכלל להכריז עלינו מלחמה."
"צודק," עונים כל ראשי המשפחות פה אחד.
"לכולנו יש בנות, ותכלית הקיום של אישה הייתה מאז ומעולם לשמש כלי ליצירת בריתות, לכן רק הולם שהן אלו שנקריב כאן," ממשיך הדון של הקוזה נוסטרה.
אני נושך את פנים הלחי שלי לשמע ההערה המנוכרת הזאת וחושב על אייריס הקטנה בבית, שתושלך לגוב האריות רק כדי לשים סוף ליריבות מרובת המשתתפים שלנו. לרוע המזל, גם אני לא רואה שום דרך אחרת.
"ברגע שהבנות יגיעו לפרקן, הן יצטרכו להתחתן עם ראשי משפחות או עם אלו שעתידים להפוך לדונים ולבוסים. העסקאות האלה יצטרכו להתבצע בתוך מסגרת זמן תחומה. אנחנו לא רוצים שמישהו יתחרט ויחזור בו מהרצון להיות שותף לאיחוד. כולנו מסכימים על התנאים האלה?"
איש לא חולק עליו, מה שמייצר הסכמה שבשתיקה.
"מצוין. עכשיו, לנוכח העובדה שהבת שלי עצמי רק בת שמונה והצעירה מבין כל הבנות, אני מציע שחילופי הנישואים יצאו לפועל רק בעוד עשר שנים, כשהיא תגיע לגיל המתאים."
"זה מגוחך!" מוחה מיגל בפנים אדומות מכעס. "הבת שלי בגיל המתאים עכשיו. איך אתה יכול לצפות שרוז תחכה כמעט עד גיל שלושים כדי להתחתן? אנשים יחשבו שמשהו לא בסדר אצלה."
"ממתי אנחנו מוטרדים ממה שחושבים עלינו?" עונה בני בוצ'ר בהרמת גבה וחיוך זחוח.
"זה ישים את המשפחה שלנו ללעג. זה רק יטיל חרפה על הבת שלי. בגיל הזה, מי יודע אם היא בכלל תוכל עדיין להביא ילדים לעולם?!"
אלוהים, החרא הזה הוא חתיכת חזיר שונא נשים.
מיגל הרננדז שם זין על המוניטין של הבת שלו. כל מה שמעניין אותו זה מה יחשבו עליו אם הבת שלו עדיין לא נשואה על אף שעברה את גיל עשרים ומשהו.
"אימא שלי הולידה ילדים עד גיל ארבעים. אני בטוח שהבת שלך תהיה מספיק פורייה כדי להביא ילדים לעולם בבוא היום, שלא לדבר על זה שאבא שלי הוליד בגיל הזה יותר ממזרים ממה שאתה יכול בכלל לדמיין לעצמך," מסנן וולקוב בזעף.
"אז תיקח אותה אתה!"
"אף אחד כאן לא יכריז זכות ראשונים על אף בחורה. זה צריך להתנהל בצורה שתהיה הוגנת כלפי כל הצדדים. ולכן נערוך הגרלה," מסביר רוסי בטון סבלני.
"הגרלה?! איזה מין פתרון פינצ'ה פוטה זה? רוז שלי אמורה לעבור ידיים כמו פרה במכירה פומבית?!"
אבא שלי, שהספיק לו מהזעם של הרננדז בשלב הזה, דוחף את הכיסא שלו אחורה ונעמד. כל הגברים בחדר שולחים בבת אחת ידיים לחגורה כדי לשלוף נשקים. אהיר, שהתגובה הזאת לא מטרידה אותו בשום צורה ואופן, הולך בלי למצמץ אל שולחן ארוחת הבוקר שמחכה ערוך בפינת החדר. אני מכווץ גבות וצופה באבא שלי לוקח את קערת הפירות הגדולה וחוזר למקום שלו. לפני שהוא מתיישב בחזרה בכיסא הוא זורק את הפירות מעבר לכתף ומניח את הקערה במרכז השולחן. כולם צופים בכל תנועה שלו בדממה, תוהים מה הוא הולך לעשות. אהיר מרים בלוק כתיבה צהוב, תולש חתיכת נייר, משרבט עליה את השם קלי וזורק לקערה.
"כל אחד מאיתנו ישלוף פתק עם שם. אם במקרה השם שהוצאנו נושא את השם של הבת שלנו, נשלוף פתק אחר, עד שיהיה לנו ביד שם חדש."
"פתרון קצת ילדותי, אבל אני מניח שזה ישרת את המטרה שלנו," רושף דני מאחורי אחיו.
חתיכת מזדיין.
"איי, אבל גיליתי שפשטות תמיד משיגה את המטרה. למה לעשות פיל מעכבר, אני אומר תמיד."
אני מגחך כשאהיר מלמד את המניאקים הבריטים שיעור לחיים.
"זה יעבוד," מוסיף רוסי וזורק את השם שלו לקערה.
בזה אחר זה, כל בוס כותב את שם המשפחה שלו על פתק וזורק אותו לתוך תהום הייאוש של הקערה, ואף אחד מסביב לשולחן לא נראה מאושר מדי מהאירוע.
ולמה שהם יהיו מאושרים?
הקערה הזאת מסמלת כניעה למוסכמות במקום שבו שלט פעם חופש הרצון.
ועדיין, זאת הדרך היחידה להבטיח את ההישרדות שלנו בעולם הכאוטי הזה.
עשר שנים.
זה כל מה שיש לי.
עשר שנים של חופש מבורך עד שיכבלו אותי לאישה שאני הולך לתעב, רק בשם העיקרון. וגרוע מזה, היא תצטרך להוליד ילדים לשושלת שלי, מה שיוודא שבכל פעם שאני אסתכל עליהם, כל מה שאראה זה את האויב, מוכן לתפוס את מקומי. אני משער שאחצה את הגשר הזה כשנגיע אליו, אבל כרגע אני יותר מוטרד מהגורל של אחותי הקטנה מאשר מהגורל שלי עצמי.
לא מגיע לאייריס העונש הזה.
היא נפש חופשייה, אבל ההסכם הזה הולך לשלול ממנה את החופש שלה ולהכניס אותה לכלוב זהב מעשה ידינו. אני מסתכל על הגברים מסביבי ושואל את עצמי מי יהיה הרע במיעוטו. מי ידע להכניס את אייריס לביתו ולתת לה משהו שאולי יהיה דומה רק בקצת לחיים שהיא כל כך מוקירה עכשיו. לרוע המזל, הפרצופים האטומים והקרים מסביב לשולחן לא מסגירים דבר, ועוד פחות מזה משאירים לי שביב של תקווה.
הם אוהבים את הבנות שלהם כמו שאהיר אוהב את אייריס?
הם אוהבים את האחיות שלהם כמו שאני אוהב את אחותי?
או שאולי הם רואים בהן רק כלים שנועדו לשמש אותם במשחק הדפוק הזה?
אני בספק אם למישהו מהם אכפת בכלל שהבנות האלה הולכות להיכנס, ואפילו בלי הסכמתן, למה שככל הנראה יהיה מערכות יחסים רעילות — אולי אפילו מתעללות. שהן ייאלצו לחיות בסביבה עוינת עד סוף חייהן רק כדי לוודא שהסכם השלום ימשיך להתקיים. רק המחשבה על זה גורמת לי להצטער שאני לא יכול לדרוש מאהיר לסגת בו מההסכם, כאן ועכשיו. עדיף שכולנו נמות היום ואייריס לא תצטרך להיחשף לאכזריות הזאת מחר.
יש לי עשר שנים לגבש תוכנית שתציל את אחותי. אם בסופו של דבר לא אצליח למצוא משהו שיעזור לה, לפחות יהיה לי מספיק זמן ללמד את אייריס איך להגן על עצמה. להשתמש בפיקחות שלה. וגם במוח ובאגרופים אם יהיה בכך צורך. כמו אחי הצעיר, שיי, גם לאייריס הייתה תמיד חיבה לסכינים, אז אני מזכיר לעצמי לתת לה פגיון חד כמתנת חתונה. לא משנה מי מכולם יהיה בסוף הזין שיקרא לה אשתי, הוא יחשוב פעמיים לפני שיחליט לפגוע בה כשיהיה לה את הדבר הזה ביד. אין דבר שגורם לגבר להיות דרוך ומתגונן יותר מהחשד שהאישה ששוכבת לצידו במיטה יכולה לשסף לו את הגרון ברגעים הכי רגישים וחשופים שלו.
אחרי שכל השמות נמצאים בקערה, ג'ובאני מורטי קם מהכיסא ולוקח עט מהשולחן. הוא מתחיל להשתמש בו כדי לחתוך לעצמו את כף היד עד שהוא פוער בה פצע מכוער. אני מתייק לעצמי את המידע הזה בראש לשימוש עתידי. ג'ובאני מורטי אולי נראה כמו כל איש עסקים מכובד אחר שלא יחלום ללכלך את הידיים, אבל הוא מסוגל להרוג את האויב שלו בפגיעה בעורק הצוואר באמצעות חוד של עט בלבד, אם זה מה שיחליט שמתחשק לו לעשות. טיפות של דם מטפטפות ונספגות בפתקים הצהובים בקערה כשמורטי מקפיד להסתכל לכל אחד מהגברים שמסביב לשולחן בעיניים.
"בדם שלי, אני נשבע להגן על האישה שתעזור להבטיח את המשך הקיום של האאוטפיט ולדאוג לה. והלוואי שההקרבה שלה תביא לאחדות בין המשפחות."
אני מעכל את המילים שלו ומנתח את המשמעות שלהן.
לאורך רוב הדיונים היום מורטי שתק. אבל ההתנהלות שלו לא הפתיעה אותי כי ידוע שג'ובאני מעדיף לשמור את המחשבות האמיתיות שלו לעצמו. הוא אוהב לצפות במתרחש מסביבו ולשנן לעצמו את החולשות של האויבים פשוט מתוך האזנה לברבורים שלהם. תכונה של מנהיג דגול, אם אתם שואלים אותי.
אבל השבועה שמורטי החליט להישבע היום אומרת הרבה על החששות שלו. בדיוק כמו אהיר וכמוני, גם הוא לא רוצה שהבת שלו תיפגע. הכבוד שיש לי לאיש הזה גדל עשרת מונים כשהדם שלו ממשיך לטפטף, ואני מוצא את עצמי מתפלל לבורא בכבודו ובעצמו שאם אייריס תצטרך להיכנס לאחת ממשפחות הפשע האלה, הלוואי שזו תהיה האאוטפיט.
מורטי מוציא פתק וקורא אותו. אבנים כבדות מתיישבות לי בבטן כשהשם שיוצא מבין שפתיו הוא לא השם של אחותי המתוקה.
"ולנטינה רוסי."
הוא מראה לכולנו את הפתק ודוחף את הקערה למאפיונר הבא שיושב לידו. זה לא סוד שבין הקוזה נוסטרה והאאוטפיט שוררת שנאה עזה. העובדה שהילדה של רוסי עלתה בגורל היא מכה קשה לשתי המשפחות.
הקערה ממשיכה הלאה, וכשמגיע התור של אהיר להגריל שם, הוא מפתיע אותי כשהוא מושך לי ביד ומקרב אותי אליו. ואז הוא מקפיד שכולם יראו כשהוא מרים את העט, עושה לשנינו חתכים בכפות הידיים ומצמיד אותן ביחד עד שטיפות הדם המעורבב שלנו מטפטפות לקערה הדפוקה שעומדת לחרוץ את הגורל של אחותי כמו גם את שלי. אני עוצר את הנשימה כשאבא שלי משמיע את הנדר ואז מסתכל עליי כדי שאחזור אחריו מילה במילה. כיורש שלו, אני ממלא את חובתי וחוזר אחריו. כולם בחדר הזה יודעים מה הכוונות של אבא שלי במהלך המאוד מכוון הזה, מה הוא נועד לסמל. אפילו אחרי מותו, אני אמור להמשיך לקיים את הנדר שלו כאילו היה הנדר שלי עצמי.
הגברים מסביב לשולחן שומעים את השבועה שלנו ומחכים בנשימה עצורה לראות מי תהיה הנבחרת.
כשהשם רוז הרננדז מתגלה לעיניי, אין־ספור רגשות תוקפים אותי מכל כיוון.
זהו זה.
זאת האישה שאליה אני אהיה כבול.
ועל אף שרק לפני רגע הבטחתי לא לפגוע בה, אני כבר שונא אותה.
המכה ממשיכה להדהד לי בגוף, הלב שלי דופק בפראות לנוכח ההבנה שהעתיד שלי כרוך מעכשיו בעתידה של נסיכת הקרטל. הדבר היחיד שמנער אותי מהמחשבות הוא השם של אחותי הקטנה שמוכרז בקול.
ושאלוהים יעזור לי, בחיים לא רציתי כל כך שיהיה לי אקדח ביד, רק כדי להרוג את הוולקוב הבן זונה הזה שהכריז הרגע את השם של אייריס בפרצוף זחוח.
הברטווה.
אחותי הקטנה אמורה להתחתן עם החזירים הרוסים שמחשיבים נשים לרכוש שכל תכליתו לשמש אותם.
הם יחסלו את הנפש החופשייה והפרועה של אחותי.
אייריס תהיה רק כלי במשחקים החולניים שלהם.
הם לא יעצרו עד שהם ישברו אותה.
"לא," אני צועק, "תבחר פתק אחר."
ואדים מחייך חיוך נבזי. "אז שכחנו מהמאמצים הדיפלומטיים שלנו?"
"אתה לא יכול לקבל אותה."
"אני יכול, ואני אקבל."
"טירנאן," אהיר לוחש בשקט, אבל בניגוד לכל שאר הגברים כאן, אני יכול לשמוע את רעד הפחד בקול שלו.
"אמרתי תבחר פתק מזדיין אחר!" אני מטיח אגרופים בשולחן.
"לא. היא של הבן שלי עכשיו." העיניים של ואדים נוצצות בניצחון, אבל אלכסיי רק בוהה בחלל בלי להזיז שריר. "למעשה, אייריס תהיה שייכת לכל הבנים שלי. כמו שאני רואה את זה, המשפחה שלי צריכה אתכם בדיוק כמו שכולכם צריכים אותנו. אלו התנאים שלי. הבחורה האירית תהפוך לנסיכת ברטווה של כל הבנים שלי."
"על גופתי המתה!"
"אפשר לסדר את זה."
אני מסתער עליו מעל לשולחן, אבל שני זוגות ידיים מושכים אותי אחורה. אני מסתכל שמאלה ומוצא שם את ג'ובאני נד בראשו, מסמן לי להירגע, אבל הגבר לימיני הוא זה שבאמת גורם לי להשתהות רגע ולעצור. אלחנדרו הרננדז נועץ בי את העיניים הכהות שלו ומצווה עליי בלי מילים לרדת מהשולחן. בדמיונות הכי פרועים שלי לא הייתי מעלה על דעתי שיום אחד אלחנדרו ייחלץ לעזרתי וימנע ממני להתחיל מלחמה. אבל במעשה הזה שלו הוא כבר מבהיר לכולם בחדר למי נתונה הנאמנות שלו, בהתחשב בעובדה שאנחנו עומדים להיות משפחה.
פאק.
זה כל כך דפוק.
דפוק מכדי שיהיו לי סיכויים לעכל את זה.
אני מנער מעליי את הידיים שלהם, כל הגוף שלי רועד מזעם.
"קרלו," אבא שלי מתחיל למחות ונעמד עם כפות ידיים שטוחות על השולחן. "זה מגוחך. אתה לא באמת יכול להסכים שהם יחלקו ביניהם את הבת שלי כאילו מדובר באיזו זונה מהרחוב."
"היא אישה, נכון? עוד לא פגשתי אישה שלא נהנית כששלושה גברים מזיינים אותה," מוסיף ואדים בעיניים נוצצות מניצחון, מתענג על האומללות שלנו. "וחוץ מזה, זאת מסורת רוסית ארוכת שנים. הצארים הכי מוערכים נהגו ככה במולדת הישנה. זה סימן למסירות. וזאת הדרך של המשפחה שלי להראות עד כמה אנחנו מתכוונים לכבד את ההסכם הזה."
בן זונה סוטה!
"קרלו," אהיר מנסה שוב, הטון שלו מתחנן לרחמים. "אל תיתן את ההסכמה שלך לטירוף הזה."
קרלו רוסי מקמט את המצח וחושב בריכוז על התפנית הזאת בעלילה. גם אהיר וגם אני עוצרים את הנשימה שלנו בהמתנה לפסיקה שלו.
"רבותיי, כשנכנסנו לדבר הזה, כולנו ידענו שזה יהיה כרוך בהקרבה ובוויתורים למען השלום. אם משפחת וולקוב רוצה לקיים את המסורת שלה, וזה מה שיעזור להם למלא את חלקם בהסכם השלום שלנו, בואו לא נשלול את זה מהם. כל משפחה זכאית להמשיך לקיים את הקוד המוסרי שלה ולנהוג בהתאם להשקפותיה."
אהיר מתיישב ברפיון בכיסא, התבוסה כתובה לו על הפנים.
אני מסתכל באימה על ואדים שמוציא מהכיס הפנימי של החליפה שלו אולר ואומר לאלכסיי לקום.
"בדם שלי ובדם של היורש החוקי שלי אלכסיי, אנחנו נשבעים להגן על האישה שתעזור להבטיח את המשך הקיום של הברטווה ולדאוג לה. והלוואי שההקרבה שלה תביא לאחדות בין המשפחות."
עיני השטן שלו נעוצות בבנו, מורות לו בשתיקה לחזור על אותן המילים בקול.
"בדם שלי ובדם של אחיי, גם אנחנו נשבעים להגן על האישה שתעזור להבטיח את המשך הקיום של הברטווה ולדאוג לה. והלוואי שההקרבה שלה תביא לאחדות בין המשפחות."
המילים שיוצאות לו מהפה נשמעות רובוטיות, כאילו אפילו לא אכפת לו שהרגע הוא הודיע באופן רשמי שאייריס לא תהיה רק שלו, אלא גם של אחיו.
אלכסיי מתיישב בחזרה במקום, אבל ואדים חוגג את הניצחון שלו על אהיר ועליי עם כוסית משקה, ונראה כאילו זה יין הדובדבנים הכי מתוק שטעם מימיו.
"אל תדאג, קלי. הבנים שלי יטפלו בה יפה. אנחנו משפחה עכשיו. זה לא כל הרעיון של הדבר הזה?" וולקוב מתגרה בי, מנסה לסחוט ממני תגובה.
אני לא בטוח מה מעצבן אותי יותר.
הניצחון הלגלגני של ואדים או האדישות והזלזול המוחלטים של אלכסיי.
"הוא צודק. זה סגור," ממלמל אלחנדרו לידי, הטון שלו שקול ואין בו אפילו גרם של רגש.
"תגיד לי, קלי. אתה רוצה לצאת למלחמה בגלל ילדה אחת קטנה?" ואדים מפנה את השאלה לאבא שלי שיושב שם בשלווה הסטואית הרגילה שלו.
"אם תפגע בה, אני ארצח אותך," אני עונה כשאבא שלי מסרב להתייחס להתגרות של וולקוב.
הגיחוך המתנשא שלו מקפיא לי את הדם.
"אנחנו יכולים לבטל את כל העסק הזה, אם אתה רוצה. אנחנו לגמרי מוכנים להמשיך עם המלחמה הזאת, אם אתה מוכן."
"המלחמה הזאת נגמרת כאן. זה אולי לא מוצא חן בעיניך, טירנאן, אבל אם תמנע מהדבר הזה לקרות, אנחנו נדאג שכל גבר בחדר הזה יהיה עד לנשימה האחרונה שלך," מזהיר רוסי. "ואתה, וולקוב, אם נשמע שאתם לא מתייחסים לבחורה בכבוד שמגיע לה כאימא של הצאצאים העתידיים שלך, אותו גורל ייגזר גם עליך. תחשבו טוב־טוב, רבותיי, כי זאת כל התכלית של ההסכם הזה. כולנו מחוברים זה לזה עכשיו. צעד אחד שגוי, וכבר לא תהיה לכם מלחמה עם משפחה אחת או שתיים. תהיה לכם מלחמה עם כולנו."
"אנחנו מבינים," אומר אהיר בטון רציני. "וולקוב, יהיה לנו לכבוד שתקבל את אייריס שלנו לבית ולמשפחה שלך. אנחנו לא נעשה לכם שום בעיות. אני נשבע לך על זה כאן ועכשיו."
המילים של אבא שלי פוערות לי חור בחזה.
"ואתה, טירנאן?" שואל רוסי.
אני מהנהן בשיניים חשוקות, לא מסוגל לתת הסכמה במילים לגורל המחריד שנגזר על אחותי.
"מצוין. זאת, רבותיי," רוסי מניח ידיים על השולחן ויוצר קשר עין עם כל גבר בחדר, "תחילתו של שחר חדש. עידן שבו נשגשג ונפרח בעסקים בידיעה ששמנו את כל הנקמות והחשבונות בצד לטובת הכלל. יש לכם עשר שנים להתרגל לדרך החיים החדשה הזאת ולהציב את הדרישות שלכם בהסכם. אנחנו נכבד הכול. זה העתיד שלנו עכשיו. ההישרדות שלנו. ואם יש כאן מישהו שיסכן את ההסכמה הזאת בדרך כלשהי, המוות ידפוק לא רק על דלתו, אלא יברך לשלום גם כל בן משפחה אהוב."
במילים אחרות, תצייתו או תמותו.
המשפחה שלי הייתה יכולה לשרוד מלחמה עם שתי משפחות, אולי אפילו עם שלוש. אבל עם כל החמש? כולנו נמות תוך שבוע. ואת אותו הדבר ניתן לומר על כל משפחה אחרת כאן, במקרה שמישהו יחליט להתנגד להסכם. אני רק מקווה שהאיום במוות יספיק כדי לגרום לכולם לכבד את הברית. כי אם לא, מלחמות המאפיה הקודמות יהיו משחק ילדים בהשוואה לפעולות הנקם העתידיות.
יהיה אשר יהיה הגורל שלנו, אף אחד לא יצא מכאן מנצח היום.
אבל הפסד אמיתי יהיה ההכחדה שלנו.
עשר שנים.
זה כל מה שיש לאייריס ולי עכשיו.
רק ימים יגידו אם יישארו לנו עוד שנים רבות אחריהן.
וכשהרוח מבחוץ ממשיכה לנשוב והסערה נוסקת לגבהים חדשים, אני נודר נדר משלי לברנדן הקדוש בכבודו ובעצמו ומבקש ממנו לתת לי את הכוח והגבורה להכות בכל גבר מהגברים שיושבים כאן אם הגורל שמחכה לנו יהיה מגואל בדם של משפחת קלי.
אם החיים שלי והחיים של אחותי יהיו המחיר שהשלום הזה יגבה, אני מרחם על המטומטם שינסה להפר אותו.
המוות שלו יהיה לקוח מהסיוטים.
אני אדאג לזה.
